שֶׁחָתָן פּוֹסֵק – הוּא פּוֹסֵק פָּחוֹת חוֹמֶשׁ.

שחתן פוסק, אם הוא פוסק כנגד הנדוניה שהביאה הכלה — הוא פוסק פחות חומש בשטר הכתובה, שכותב בכתובה רק כנגד הערך הממשי של מה שהכניסה לו.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין צָרִיךְ לוֹמַר רִאשׁוֹן תַּלְמִיד חָכָם וְשֵׁנִי עַם הָאָרֶץ. אֶלָּא, אֲפִילּוּ רִאשׁוֹן עַם הָאָרֶץ וְשֵׁנִי תַּלְמִיד חָכָם – יָכוֹל לוֹמַר: לְאָחִיךָ הָיִיתִי רוֹצֶה לִיתֵּן, לְךָ אִי אֶפְשִׁי לִיתֵּן.

לגבי האמור במשנה שאין האב חייב לתת לחתן השני מה שהבטיח לחתן הראשון, תנו רבנן [שנו חכמים]: אין צריך לומר אם היה הראשון תלמיד חכם והשני עם הארץ, שיש לו טעם מדוע איננו רוצה לתת לשני כמו שנתן לראשון, אלא אפילו היה הראשון עם הארץ והשני תלמיד חכם, יכול החותן לומר: לאחיך הייתי רוצה ליתן, לך אי אפשי (אין רצוני) ליתן, שהרי ההתחייבות היתה לגבי אדם מסויים.

״פָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ אֶלֶף דִּינָר״ כו׳. הַיְינוּ רֵישָׁא! תָּנָא שׁוּמָא רַבָּה, וְקָתָנֵי שׁוּמָא זוּטָא. תָּנָא שׁוּמָא דִּידֵיהּ, וְקָתָנֵי שׁוּמָא דִּידָהּ.

שנינו במשנה מה היחס בין הנדוניה שמכניסה האשה והכסף שכותב הבעל בכתובה, ונשנו שם מקרים שונים: ש פסקה להכניס לו אלף דינר כו'. ושואלים: אותם מקרים אחרונים היינו רישא [הרי הם ההתחלה] ודיינו בדוגמא שהביאו לגבי אלף דינר! ומסבירים: תנא שומא רבה וקתני שומא זוטא [שנה, אמר, שומה הערכה גדולה של ערך רב ושנה שומה קטנה, של ערך מועט] ללמדנו שאין הבדל בדין. שאף על פי שלכאורה היה מקום לומר שרק בשומה גדולה נוהגים השמאים להוסיף על השומה כדי חומש ולא על הקטנה, על כן השמיע לנו שהוא הדין גם בשומה קטנה. וכן תנא שומא דידיה [שנה שומה שהוא עושה משלו] וכיצד צריכים להעריך לפי זה מה שהיא חייבת לתת, ולהיפך, וקתני שומא דידה [ושנה את השומה שלה] שהיא נותנת תחילה ומה הוא צריך לכתוב כנגד זה.

מתני׳ פָּסְקָה לְהַכְנִיס לוֹ כְּסָפִים – סַלְעָהּ נַעֲשֶׂה שִׁשָּׁה דִּינָרִין. הֶחָתָן מְקַבֵּל עָלָיו עֲשָׂרָה דִּינָרִים לְקוּפָּה לְכָל מָנֶה וּמָנֶה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.

פסקה להכניס לו כספים ולא חפצים, בנדוניה — הרי סלעה (שהוא ארבעה דינרים) נעשה לגבי התחייבות הבעל בכתובה ששה דינרין. כפי ששנינו שהבעל מוסיף כדי חצי, משום שהוא מרויח בכספים אלה. ועוד: החתן מקבל עליו לתת עשרה דינרים לקופה לצרכי האשה לכל מנה ומנה שהיא מכניסה לו. רבן שמעון בן גמליאל אומר: הכל כמנהג המדינה.

גמ׳ הַיְינוּ פּוֹסֵק כְּנֶגְדָּם חֲמִשָּׁה עָשָׂר מָנֶה!

על הקטע הראשון שסלעה נעשה שישה דינרים תוהים: היינו [הרי זה] זהה למה ששנינו במשנה הקודמת, שאם היא מביאה בנדוניה אלף דינר הוא פוסק כנגדם חמשה עשר מנה שהם אלף וחמש מאות דינר!

תָּנָא עִסְקָא רַבָּה, וְתָנָא עִסְקָא זוּטָא, וּצְרִיכָא, דְּאִי תָּנָא עִסְקָא רַבָּה, דְּנָפֵישׁ רַוְוחָא, אֲבָל עִסְקָא זוּטָא, דְּזוּטָר רַוְוחָא, אֵימָא לָא, צְרִיכָא. וְאִי אַשְׁמַעִינַן עִסְקָא זוּטָא, דְּזוּטָר זִיּוּנָא, אֲבָל עִסְקָא רַבָּה, דְּנָפֵישׁ זִיּוּנָא, אֵימָא לָא – צְרִיכָא.

ומשיבים: תנא עסקא רבה, ותנא עסקא זוטא [שנה עסק גדול, ושנה עסק קטן]. וצריכא [וצריך] שייאמרו שניהם. דאי תנא עסקא רבה [שאילו היה שונה עסק גדול] — היינו חושבים שרק בכגון זה מוסיפים משום דנפיש רווחא [שמרובה הרווח בו], אבל עסקא זוטא דזוטר רווחא [עסק קטן שקטן בו הרווח] — אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [צריך] שייאמר הדבר גם במשנה שלנו. ומצד שני, ואי אשמעינן עסקא זוטא [ואם היה השמיע לנו רק בעסק קטן] במשנתנו, היינו אומרים דזוטר זיונא [שמועטת ההוצאה] לגביו, לפיכך מוסיפים כדי מחציתו, אבל עסקא רבה דנפיש זיונא [עסק גדול שמרובות ההוצאות עליו] — אימא [אמור] שלא יוסיף הבעל כל כך, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שניהם, לומר שהוא הדין, ובכל מקרה מוסיפים מחצית על השומה.

״הֶחָתָן מְקַבֵּל עָלָיו עֲשָׂרָה דִּינָר לְקוּפָּה״. מַאי קוּפָּה? אָמַר רַב אַשִׁי: קוּפָּה שֶׁל בְּשָׂמִים. וְאָמַר רַב אַשִׁי: לֹא נֶאֶמְרוּ דְּבָרִים הַלָּלוּ אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם.

שנינו במשנה ש החתן מקבל עליו עשרה דינר לקופה. שואלים: מאי [מה היא] קופה זו? אמר רב אשי: קופה של בשמים, כלומר, להוצאות על תמרוקים ומיני בשמים. ואמר רב אשי: לא נאמרו דברים הללו אלא בירושלים, ששם היו הנשים נוהגות להתקשט בהרבה בשמים.

בָּעֵי רַב אַשִׁי: בְּמָנֶה הַנִּישּׁוֹם אוֹ בְּמָנֶה הַמִּתְקַבֵּל?

אולם הדברים האמורים במשנה לכל מנה ומנה סתומים הם ולכן בעי [שאל] רב אשי האם הכוונה היא במנה הנישום, כלומר, במנה ששמו אותו לאשה בנדונייתה (שמוסיפים חומש לשבחה), או במנה המתקבל, הסכום שכותב הבעל בכתובה שהוא פחות חמישית?

אִם תִּמְצָא לוֹמַר מָנֶה הַמִּתְקַבֵּל – יוֹם רִאשׁוֹן אוֹ כָּל יוֹם וָיוֹם? אִם תִּמְצָא לוֹמַר כָּל יוֹם וָיוֹם – שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה אוֹ כָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת? אִם תִּמְצָא לוֹמַר כָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת – חֹדֶשׁ רִאשׁוֹן אוֹ כָּל חֹדֶשׁ וָחֹדֶשׁ? אִם תִּמְצָא לוֹמַר כָּל חֹדֶשׁ וָחֹדֶשׁ – שָׁנָה רִאשׁוֹנָה אוֹ כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה? תֵּיקוּ.

אם תמצא (תרצה) לומר שמדובר פה במנה המתקבל בפועל, האם הכוונה היא שנותן לה ביום ראשון בלבד, רק פעם אחת, או בכל יום ויום? אם תמצא לומר שנותן לה כל יום ויום, האם הוא נותן בשבת ראשונה (בשבוע הראשון) של הנישואין בלבד, או בכל שבת ושבת? אם תמצא לומר כי נותן לה בכל שבת ושבת, האם זה רק בחדש הראשון או שמא בכל חדש וחדש? אם תמצא לומר כי נותן לה בכל חדש וחדש, האם מדובר דווקא בשנה הראשונה או שמא בכל שנה ושנה? כל הבעיות הללו שבאו לבאר לכמה זמן נותן שיעור זה של קופה, נשארו כולן ללא פתרון, והריהן תיקו [תעמודנה] במקומן.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּבִתּוֹ שֶׁל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן שֶׁפָּסְקוּ לָהּ חֲכָמִים אַרְבַּע מֵאוֹת זְהוּבִים לְקוּפָּה שֶׁל בְּשָׂמִים לְבוֹ בַּיּוֹם. אָמְרָה לָהֶם: כָּךְ תִּפְסְקוּ לִבְנוֹתֵיכֶם, וְעָנוּ אַחֲרֶיהָ אָמֵן.

אגב כך מסופר, אמר רב יהודה אמר רב: מעשה בבתו של נקדימון בן גוריון שהיה עשיר מופלג, שפסקו לה חכמים ארבע מאות זהובים לקופה של בשמים לבו ביום. ברכה אותם ואמרה להם: כך תפסקו לבנותיכם, וענו אחריה אמן. כיון שהוזכר שמה מזכירים מה אירע בה.

תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר, וְהָיָה יוֹצֵא מִירוּשָׁלַיִם, וְהָיוּ תַּלְמִידָיו מְהַלְּכִין אַחֲרָיו. רָאָה רִיבָה אַחַת שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין גִּלְלֵי בְּהֶמְתָּן שֶׁל עֲרָבִיִּים. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ נִתְעַטְּפָה בִּשְׂעָרָהּ, וְעָמְדָה לְפָנָיו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים, והיו תלמידיו מהלכין אחריו ללמוד ממנו. ראה ריבה (אשה צעירה) אחת, שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, שכל כך היתה עניה ורעבה שהיתה מתפרנסת מהשעורים שלא נתעכלו בתוך גללי הבהמות. כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה שלא היה לה דבר אחר להתכסות בו, ועמדה לפניו.

אָמְרָה לוֹ: רַבִּי פַּרְנְסֵנִי! אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מִי אַתְּ? אָמְרָה לוֹ: בַּת נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן אֲנִי. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מָמוֹן שֶׁל בֵּית אָבִיךְ הֵיכָן הָלַךְ? אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, לָא כְּדֵין מָתְלִין מַתְלָא בִּירוּשָׁלַיִם: מֶלַח מָמוֹן חָסֵר, וְאָמְרִי לָהּ: חֶסֶד. וְשֶׁל בֵּית חָמִיךְ הֵיכָן הוּא? אָמְרָה לוֹ: בָּא זֶה וְאִיבֵּד אֶת זֶה.

אמרה לו: רבי, פרנסני. אמר לה: בתי, מי את? שהיה ברור שהיא מכירה אותו, אבל הוא לא הכירה. אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. אמר לה: בתי, ממון של בית אביך להיכן הלך? וכיצד נעשית עניה עד כדי כך? אמרה לו: רבי, האם לא כדין מתלין מתלא [כך מושלים משל] בירושלים: "מלח ממון חסר"? כלומר, אין לממון מלח שישמר אותו כדי שלא ילך לאיבוד. ואמרי לה [ויש אומרים] שהמשל היה: "מלח ממון — חסד". כלומר, מה שמשמר את הממון, הוא עשיית חסד בו. שאל אותה: והממון של בית חמיך שהיה עושה חסד כראוי היכן הוא? אמרה לו: בא זה ואיבד את זה, שכל הכספים נתערבו ואבדו בבת אחת.

אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, זָכוּר אַתָּה כְּשֶׁחָתַמְתָּ עַל כְּתוּבָּתִי? אָמַר לָהֶן לְתַלְמִידָיו: זָכוּר אֲנִי כְּשֶׁחָתַמְתִּי עַל כְּתוּבָּתָהּ שֶׁל זוֹ, וְהָיִיתִי קוֹרֵא בָּהּ: אֶלֶף אֲלָפִים דִּינָרֵי זָהָב מִבֵּית אָבִיהָ, חוּץ מִשֶּׁל חָמִיהָ. בָּכָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְאָמַר: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁעוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – אֵין כָּל אוּמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, וּבִזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם – מוֹסְרָן בְּיַד אוּמָּה שְׁפָלָה, וְלֹא בְּיַד אוּמָּה שְׁפָלָה – אֶלָּא בְּיַד בְּהֶמְתָּן שֶׁל אוּמָּה שְׁפָלָה.

אמרה לו: רבי, זכור אתה כשחתמת על כתובתי? אמר להן לתלמידיו: זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו, והייתי קורא בה: אלף אלפים דינרי זהב היא מקבלת כנדוניה מבית אביה, חוץ משל חמיה. בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר: אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום (הקדוש ברוך הוא) אין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום, הריהו מוסרן ביד אומה שפלה כמו ערביים, ולא ביד אומה שפלה בלבד אלא ביד בהמתן של אומה שפלה שהרי נזקקה ללקוט מבין גללי בהמתן של הערביים. כיון שמן הדברים פה היה נראה שנקדימון בן גוריון לא עשה חסד.

וְנַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן לָא עֲבַד צְדָקָה? וְהָתַנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן, כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, כְּלֵי מֵילָת הָיוּ

שואלים: וכי נקדימון בן גוריון לא עבד [עשה] צדקה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אמרו עליו על נקדימון בן גוריון כשהיה יוצא מביתו לבית המדרש, כלי מילת (אריגי צמר משובח) היו