אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִמְּלָאכָה – חוֹלָה בַּת מְלָאכָה הִיא? אֶלָּא, מִתַּשְׁמִישׁ כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּהָוְיָא מוֹרֶדֶת. כִּי פְּלִיגִי – מִמְּלָאכָה. מָר סָבַר: מִמְּלָאכָה לָא הָוְיָא מוֹרֶדֶת, וּמָר סָבַר: מִמְּלָאכָה נַמִי הָוְיָא מוֹרֶדֶת.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שמורדת ממלאכה, וכי חולה בת מלאכה היא? שמאחר שהיא חולה אין עליה כל חובה לעשות מלאכה, ואין זו מרידה כלל. אלא, כך יש לפרש את הדברים: אם מורדת מתשמיש — כולי עלמא לא פליגי דהויא [הכל אינם חלוקים שהיא] מורדת. כי פליגי [כאשר נחלקו], הרי הוא לגבי מורדת ממלאכה; מר [חכם זה, רב הונא] סבר אם מורדת ממלאכה — לא הויא [אינה נחשבת] מורדת, ומר [וחכם זה, רב יוסי בר חנינא] סבר שמורדת ממלאכה נמי הויא [גם כן היא] נידונת כמורדת.

גּוּפָא: הַמּוֹרֶדֶת עַל בַּעְלָהּ פּוֹחֲתִין לָהּ מִכְּתוּבָּתָהּ שִׁבְעָה דִּינָרִים בְּשַׁבָּת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שִׁבְעָה טְרַפָּעִיקִין. רַבּוֹתֵינוּ חָזְרוּ וְנִמְנוּ שֶׁיְּהוּ מַכְרִיזִין עָלֶיהָ אַרְבַּע שַׁבָּתוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, וְשׁוֹלְחִין לָהּ בֵּית דִּין: הֱוִי יוֹדַעַת שֶׁאֲפִילּוּ כְּתוּבָּתֵיךְ מֵאָה מָנֶה הִפְסַדְתְּ. אַחַת לִי אֲרוּסָה וּנְשׂוּאָה אֲפִילּוּ נִדָּה, אֲפִילּוּ חוֹלָה, וַאֲפִילּוּ שׁוֹמֶרֶת יָבָם.

גופא [לגופה] של ההלכה, שנינו: המורדת על בעלה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרים בשבת (בשבוע). ר' יהודה אומר: אין פוחתים לה אלא שבעה טרפעיקין. רבותינו חזרו ונמנו (הצביעו, והגיעו להחלטה) שאין מפחיתים לה מכתובתה כל שבוע, אלא שיהו מכריזין עליה ברבים ארבע שבתות זו אחר זו, ושולחין לה בית דין ומודיעים לה: הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה — הפסדת הכל. ואם בכל זאת לא חזרה בה — מפסידה את כל הכתובה. אחת לי לענין זה אם היא ארוסה, או נשואה, ואפילו היא נדה, אפילו חולה, ואפילו שומרת יבם.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף לִשְׁמוּאֵל: נִדָּה בַּת תַּשְׁמִישׁ הִיא? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ לְמִי שֶׁאֵין לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ.

אמר ליה [לו] ר' חייא בר יוסף לשמואל: וכי נדה בת תשמיש היא? אמר ליה [לו]: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, שמי שאין לו פת מזומנת בסלו בזמן תענית סובל יותר ממי שיש לו מה לאכול, שמתוך העובדה שהוא יודע שיש לו מה לאכול אין הוא סובל כל כך, ואף כאן, כיון שהיא אומרת לו שאינה רוצה בתשמיש, הריהו מצטער יותר במניעתו אפילו כאשר היא נדה.

אָמַר רָמִי בַּר חָמָא: אֵין מַכְרִיזִין עָלֶיהָ אֶלָּא בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. אֲמַר רָבָא: דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי: אַרְבַּע שַׁבָּתוֹת זוֹ אַחַר זוֹ – שְׁמַע מִינָּהּ. אָמַר רָמִי בַּר חָמָא: פַּעֲמַיִם שׁוֹלְחִין לָהּ מִבֵּית דִּין; אַחַת קוֹדֶם הַכְרָזָה וְאַחַת לְאַחַר הַכְרָזָה.

אמר רמי בר חמא: אין מכריזין עליה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ולא ברחוב. אמר רבא: דיקא נמי [מדוייק גם כן] הדבר מלשון הברייתא, דקתני [ששונה]: ארבע שבתות זו אחר זו, שהם ימים שאין בהם מלאכה, ואין אנשים מצויים ברחובות, אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכך הוא. אמר רמי בר חמא: פעמים שולחין לה מבית דין לדבר עמה; אחת קודם הכרזה, ואחת לאחר הכרזה.

דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא: הֲלָכָה כְּרַבּוֹתֵינוּ. אֲמַר רָבָא: הַאי בּוּרְכָא. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי בּוּרְכָתֵיהּ? אֲנָא אָמְרִיתָהּ נִיהֲלֵיהּ, וּמִשְּׁמֵיהּ דְּגַבְרָא רַבָּה אָמְרִיתָהּ נִיהֲלֵיהּ, וּמַנּוּ – רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא.

דרש רב נחמן בר רב חסדא בענין זה: הלכה כרבותינו. אמר רבא: האי בורכא [זו שטות]. אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק: מאי בורכתיה [מה השטות בזה]? אנא אמריתה ניהליה, ומשמיה דגברא רבה אמריתה ניהליה [אני אמרתי לו את הדבר, ומשמו של אדם גדול אמרתי לו זאת], ומנו [ומיהו] אדם גדול זה שפסק הלכה כך, ר' יוסי בר' חנינא.

וְאִיהוּ כְּמַאן סָבַר? כִּי הָא דְּאִתְּמַר, רָבָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הֲלָכָה נִמְלָכִין בָּהּ. רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הֲלָכָה, אֵין נִמְלָכִין בָּהּ.

ושואלים: ואיהו [והוא, רבא] כמאן סבר [כדעת מי סבור]? ומשיבים: כי הא דאתמר [כמו זו שנאמר] שאמר רבא אמר רב ששת: הלכה, נמלכין בה, שמדברים איתה ומסבירים לה ובינתיים מפחיתים לה מכתובתה. רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: הלכה, אין נמלכין בה. ולדעת שניהם אינה מפסידה בבת אחת כרבותינו, אלא מפחיתים לה כל שבוע.

הֵיכִי דָּמְיָא מוֹרֶדֶת? אֲמַר אֲמֵימַר: דְּאָמְרָה ״בָּעֵינָא לֵיהּ וּמְצַעַרְנָא לֵיהּ״, אֲבָל אָמְרָה ״מְאִיס עָלַי״ – לָא כָּיְיפִינַן לָהּ. מָר זוּטְרָא אֲמַר: כָּיְיפִינַן לָהּ.

לעצם ההלכה מבררים: היכי דמיא [כיצד היא בדיוק] מורדת? אמר אמימר: דאמרה [שאומרת]: "בעינא ליה ומצערנא ליה [אני רוצה אותו וחפצה להיות נשואה לו, אבל אני רוצה לצער אותו] "בגלל סכסוך שביניהם. אבל אם אמרה [היא אומרת] "מאיס [מאוס] הוא עלי" — לא כייפינן לה [אין כופין אותה], שאין כופים אדם להיות עם מי שמאוס עליו. מר זוטרא אמר: כייפינן לה [כופים אותה] להישאר אתו.

הֲוָה עוּבְדָא, וְאָכְפָּהּ מָר זוּטְרָא, וּנְפַק מִינֵּיהּ רַבִּי חֲנִינָא מִסּוּרָא. וְלָא הִיא, הָתָם סִיַּיעְתָּא דִּשְׁמַיָּא הֲוָה.

ומספרים: הוה עובדא [היה מעשה] באשה שמרדה בטענת "מאוס עלי" ואכפה [וכפה אותה] מר זוטרא להישאר עם בעלה, ונפק מיניה [ויצא ממנו] מזיווג זה ר' חנינא מהעיר סורא. ומכאן שיכולה כפיה כזו להביא ברכה. אבל מסכמים: ולא היא, אין לעשות כן. התם סייעתא דשמיא הוה [שם היה זה סיוע משמים], אבל בדרך כלל אין יוצאים וולדות טובים מזיווג שאין האשה רוצה בו.

כַּלְתֵיהּ דְּרַב זְבִיד אִימְרְדָא. הֲוָה תְּפִיסָא חַד שִׁירָא, יְתֵיב אֲמֵימַר וּמָר זוּטְרָא וְרַב אַשִׁי, וִיתֵיב רַב גַּמְדָּא גַּבַּיְיהוּ. יָתְבִי וְקָאָמְרִי: מָרְדָה – הִפְסִידָה בְּלָאוֹתֶיהָ קַיָּימִין. אֲמַר לְהוּ רַב גַּמְדָּא: מִשּׁוּם דְּרַב זְבִיד גַּבְרָא רַבָּה מַחֲנִיפִיתוּ לֵיהּ? וְהָאֲמַר רַב כָּהֲנָא: מִיבָּעֲיָא בָּעֵי רָבָא וְלָא פָּשֵׁיט. אִיכָּא דְּאָמְרִי, יָתְבִי וְקָאָמְרִי: מָרְדָה – לֹא הִפְסִידָה בְּלָאוֹתֶיהָ קַיָּימִין, אֲמַר לְהוּ רַב גַּמְדָּא:

מסופר: כלתיה [כלתו] של רב זביד אימרדא [מרדה] בבעלה, הוה תפיסא חד שירא [והיתה תופסת בידה בגד אחד]. יתיב [ישבו] אמימר ומר זוטרא ורב אשי, ויתיב [וישב] רב גמדא גבייהו [איתם]. יתבי וקאמרי [ישבו ואמרו]: אשה שמרדה בבעלה — הפסידה גם את בלאותיה הקיימין, שאפילו הבגדים שהביאה איתה בנדונייתה ואפילו קיימים עדיין — גם אותם היא מפסידה. אמר להו [להם] רב גמדא: משום שרב זביד גברא רבה [אדם גדול] הוא, מחניפיתו ליה [מחניפים אתם לו בהלכה]? והאמר [והרי אמר] רב כהנא: מיבעיא בעי [שאל, הסתפק] רבא בבעיה זו אם היא מפסידה בלאותיה אם לא, ולא פשיט [פתר], ואתם מגיעים להחלטה רק בגלל כבודו של רב זביד? איכא דאמרי [יש שאומרים] שאותו מעשה היה באופן אחר, שיתבי וקאמרי [ישבו שלושה חכמים אלה ואמרו], שזו שמרדה לא הפסידה את בלאותיה הקיימין. אמר להו [להם] רב גמדא: