אַכּוּלְּהוּ. וְהָא שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים קָאָמַר! אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ, לְמִי שֶׁאֵין לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ.

אכולהו [על כולם] ולא רק על טייל ופועל נאמר הדבר, שאם מדיר את אשתו יותר משבוע — צריך לגרשה. הקשה לו: והא [והרי] בספן ששה חדשים קאמר [אמר], ומדוע כשמדירה לשבוע בלבד יצטרך להוציאה? ענה לו: הלא ידוע כי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, שמי שאין לו פת מזומנת בסלו בזמן תענית סובל יותר ממי שיש לו מה לאכול, שמתוך העובדה שהוא יודע שיש לו מה לאכול אין הוא סובל כל כך, ואף כאן: האשה, כיון שהיא יודעת שהדבר אסור לה מחמת הנדר — יש לה צער יותר.

אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר רַב חָנָן לְאַבַּיֵי: חַמָּר וְנַעֲשֶׂה גַּמָּל מַאי? אֲמַר לֵיהּ: רוֹצָה אִשָּׁה בְּקַב וְתִיפְלוּת מֵעֲשָׂרָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת.

אמר ליה [לו] רבה בר רב חנן לאביי: חמר ונעשה גמל מאי [מה] דינו, האם רשאי הוא לשנות את מקצועו, ולהרוויח יותר בעבודתו, למרות שהוא ממעט בעונתה? אמר ליה [לו]: רוצה אשה בקב ותיפלות שיהיה בעלה איתה, יותר מעשרה קבין של פרנסה ופרישות, ולכן אין לו רשות לשנות את מקצועו שלא בהסכמתה.

״הַסַּפָּנִים אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר״. אָמַר רַב בְּרוֹנָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. אֲמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: הַתַּלְמִידִים יוֹצְאִין לְתַלְמוּד תּוֹרָה שְׁתַּיִם וְשָׁלֹֹש שָׁנִים שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת. אֲמַר רָבָא: סָמְכוּ רַבָּנַן אַדְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה וְעָבְדֵי עוּבְדָא בְּנַפְשַׁיְיהוּ.

ועוד שנינו במשנה: עונת הספנים — אחת לששה חדשים, אלו דברי ר' אליעזר. אמר רב ברונא אמר רב: הלכה כר' אליעזר בהלכות אלה. אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: כל הלכה זו היא כדברי ר' אליעזר, אבל חכמים אומרים: התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שתים ושלש שנים שלא ברשות נשותיהם, אף שנמנעים בשל כך מתשמיש. אמר רבא: סמכו רבנן [חכמים] על דברי רב אדא בר אהבה ועבדי עובדא בנפשייהו [ועשו מעשה בעצמם] לצאת מן הבית וללמוד ולא תמיד היו לכך תוצאות טובות.

כִּי הָא דְּרַב רְחוּמִי הֲוָה שְׁכִיחַ קַמֵּיהּ דְּרָבָא בִּמְחוֹזָא. הֲוָה רָגִיל דַּהֲוָה אָתֵי לְבֵיתֵיהּ כָּל מַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִיפּוּרֵי. יוֹמָא חַד מְשַׁכְתֵּיהּ שְׁמַעְתָּא, הֲוָה מְסַכְיָא דְּבֵיתְהוּ: הָשְׁתָּא אָתֵי, הָשְׁתָּא אָתֵי. לָא אֲתָא. חֲלַשׁ דַּעְתָּהּ, אַחֵית דִּמְעָתָא מֵעֵינָהּ. הֲוָה יְתֵיב בְּאִיגְרָא – אִפְחִית אִיגְרָא מִתּוּתֵיהּ, וְנָח נַפְשֵׁיהּ.

כי הא [כמו מעשה זה] שרב רחומי הוה שכיח קמיה [היה מצוי לפני] רבא בעיר מחוזא, הוה [היה] רגיל דהוה אתי לביתיה [שהיה בא לביתו] כל מעלי יומא דכיפורי [ערב יום כיפור]. יומא חד משכתיה שמעתא [יום אחד משכה אותו הסוגיה] ונשאר במקום, ולא בא. הוה מסכיא דביתהו [היתה מצפה אשתו] באותו יום ואמרה בלבה: השתא אתי, השתא אתי [עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא], ולבסוף לא אתא [בא], שהרי נמשך בלימודו ונשאר בבית המדרש. חלש [חלשה] דעתה, הצטערה, אחית דמעתא [והורידה דמעה] מעינה. באותה שעה הוה יתיב באיגרא [היה יושב רב רחומי על גג], אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה [נפחת הגג מתחתיו ונחה נפשו, נפטר]. ללמד כמה צריך אדם להיזהר שלא לצער את אשתו ואפילו שלא בכוונה.

עוֹנָה שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵימַת? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. ״אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ״ אָמַר רַב יְהוּדָה וְאִיתֵּימָא רַב הוּנָא וְאִיתֵּימָא רַב נַחְמָן: זֶה הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.

ומבררים: עונה של תלמידי חכמים אימת [מתי]? אמר רב יהודה אמר שמואל: הזמן הראוי להם הוא מערב שבת לערב שבת. ובדומה לזה נאמר על הכתוב "אשר פריו יתן בעתו" (תהלים א, ג) אמר רב יהודה ואיתימא [ויש אומרים] רב הונא, ואיתימא [ויש אומרים] רב נחמן: זה המשמש מטתו (שאז עושה "פריו") מערב שבת לערב שבת.

יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא חֲתָנֵיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי הֲוָה אָזֵיל וִיתֵיב בְּבֵי רַב, וְכָל בֵּי שִׁמְשֵׁי הֲוָה אָתֵי לְבֵיתֵיהּ. וְכִי הֲוָה אָתֵי – הֲוָה קָא חָזֵי קַמֵּיהּ עַמּוּדָא דְּנוּרָא. יוֹמָא חַד מְשַׁכְתֵּיהּ שְׁמַעְתָּא. כֵּיוָן דְּלָא חָזֵי הַהוּא סִימָנָא – אֲמַר לְהוּ רַבִּי יַנַּאי: כְּפוּ מִטָּתוֹ, שֶׁאִילְמָלֵי יְהוּדָה קַיָּים – לֹא בִּיטֵּל עוֹנָתוֹ. הֲוַאי ״כִּשְׁגָגָה שֶׁיּוֹצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט״ וְנָח נַפְשֵׁיהּ.

ועוד מסופר: יהודה בריה [בנו] של ר' חייא, חתניה [חתנו] של ר' ינאי, הוה אזיל ויתיב בבי [היה הולך ויושב בבית] הרב, וכל בי שמשי [בין השמשות] של ערב שבת הוה אתי לביתיה [היה בא לביתו], וכי הוה אתי, הוה קא חזי קמיה עמודא דנורא [וכאשר היה בא, היה רואה ר' ינאי לפניו עמוד של אש] מפני קדושתו. יומא חד משכתיה שמעתא [יום אחד משכה אותו הסוגיה] ונשאר בבית הרב ולא הגיע הביתה. כיון שלא חזי [ראה] ר' ינאי ההוא סימנא [את הסימן ההוא], אמר להו [להם] ר' ינאי חותנו לבני המשפחה: כפו (היפכו) את מטתו, כפי שעושים בזמן אבל, שבודאי מת. שכן אילמלי (אילו) היה יהודה קיים (חי) לא ביטל עונתו, ובודאי היה מגיע לביתו. הואי [היה] הדבר הזה שאמר "כשגגה שיצא מלפני השליט" (קהלת י, ה), ונתקיים הדבר ונח נפשיה [ונפטר] יהודה בר' חייא.

רַבִּי אִיעֲסַק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַבִּי חִיָּיא. כִּי מְטָא לְמִיכְתַּב כְּתוּבָּה נָח נַפְֵשָׁהּ דִּרְבִיתָא. אָמַר רַבִּי: חַס וְשָׁלוֹם פְּסוּלָא אִיכָּא? יְתִיבוּ וְעִיְּינוּ בַּמִּשְׁפָּחוֹת: רַבִּי אָתֵי מִשְּׁפַטְיָה בֶּן אֲבִיטַל, וְרַבִּי חִיָּיא אָתֵי מִשִּׁמְעִי אֲחִי דָּוִד.

מסופר: רבי איעסק ליה לבריה [היה עסוק להשיא את בנו] בי [לבת מבית] ר' חייא, כי מטא למיכתב [כאשר הגיע לכתוב] את הכתובה נח נפשה דרביתא [נפטרה הנערה] בתו של ר' חייא. אמר רבי: וכי חס ושלום פסולא איכא [יש איזה פסול] במשפחות? שרואים שמשמים מעכבים את הזיווג, יתיבו [ישבו] ועיינו במשפחות, ומצאו כי רבי אתי [בא, מוצאו] משפטיה בן אביטל אשת דוד, ור' חייא אתי [בא] משמעי אחי דוד, אם כן כיון שמשפחת רבי באה ממש מבית המלוכה, אף על פי שמשפחת ר' חייא היא משפחה קרובה לה, מכל מקום אין לה ייחוס מלכותי כזה ואין זה זיווג מתאים מכל הצדדים.

אָזֵיל אִיעֲסַק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִימְרָא. פָּסְקוּ לֵיהּ תַּרְתֵּי סְרֵי שְׁנִין לְמֵיזַל בְּבֵי רַב. אַחְלְפוּהָ קַמֵּיהּ, אֲמַר לְהוּ: נֶיהֱווּ שִׁית שְׁנִין. אַחְלְפוּהָ קַמֵּיהּ, אֲמַר לְהוּ: אִיכְנִיס, וַהֲדַר אֵיזִיל. הֲוָה קָא מִכְסִיף מֵאֲבוּהּ. אֲמַר לֵיהּ: בְּנִי, דַּעַת קוֹנְךָ יֵשׁ בְּךָ.

אזיל איעסק ליה לבריה [הלך רבי ועסק להשיא את בנו] בי [לבת מבית] ר' יוסי בן זימרא. פסקו ליה [לו], כלומר, היתנו ביניהם שהם יפרנסוהו תרתי סרי שנין למיזל בבי [שתים עשרה שנה ללכת לבית] הרב, וההנחה היתה שקודם כל ילמד, ואחר כך יישאנה. אחלפוה קמיה [העבירו אותה, את הנערה, לפני החתן] וכשראה אותה אמר להו [להם]: ניהוו שית שנין [שיהיו אלה רק שש שנים]. אחלפוה קמיה [העבירו אותה לפניו], שוב אמר להו [להם]: איכניס והדר איזיל [קודם אכנוס אותה ואחר כך אלך ללמוד]. הוה קא מכסיף מאבוה [היה מתבייש מאביו], שיאמר לו שמפני שראה את הנערה חשק בה ולא יכול היה להמתין. אמר ליה [לו] אביו לפייסו: בני, דעת קונך יש בך, שאתה נוהג כדרך שעשה הקדוש ברוך הוא.

מֵעִיקָּרָא כְּתִיב ״תְּבִיאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ״ וּלְבַסּוֹף כְּתִיב ״וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם״.

וראיה לדבר: מעיקרא כתיב [מתחילה נאמר]: "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת" (שמות טו, יז), משמע שתחילה היתה הכוונה שייבנה מקדש לישראל רק לאחר כניסתם לארץ ישראל, ולבסוף כתיב [נאמר] "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) עוד בהיותם במדבר, משמע שעל ידי הקירבה נעשית חיבה יתירה ומקדימים את מה שהיה צריך להיות מאוחר יותר.

אָזֵיל יְתֵיב תַּרְתֵּי סְרֵי שְׁנֵי בְּבֵי רַב, עַד דַּאֲתָא אִיעַקְּרָא דְּבֵיתְהוּ. אֲמַר רַבִּי: הֵיכִי נַעֲבֵיד? נְגָרְשָׁהּ – יֹאמְרוּ: עֲנִיָּיה זוֹ לַשָּׁוְא שִׁימְּרָה. נִינְסֵיב אִיתְּתָא אַחֲרִיתֵי – יֹאמְרוּ: זוֹ אִשְׁתּוֹ, וְזוֹ זוֹנָתוֹ. בָּעֵי עֲלָהּ רַחֲמֵי וְאִיתַּסִּיאַת.

לאחר נישואיו אזיל יתיב תרתי סרי שני בבי [הלך וישב שתים עשרה שנה בבית] הרב. עד דאתא [שבא] לביתו, איעקרא דביתהו [נעשתה אשתו עקרה], כפי שאמרו שקורה לאשה שהיתה שנים רבות בלא בעל. אמר רבי: היכי נעביד [איך נעשה עכשיו], אם נגרשה [יגרש אותה] — אם כן יאמרו: ענייה (מסכנה) זו לשוא שימרה (ציפתה). נינסיב איתתא אחריתי [ישא אשה אחרת] כדי שיזכה לבנים — אם כן יאמרו: זו האשה היולדת בנים היא אשתו, וזו שהיא רק נמצאת אצלו היא זונתו. לבסוף בעי עלה רחמי ואיתסיאת [ביקש עליה בעלה רחמים משמים והתרפאה].

רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן חֲכִינַאי הֲוָה קָאָזֵיל לְבֵי רַב בְּשִׁילְהֵי הִלּוּלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. אֲמַר לֵיהּ: אִיעַכַּב לִי עַד דְּאָתֵי בַּהֲדָךְ. לָא אִיעַכְּבָא לֵיהּ. אֲזַל יְתֵיב תְּרֵי סְרֵי שְׁנֵי בְּבֵי רַב. עַד דְּאָתֵי – אִישְׁתַּנּוּ שְׁבִילֵי דְּמָתָא, וְלָא יָדַע לְמֵיזַל לְבֵיתֵיהּ.

ועוד מסופר: ר' חנניה בן חכינאי הוה קאזיל לבי [היה הולך לבית] הרב בשילהי הלוליה [בסוף זמן חתונתו] של ר' שמעון בן יוחאי, אמר ליה [לו] ר' שמעון: איעכב [המתן] לי עד דאתי בהדך [שאבוא אתך] אחרי ימי חופתי. אך בשל רצונו העז ללמוד לא איעכבא ליה [המתין לו]. אזל יתיב תרי סרי שני בבי [הלך וישב שתים עשרה שנה בבית] הרב. עד דאתי [שבא] לביתו אישתנו [השתנו] שבילי דמתא [העיר] ולא ידע עוד את הדרך למיזל לביתיה [ללכת לביתו].

אֲזַל יְתֵיב אַגּוּדָא דְּנַהֲרָא. שְׁמַע לְהַהִיא רְבִיתָא דְּהָווּ קָרוּ לָהּ: בַּת חֲכִינַאי, בַּת חֲכִינַאי, מְלִי קוּלְתֵךְ וְתָא נֵיזִיל. אֲמַר: שְׁמַע מִינָּהּ, הַאי רְבִיתָא דִּידָן. אֲזַל בַּתְרָהּ, הֲוָה יְתִיבָא דְּבֵיתְהוּ קָא נָהֲלָה קִמְחָא. דָּל עֵינָהּ, חֲזִיתֵיהּ, סָוֵי לִבָּהּ, פָּרַח רוּחָהּ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲנִיָּיה זוֹ, זֶה שְׂכָרָהּ?! בְּעָא רַחֲמֵי עֲלָהּ וְחַיָּיה.

אזל יתיב אגודא דנהרא [הלך ישב על גדת הנהר]. שמע לההיא רביתא דהוו קרו [שמע לנערה אחת שהיו קוראים] לה: "בת חכינאי, בת חכינאי, מלי קולתך ותא ניזיל [מלאי את כדך ובואי נלך] ". אמר: שמע מינה האי רביתא דידן [למד מכאן שזוהי הנערה שלנו], כלומר בתו. שהרי הוא לא הכירה לאחר כל אותן השנים. אזל בתרה [הלך אחריה] כדי להגיע לביתו. הוה יתיבא דביתהו קא נהלה קמחא [היתה יושבת אשתו ומנפה קמח], דל עינה חזיתיה, סוי לבה [הרימה את עיניה, ראתה אותו, ראה ליבה], הכירה אותו, ופרח רוחה ומתה מרוב התרגשות, אמר ר' חנניה לפניו: רבונו של עולם, ענייה זו זה שכרה?! בעא רחמי עלה וחייה [ביקש רחמים עליה וחייתה].

רַבִּי חָמָא בַּר בִּיסָא אָזֵיל יְתֵיב תְּרֵי סְרֵי שְׁנֵי בְּבֵי מִדְרָשָׁא. כִּי אֲתָא, אֲמַר: לָא אִיעֲבִיד כִּדְעָבֵיד בֶּן חֲכִינַאי. עָיֵיל יְתֵיב בְּמִדְרָשָׁא, שָׁלַח לְבֵיתֵיהּ. אֲתָא רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא בְּרֵיהּ, יְתֵיב קַמֵּיהּ. הֲוָה קָא מַשְׁאִיל לֵיהּ שְׁמַעְתָּא, חֲזָא דְּקָא מִתְחַדְּדֵי שְׁמַעְתֵּיהּ, חָלַשׁ דַּעְתֵּיהּ, אֲמַר: אִי הֲוַאי הָכָא – הֲוָה לִי זֶרַע כִּי הַאי.

ועוד מסופר: ר' חמא בר ביסא אזיל יתיב תרי סרי שני בבי מדרשא [הלך וישב שתים עשרה שנה בבית המדרש]. כי אתא [כאשר בא לביתו], אמר: לא איעביד [אעשה] כדעביד [כמו שעשה] בן חכינאי, שבא פתאום הביתה וגרם לאשתו אסון. עייל יתיב במדרשא [הלך וישב בבית המדרש]. ושלח לביתיה [לביתו] להודיע שבא. בעודו יושב בבית המדרש אתא [בא] ר' אושעיא בריה [בנו] שאותו לא הכיר ויתיב קמיה [וישב לפניו]. הוה קא משאיל ליה שמעתא [והיה שואל אותו ר' אושעיא הלכות], חזא דקא מתחדדי שמעתיה [ראה ששמועותיו של ר' אושעיא מחודדות, שהוא חריף מאד], חלש דעתיה [חלשה דעתו, הצטער] ואמר: אי הואי הכא הוה [אם הייתי כאן ומלמד את בני היה] לי זרע כי האי [כזה, כמו נער זה].

עָל לְבֵיתֵיהּ. עָל בְּרֵיהּ, קָם קַמֵּיהּ. הוּא סָבַר – לְמִשְׁאֲלֵיהּ שְׁמַעְתְּתָא קָא בָּעֵי. אָמְרָה לֵיהּ דְּבֵיתְהוּ: מִי אִיכָּא אַבָּא דְּקָאֵים מִקָּמֵי בְּרָא? קָרֵי עֲלֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא: ״הַחוּט הַמְּשׁוּלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק״ – זֶה רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא, בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי חָמָא בַּר בִּיסָא.

על לביתיה, על בריה [נכנס לביתו ונכנס גם בנו], קם קמיה [עמד האב לפניו] לתת כבוד לתלמיד חכם, כי הוא סבר למשאליה שמעתתא קא בעי [חשב שלשאול אותו דבר הלכה הוא רוצה], אמרה ליה דביתהו [אמרה לו אשתו] לר' חמא: מי איכא אבא דקאים מקמי ברא [האם יש אב שעומד מפני בנו]? ומעירים: קרי עליה [קרא עליו] רמי בר חמא את הכתוב: "והחוט המשלש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב) — זה ר' אושעיא, בנו של ר' חמא בר ביסא, שהיו במשפחה זו שלושה דורות כאחד של תלמידי חכמים.

רַבִּי עֲקִיבָא רָעֲיָא דְּבֶן כַּלְבָּא שָׂבוּעַ הֲוָה. חֲזִיתֵיהּ בְּרַתֵּיהּ דַּהֲוָה צְנִיעַ וּמַעֲלֵי, אָמְרָה לֵיהּ: אִי מִקַּדַּשְׁנָא לָךְ אָזְלַתְּ לְבֵי רַב? אֲמַר לָהּ: אִין אִיקַּדְשָׁא לֵיהּ בְּצִינְעָה, וּשְׁדַרְתֵּיהּ. שְׁמַע אֲבוּהּ אַפְּקָהּ מִבֵּיתֵיהּ, אַדְּרָהּ הֲנָאָה מִנִּכְסֵיהּ. אָזֵיל יְתֵיב תְּרֵי סְרֵי שְׁנִין בְּבֵי רַב, כִּי אֲתָא – אַיְיתֵי בַּהֲדֵיהּ תְּרֵי סְרֵי אַלְפֵי תַּלְמִידֵי. שְׁמַעֵיהּ לְהַהוּא סָבָא דְּקָאָמַר לָהּ: עַד כַּמָּה

ועוד מסופר: ר' עקיבא רעיא [רועה] של בן כלבא שבוע הוה [היה], חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי [ראתה אותו בתו של כלבא שבוע שהוא צנוע ומעולה], אמרה ליה [לו]: אי מקדשנא [אם אתקדש] לך, אזלת לבי [תלך לבית] הרב ללמוד? אמר לה: אין [כן], איקדשא ליה [התקדשה לו] בצינעה ושדרתיה [ושלחה אותו ללמוד]. שמע אבוה [אביה] את הדבר, אפקה מביתיה אדרה [הוציאה מביתו והדיר אותה] הנאה מנכסיה [מנכסיו]. אזיל יתיב תרי סרי שנין בבי [הלך ר' עקיבא וישב שתים עשרה שנה בבית] הרב. כי אתא, אייתי בהדיה תרי סרי אלפי תלמידי [כאשר בא שוב לביתו, הביא איתו שנים עשר אלף תלמידים]. ובינתיים, שמעיה לההוא סבא דקאמר [שמע זקן אחד שאומר] לה, לאשתו: עד כמה