נַעֲשֶׂה כְּאוֹמֵר לָהּ ״צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ״. וְאִם אִיתָא לְהָא דְּרַב הוּנָא אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: יְכוֹלָה אִשָּׁה שֶׁתֹּאמַר לְבַעְלָהּ ״אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה״, ״קוֹנָם שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה לְפִיךָ״ אַמַּאי אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָפֵר? לֵימָא: מִתּוֹךְ שֶׁיְּכוֹלָה לוֹמַר ״אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה״ – נַעֲשֶׂה כְּמִי שֶׁאוֹמֶרֶת לוֹ ״אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה״!

נעשה כאילו היה אומר לה "צאי מעשה ידיך במזונותיך". ומקשים: ואם איתא להא [יש לקבל הלכה זו] של רב הונא אמר רב, שאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה "איני ניזונת ואיני עושה", אלא אני אעבוד ואפרנס את עצמי, אם כן, כאשר אמרה "קונם (אסור כקרבן) יהיה מה שאני עושה לפיך", אמאי [מדוע] אינו צריך להפר? לימא [נאמר] גם כאן: מתוך שיכולה לומר "איני ניזונת ואיני עושה" — נעשה כמי שאומרת לו בזמן שנדרה: "איני ניזונת ואיני עושה" ואין סיבה שלא יחול נדרה ויצטרך איפוא להפר לה.

אֶלָּא, לָא תֵּימָא נַעֲשֶׂה, אֶלָּא: בְּאוֹמֵר לָהּ ״צְאִי מַעֲשֵׂה יָדַיִךְ בִּמְזוֹנוֹתַיִךְ״.

אלא יש לחזור ממה שאמרנו, ולא תימא [אל תאמר] "נעשה כאומר לה כן ", אלא משנתנו באומר לה במפורש: "צאי מעשה ידיך במזונותיך".

אִי הָכִי, פַּרְנָס לָמָּה לָהּ? בִּדְלָא סָפְקָה. אִי בִּדְלָא סָפְקָה – הֲדַר קוּשְׁיַין לְדוּכְתֵּיהּ! אָמַר רַב אַשִׁי: בְּמַסְפֶּקֶת לִדְבָרִים גְּדוֹלִים, וְאֵינָהּ מַסְפֶּקֶת לִדְבָרִים קְטַנִּים.

ומקשים: אי הכי [אם כך] פרנס למה לה? שאם היא עובדת ומפרנסת את עצמה — לשם מה יעמיד לה פרנס? ומשיבים: בדלא ספקה [בזמן שאין מספיק לה] מה שהיא עובדת כדי לפרנסה. ושואלים: אי בדלא ספקה [אם בשאין מספיק לה] — הדר קושיין לדוכתיה [חוזרת קושייתנו למקומה]: כיצד יכול הוא לבטל את שעבודו מלפרנסה? אמר רב אשי: מדובר כאן במספקת בשכר עבודתה לדברים גדולים, לעיקר מזונותיה, ואינה מספקת לדברים קטנים.

הָנֵי דְּבָרִים קְטַנִּים הֵיכִי דָּמֵי? אִי דִּרְגִילָה בְּהוּ – הָא רְגִילָה בְּהוּ, וְאִי לָא רְגִילָה בְּהוּ – פַּרְנָס לָמָּה לָהּ? לָא צְרִיכָא, דִּרְגִילָה בְּבֵית נָשָׁא, וְקָא מְגַלְגְּלָא בַּהֲדֵיהּ, דְּאָמְרָה לֵיהּ: עַד הָאִידָנָא דְּלָא אַדַּרְתָּן – גַּלְגֵּילְנָא בַּהֲדָךְ, הָשְׁתָּא דְּאַדַּרְתָּן – לָא מָצֵינָא דְּאִיגַּלְגַּל בַּהֲדָךְ.

ועדיין מקשים: הני [אותם] דברים קטנים שאמרת, היכי דמי [איך הם בדיוק]? אי [אם] מדובר באופן שרגילה בהו [בהם] — הא [הרי] היא רגילה בהו [בהם], והרי הם כשאר צרכיה ההכרחיים שהוא משועבד לתת לה, ואי [ואם] לא רגילה בהו [בהם] — פרנס אם כן למה לה? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא לאופן שהיתה רגילה בדברים קטנים אלה בבית נשא [אביה], וקא מגלגלא בהדיה [והיתה מגלגלת וסובלת עמו] בתנאי החיים שלו, דאמרה ליה [שאומרת לו]: עד האידנא [עכשיו] שלא אדרתן [הדרת אותי ממך] — גלגילנא בהדך [גלגלתי, סבלתי, איתך] לפי התנאים שלך, השתא דאדרתן [עכשיו שהדרת אותי ממך] — לא מצינא דאיגלגל בהדך [אינני יכולה עוד להתגלגל איתך] בתנאים שלך, ואני רוצה לחזור למצב שבו הייתי בבית אבי.

וּמַאי שְׁנָא עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם? עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם – לָא שָׁמְעֵי בָּהּ אֱינָשֵׁי, וְלָא זִילָא בָּהּ מִילְּתָא. טְפֵי – שָׁמְעֵי בָּהּ אֱינָשֵׁי, וְזִילָא בָּהּ מִילְּתָא.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] שעד שלשים יום יכול להעמיד לה פרנס? ומשיבים: עד שלשים יום לא שמעי בה אינשי ולא זילא בה מילתא [אין אנשים שומעים עליה ואין מגנה אותה הדבר], שניזונת על ידי פרנס, ואולם טפי [יותר מזה] — שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא [שומעים עליה אנשים ומגנה אותה הדבר], ולכן צריך להחליט אם רוצה לגרשה או לקיימה.

אִיבָּעֵית אֵימָא: שֶׁהִדִּירָהּ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה. אֲרוּסָה מִי אִית לָהּ מְזוֹנֵי? שֶׁהִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִשְּׁאוּ. דִּתְנַן: הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִשְּׁאוּ – אוֹכְלוֹת מִשֶּׁלּוֹ, וְאוֹכְלוֹת בִּתְרוּמָה.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] כתשובה לשאלה איך הוא יכול להדירה והלא הוא משועבד לה, שמדובר כאן שהדירה כשהיא ארוסה, שעדיין אינו משועבד לה לפרנסה. ותוהים: ארוסה מי אית [האם בכלל יש] לה מזוני [מזונות] משל בעלה, וממה הוא מדיר אותה? ומשיבים: שהגיע זמן שנקבע לנישואין ולא נשאו. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הגיע זמן ולא נשאו — אוכלות משלו משל הבעל ואוכלות בתרומה אם הוא כהן.

וּמַאי שְׁנָא עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם? עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם עָבֵיד שָׁלִיחַ שְׁלִיחוּתֵיהּ. טְפֵי – לָא עָבֵיד שָׁלִיחַ שְׁלִיחוּתֵיהּ.

ושואלים אם כן: ומאי שנא [ובמה שונה] שיכול להעמיד לה פרנס עד שלשים יום? ומשיבים: עד שלשים יום — עביד [עושה] השליח את שליחותיה [שליחותו] והוא דואג לצרכיה כראוי, טפי [יותר מזה] — לא עביד [עושה] השליח את שליחותיה [שליחותו] ומתחיל לזלזל בה, ואינה יכולה לסבול עוד.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שֶׁהִדִּירָהּ כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה וְנִישֵּׂאת. נִישֵּׂאת?! הָא סָבְרָה וְקִבְּלָה! דְּאָמְרָה: כִּסְבוּרָה אֲנִי שֶׁאֲנִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל, עַכְשָׁיו אֵין אֲנִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שמדובר באופן שהדירה כשהיא ארוסה ונישאת, ולכן חייב במזונותיה. ותוהים: אם נישאת לו אחר שהדירה — הא [הרי] סברה, חשבה, וקבלה על עצמה את הדבר, ומדוע כופים אותו לגרשה! ומשיבים: דאמרה [שהיא אומרת]: כסבורה אני שאני יכולה לקבל על עצמי לחיות באופן זה, ואולם עכשיו אני רואה שאין אני יכולה לקבל.

אֵימַר דְּאָמְרִינַן הָכִי גַּבֵּי מוּמִין, לְעִנְיַן מְזוֹנֵי מִי אָמְרִינַן הָכִי? אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנֵּינַן מֵעִיקָּרָא.

ומקשים: אימר דאמרינן הכי [אמור שאנו אומרים כך] לגבי מומין שהאשה או האיש יכולים לטעון סבור הייתי שאני יכול לסבול זאת, אבל לענין מזוני [מזונות] מי אמרינן הכי [האם אנו אומרים כך]? אלא, אם קיבלה — קיבלה, ואינה יכולה לחזור בה! אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא [מחוור, ברור, כפי שתירצנו מתחילה] שמדובר פה כשמתגלגלת איתו בדוחק, או כשהגיע הזמן ולא נישאה.

״עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם יַעֲמִיד פַּרְנָס״. וּפַרְנָס לָאו שְׁלִיחוּתֵיהּ קָא עָבֵיד? אָמַר רַב הוּנָא: בְּאוֹמֵר ״כָּל הַזָּן אֵינוֹ מַפְסִיד״.

שנינו במשנה שהמדיר את אשתו בהנאה ממנו — עד שלשים יום יעמיד פרנס. על עצם הענין תוהים: וכי הפרנס לאו שליחותיה קא עביד [לא את שליחותו של הבעל הוא עושה]? ואם הדיר אותה הנאה ממנו, איך יכול הוא להנותה על ידי שליח? והרי שלוחו כמותו! אמר רב הונא: כאן מדובר לא כשהוא ממנה ממש שליח, אלא באומר באופן כללי: "כל הזן את אשתי אינו מפסיד", ונמצא שהעושה זאת — מדעת עצמו הוא עושה, אף על פי שאחר כך יפרע לו הבעל.

וְכִי אֲמַר הָכִי לָאו שְׁלִיחוּתֵיהּ קָעָבֵיד? וְהָתְנַן: מִי שֶׁהָיָה מוּשְׁלָךְ בְּבוֹר וְאָמַר ״כֹּל הַשּׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ יִכְתּוֹב גֵּט לְאִשְׁתּוֹ״ – הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ.

ושואלים: וכי אמר הכי לאו שליחותיה קעביד [וכאשר אדם אומר כך, וכי אין הוא עושה את שליחותו] ואינו נחשב לשליחו? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מי שהיה מושלך בבור, ואמר: "כל השומע קולו (=קולי) יכתוב גט לאשתו (=לאשתי) "— הרי אלו, השומעים, יכתבו גט ויתנו לאשתו. משמע שהם נחשבים כשליחים, שאם לא כן אינם יכולים לכתוב גט עבורו. ואף בפרנס תהיה אם כן לשון זו נחשבת לשליחות!

הָכִי הָשְׁתָּא?! הָתָם קָאָמַר ״יִכְתּוֹב״, הָכָא מִי קָאָמַר ״יָזוּן״? ״כָּל הַזָּן״ קָאָמַר.

ודוחים: הכי השתא [איך אתה משווה]?! התם קאמר [שם בגט הוא אומר] "יכתוב", כלומר, שהורה וציווה לעשות כן, הכא מי קאמר [כאן האם הוא אומר] "יזון"? "כל הזן" קאמר [הוא אומר]! ואין זו שליחות, אלא אמירה כוללת.

וְהָא אָמַר רַבִּי אַמִי: בִּדְלֵיקָה הִתִּירוּ לוֹמַר ״כָּל הַמְכַבֶּה אֵינוֹ מַפְסִיד״! בִּדְלֵיקָה, לְמַעוּטֵי מַאי – לָאו לְמַעוּטֵי כִּי הַאי גַּוְונָא? לָא, לְמַעוּטֵי שְׁאָר אִיסּוּרִים דְּשַׁבָּת.

ומקשים: והא [והרי] אמר ר' אמי: בדליקה שנפלה בשבת התירו לומר בפני הגוים: "כל המכבה אינו מפסיד". ונדייק: בדליקה למעוטי מאי [למעט את מה]? לאו למעוטי כי האי גוונא [האם לא למעט כגון זה]? שרק בדליקה שיש בה חששות מכמה צדדים — התירו לומר לשון זו שיש בה צד שליחות, אבל במקרה אחר — לא התירו, משום שהעושה על פי ציווי כזה הרי הוא כשליח! ודוחים: לא, הכוונה היא למעוטי [למעט] שאר איסורים של שבת, שרק בדליקה התירו לומר בפני גוים "כל המכבה לא יפסיד" אבל לא התירו לומר כן באיסורי שבת אחרים.

מְתִיב רַבָּה: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל, יֵלֵךְ אֵצֶל חֶנְוָנִי הָרָגִיל אֶצְלוֹ, וְיֹאמַר לוֹ: ״אִישׁ פְּלוֹנִי מוּדָּר הֲנָאָה מִמֶּנִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה לוֹ״. הוּא נוֹתֵן לוֹ, וּבָא וְנוֹטֵל מִזֶּה – הָכִי הוּא דְּשָׁרֵי, אֲבָל ״כָּל הַזָּן אֵינוֹ מַפְסִיד״! לָא!

מתיב [מקשה] רבה ממקום אחר, ששנינו: המודר הנאה מחבירו, מי שהדירו חבירו מלהנות מנכסיו ואין לו מה יאכל, וחבירו רוצה לפרנסו ואינו יכול מפני הנדר — ילך חבירו אצל חנוני שהוא רגיל אצלו, ויאמר לו: "איש פלוני מודר הנאה ממני, ואיני יודע מה אעשה לו". ואז הוא, החנווני, נותן לו לאיש שאין לו מה לאכול, ובא החנווני אחר כך ונוטל מזה שאמר לו. ומכאן נלמד: הכי [כך] הוא דשרי [שמותר] לעשות, שלא אמר לחנווני אלא ברמז, אבל לומר בלשון "כל הזן אינו מפסיד" — לא, אסור לומר, שהרי הוא כשלוחו!

לָא מִיבָּעֲיָא קָאָמַר; לָא מִיבָּעֲיָא ״כָּל הַזָּן אֵינוֹ מַפְסִיד״ – דִּלְעָלְמָא קָאָמַר, אֲבָל הַאי, כֵּיוָן דְּרָגִיל אֶצְלוֹ, וְקָאָזֵיל קָאָמַר לֵיהּ – כְּמַאן דְּאָמַר לֵיהּ ״זִיל הַב לֵיהּ אַתְּ״ דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לָן.

ודוחים: בלשון לא מיבעיא [נצרכה] קאמר [אמר], והכוונה היא כך: לא מיבעיא [נצרכה] לומר שמותר לומר בלשון כללית "כל הזן את פלוני אינו מפסיד" — משום דלעלמא קאמר [שהרי לעולם, לכל, הוא אומר] ואין כאן שליחות כלל, אבל האי [זה], החנווני, כיון שהוא רגיל אצלו וקאזיל קאמר ליה [והולך ואומר לו], הייתי אומר שהרי זה כמאן דאמר ליה [כמי שאומר לו] במפורש "זיל, הב ליה את [לך, תן לו אתה] " דמי [נחשב], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין זה נחשב כאילו אמר לו במפורש "לך, תן לו", ואינו נחשב כשליח.

גּוּפָא, הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ וְאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל – הוֹלֵךְ אֵצֶל חֶנְוָנִי הָרָגִיל אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ: ״אִישׁ פְּלוֹנִי מוּדָּר הֲנָאָה מִמֶּנִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה לוֹ״. הוּא נוֹתֵן לוֹ, וּבָא וְנוֹטֵל מִזֶּה. בֵּיתוֹ לִבְנוֹת, וּגְדֵירוֹ לִגְדּוֹר, וְשָׂדֵהוּ לִקְצוֹר – הוֹלֵךְ אֵצֶל פּוֹעֲלִין הָרְגִילִין אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לָהֶן: ״אִישׁ פְּלוֹנִי מוּדָּר הֲנָאָה מִמֶּנִּי, וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה אֶעֱשֶׂה לוֹ״. הֵן עוֹשִׂין עִמּוֹ, וּבָאִין וְנוֹטְלִים שְׂכָרָן מִזֶּה.

כיון שהוזכרה הלכה זו, דנים בה גופא [לגופה]: המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל, הולך אצל חנוני הרגיל אצלו, ואומר לו: "איש פלוני מודר הנאה ממני, ואיני יודע מה אעשה לו". הוא החנווני נותן לו לאיש מזונותיו, ובא החנווני לאחר מכן ונוטל מזה שהדירו. וכן אם היה ביתו של אותו אדם צריך לבנות, או צריך גדירו לגדור, או שדהו לקצור ואין לו מי שיעשה זאת, והאיש שהדירו הנאה רוצה לסייע לו — הולך המדיר אצל פועלין הרגילין אצלו, ואומר להן: "איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו". הן עושין עמו עם אותו אדם, ובאין ונוטלים שכרן מזה שאמר להם.

הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וְאֵין עִמּוֹ מַה יֹּאכַל – נוֹתֵן לְאַחֵר לְשׁוּם מַתָּנָה, וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל, וּמוּתָּר. וְאִם אֵין שָׁם אַחֵר – מַנִּיחַ עַל גַּבֵּי הַסֶּלַע אוֹ עַל גַּבֵּי הַגָּדֵר, וְאוֹמֵר: הֲרֵי הֵן מוּפְקָרִין לְכָל מִי שֶׁיַּחְפּוֹץ. וְהַלָּה נוֹטֵל וְאוֹכֵל, וּמוּתָּר. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר. אֲמַר רָבָא: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי – גְּזֵירָה מִשּׁוּם

היו מהלכין שניהם בדרך, ואין עמו לזה שהדירוהו הנאה מה יאכל — נותן המדיר לאחר לשום (לשם) מתנה, והלה, זה שמודר, נוטל ואוכל, ומותר. שהרי לא לו נתן. ואם אין שם אחר, אלא שהיו רק שניהם מהלכים יחד — מניח את האוכל על גבי הסלע או על גבי הגדר, ואומר: "הרי הן מופקרין לכל מי שיחפוץ", והלה, המודר, נוטל ואוכל, ומותר. ור' יוסי אוסר בכגון זה. אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי — גזירה היא שגזר משום