כָּל חֲדָא וַחֲדָא דְּנַפְשָׁהּ שָׁקְלָה! הָכִי קָאָמַר: אִם בָּאוּ כּוּלָּם לְהִנָּשֵׂא כְּאַחַת – חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה.

כל חדא וחדא [אחת ואחת] בשעה שנוטלת חלקה הלא דנפשה שקלה [של עצמה היא לוקחת], שהרי כדין היא נוטלת כפי ערך הנכסים באותה שעה וזכתה בחלקה, ומדוע תצטרכנה להחזיר ולחלוק מחדש? ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: אם באו כולם להנשא כאחת — חולקות בשוה. אבל אם נישאו בזו אחר זו, ראשונה נוטלת עישור ראשון.

מְסַיֵּיעַ לֵיהּ לְרַב מַתָּנָה, דְּאָמַר רַב מַתָּנָה: אִם בָּאוּ לְהִנָּשֵׂא כּוּלָּם כְּאַחַת – נוֹטְלוֹת עִישּׂוּר אֶחָד. עִישּׂוּר אֶחָד סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא: נוֹטְלוֹת עִישּׂוּר כְּאֶחָד.

ומעירים: מסייע ליה [לו] הדבר לרב מתנה. שאמר רב מתנה: אם באו להנשא כולם כאחת — נוטלות עישור אחד. ותוהים על הלשון: שכולן יחד נוטלות רק עישור אחד סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר? אלא יש לתקן ולומר: נוטלות עישור כאחד, שנוטלות לפי חשבון עישור, אבל חוזרות וחולקות כולן בשווה.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַבָּנוֹת, בֵּין בָּגְרוּ עַד שֶׁלֹּא נִישְּׂאוּ וּבֵין נִישְּׂאוּ עַד שֶׁלֹּא בָּגְרוּ – אִיבְּדוּ מְזוֹנוֹתֵיהֶן, וְלֹא אִיבְּדוּ פַּרְנָסָתָן, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אַף אִיבְּדוּ פַּרְנָסָתָן. כֵּיצַד הַן עוֹשׂוֹת? שׂוֹכְרוֹת לָהֶן בְּעָלִים וּמוֹצִיאִין לָהֶן פַּרְנָסָתָן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הבנות בין בגרו עד שלא (לפני) נישאו ובין נישאו עד שלא בגרו — איבדו מזונותיהן, שאינן ניזונות עוד מן הירושה, ולא איבדו פרנסתן (נדונייתן) אם בגרו, אלו דברי רבי. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אף איבדו פרנסתן, שאם בגרו לפני שנישאו, אינן מקבלות את הנדוניה. כיצד הן עושות כדי שלא תפסדנה? — שוכרות להן בעלים, כלומר, דואגות להינשא קודם שיתבגרו ומוציאין להן פרנסתן.

אֲמַר רַב נַחְמָן: אֲמַר לִי הוּנָא: הִלְכְתָא כְּרַבִּי. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: יְתוֹמָה שֶׁהִשִּׂיאָתָהּ אִמָּהּ אוֹ אַחֶיהָ מִדַּעְתָּהּ, וְכָתְבוּ לָהּ בְּמֵאָה אוֹ בַּחֲמִשִּׁים זוּז – יְכוֹלָה הִיא מִשֶּׁתַּגְדִּיל לְהוֹצִיא מִיָּדָם מַה שֶּׁרָאוּי לְהִנָּתֵן לָהּ. טַעֲמָא – דִּקְטַנָּה, הָא גְּדוֹלָה – וִיתְּרָה!

אמר רב נחמן, אמר לי רב הונא: הלכתא [הלכה] כשיטת רבי. איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו במשנה: יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה, וכתבו לה נדוניה במאה או בחמשים זוז, יכולה היא משתגדיל להוציא מידם מה שראוי להנתן לה. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] משום שקטנה היתה, הא [הרי] אם היתה גדולה כשנישאת, מניחים כי ויתרה על היתר! וקשה אם כן לרב נחמן שפסק כרבי שלא איבדה פרנסתה כשנישאת.

לָא קַשְׁיָא, הָא – דִּמְחַאי, הָא – דְּלָא מְחַאי.

ודוחים: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שאמרנו שלא ויתרה על היתר — הרי זה באופן דמחאי [שמחתה] בשעת קבלת הנדוניה המופחתת, הא [זה] שאמרנו שויתרה — הרי זה כשלא מחאי [מחתה], שאנו מניחים שאכן ויתרה על השאר.

הָכִי נַמִי מִסְתַּבְּרָא, דְּאִם כֵּן קַשְׁיָא דְּרַבִּי אַדְּרַבִּי. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: בַּת הַנִּיזּוֹנֶת מִן הָאַחִין – נוֹטֶלֶת עִישּׂוּר נְכָסִים. נִיזּוֹנֶת – אִין, שֶׁאֵינָהּ נִיזּוֹנֶת – לָא!

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לפרש, שאם לא תאמר כן, קשיא [קשה] מדברי רבי על דברי רבי. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: רבי אומר: בת הניזונת מן האחין, אם באה להינשא נוטלת עישור נכסים. ומכאן נדייק: ניזונת, שבאה להינשא בעודה קטנה — אין [כן] נוטלת עישור עישור נכסים, ואולם זו שאינה ניזונת, שבאה להינשא משבגרה — לא, ואם כן הדברים הם ממש היפך דברי רבי בברייתא הקודמת,

אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: הָא – דִּמְחַאי, הָא – דְּלָא מְחַאי, שְׁמַע מִינָּהּ.

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] הא [זה] — דמחאי [שמחתה], הא [זה] — שלא מחאי [מחתה]. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא: אֲמַר לָן רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מִשִּׁמְךָ: בָּגְרָה אֵינָהּ צְרִיכָה לִמְחוֹת. נִישֵּׂאת אֵינָהּ צְרִיכָה לִמְחוֹת. בָּגְרָה וְנִישֵּׂאת צְרִיכָה לִמְחוֹת.

אמר ליה [לו] רבינא לרבא: אמר לן [לנו] רב אדא בר אהבה משמך: בגרה — אינה צריכה למחות, ואפילו אם לא מחתה לא איבדה את עישור הנכסים, וכן אם נישאת אינה צריכה למחות. בגרה ונישאת — צריכה למחות.

מִי אֲמַר רָבָא הָכִי? וְהָא אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן יְתוֹמָה, וְשַׁנֵּי לֵיהּ: הָא דְּמָחֵי הָא דְּלָא מָחֵי! לָא קַשְׁיָא; הָא דְּקָא מִיתְזְנָא מִינַּיְיהוּ, הָא דְּלָא קָא מִיתְזְנָא מִינַּיְיהוּ.

ותוהים: מי [האם] אמר רבא הכי [כך]? והא איתיביה [והרי הקשה לו] לעיל רבא לרב נחמן מדין יתומה שנישאת, ושני ליה [ותירץ לו]: הא [זה] — דמחי [שמוחה], הא [זה] — שלא מחי [מוחה], משמע שצריכה למחות, ואם לא מחתה — איבדה נדונייתה! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] שאמרנו שהיעדר מחאה אינו נחשב לויתור — הרי זה באופן דקא מיתזנא מינייהו [שהיא ניזונת מהם], מן האחים, אף לאחר נישואיה, ולכן מתביישת למחות. הא [זה] שאמרנו שאם לא מחתה ודאי ויתרה — הרי זה באופן דלא קא מיתזנא מינייהו [שאינה ניזונת מהם].

אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי: פַּרְנָסָה אֵינָהּ כִּתְנַאי כְּתוּבָּה. מַאי אֵינָהּ כִּתְנַאי כְּתוּבָּה? אִי נֵימָא דְּאִילּוּ פַּרְנָסָה טָרְפָא מִמְּשַׁעְבְּדֵי, וּתְנַאי כְּתוּבָּה לָא טָרְפָא מִמְּשַׁעְבְּדֵי – מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? הָא מַעֲשִׂים בְּכָל יוֹם מוֹצִיאִין לְפַרְנָסָה וְאֵין מוֹצִיאִין לִמְזוֹנוֹת!

אמר רב הונא אמר רבי: פרנסה (נדוניה) אינה כתנאי כתובה. מבררים: מאי [מה פירוש] "אינה כתנאי כתובה"? אי נימא [אם נאמר] כך: שאילו פרנסה טרפא ממשעבדי [טורפת מן הנכסים המשועבדים], שגם אם מכרו האחים מן הנכסים, יש זכות לבת לטרוף מן הלקוחות, ותנאי כתובה אחר לא טרפא ממשעבדי [אינה טורפת מנכסים משועבדים], מאי קא משמע לן [מה חידוש השמיע לנו בזה], הא [הרי] מעשים בכל יום שמוציאין לפרנסה מן הלקוחות, ואין מוציאין למזונות.

וְאֶלָּא, דְּאִילּוּ פַּרְנָסָה גָּבְיָא נַמִי מִמִּטַּלְטְלֵי, וּתְנַאי כְּתוּבָּה מִמְּקַרְקְעֵי גָּבְיָא מִמִּטַּלְטְלֵי לָא גָּבְיָא.

ואלא תאמר שההבדל הוא בכך, שאילו פרנסה גביא נמי ממטלטלי [גובה הבת גם כן מן המטלטלים של האב] ותנאי כתובה ממקרקעי גביא, ממטלטלי לא גביא [מקרקעות גובה, ממטלטלים אינה גובה].

לְרַבִּי אִידִי וְאִידִי מִיגְבָּא גָּבְיָא, דְּתַנְיָא: אֶחָד נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחֲרָיוּת – וְאֶחָד נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחֲרָיוּת מוֹצִיאִין לִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְלַבָּנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי.

והרי לשיטת רבי אידי ואידי מיגבא גביא [זה וזה היא גובה] גם ממטלטלים, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחד נכסים שיש להן אחריות (קרקעות) ואחד נכסים שאין להן אחריות (כגון מטלטלים) — מוציאין מהם למזון האשה ולבנות, אלו דברי רבי.

אֶלָּא מַאי פַּרְנָסָה אֵינָהּ כִּתְנַאי כְּתוּבָּה – לְכִדְתַנְיָא, הָאוֹמֵר: אַל יִזּוֹנוּ בְּנוֹתָיו מִנְּכָסָיו – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. אַל יִתְפַּרְנְסוּ בְּנוֹתָיו מִנְּכָסָיו – שׁוֹמְעִין לוֹ. שֶׁהַפַּרְנָסָה אֵינָהּ כִּתְנַאי כְּתוּבָּה.

אלא מאי [מה פירוש] "פרנסה אינה כתנאי כתובה" — לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: האומר בצוואתו "אל יזונו בנותיו מנכסיו" — אין שומעין לו, שכיון שמזונות הבנות הן תנאי כתובה, אינו יכול לבטלו. אבל אם אמר "אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו" — שומעין לו, שהפרנסה אינה כתנאי כתובה, אלא תקנה שחלה על האב או יורשיו, ויכול לומר שאינו רוצה לתת.