דַּחֲוַור אַפֵּיהּ, שָׁקַל בְּאֶצְבָּעֲתֵיהּ, אַנַּח לֵיהּ בְּפוּמֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אַפְסַדְתְּ לִסְעוּדָתָא דְּמַלְכָּא. אֲמַרוּ לֵיהּ: אַמַּאי תֵּיעֲבִיד הָכִי? אֲמַר לְהוּ: מַאן דְּעָבֵיד הָכִי – פָּסֵיל לְמַאֲכַל דְּמַלְכָּא. אָמְרוּ לֵיהּ: אַמַּאי? אֲמַר לְהוּ: דָּבָר אַחֵר חֲזַאי בֵּיהּ. בָּדְקוּ וְלָא אַשְׁכְּחוּ. שָׁקַל אֶצְבָּעֲתֵיהּ אַנַּח עֲלֵיהּ אֲמַר לְהוּ: הָכָא מִי בְּדַקִיתוּ? בָּדְקוּ אַשְׁכַּחוּ. אָמְרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: מַאי טַעֲמָא סָמְכַתְּ אַנִּיסָּא? אֲמַר לְהוּ: חֲזַאי רוּחַ צָרַעַת דְּקָא פָּרְחָה עִילָּוֵיהּ.

דחוור אפיה [שהלבינו פניו] מפני שהתאווה לאוכל, שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה [לקח באצבעו מן המאכל והניח בפיו של מר זוטרא]. אמר ליה [לו] ראש המלצרים: אפסדת לסעודתא דמלכא [הפסדת איפוא את סעודת המלך]. אמרו ליה [לו] האנשים שמסביב, שוטרי המלך: אמאי תיעביד הכי [מדוע עשית כך] לטעום מן המאכל השייך למלך? אמר להו [להם]: מאן דעביד הכי פסיל למאכל דמלכא [מי שעושה כך מאכל גרוע זה פוסל את מאכל המלך]. אמרו ליה [לו]: אמאי [מדוע] אתה אומר כן? אמר להו [להם]: דבר אחר (צרעת), חזאי ביה [ראיתי בו בבשר]. בדקו ולא אשכחו [מצאו]. שקל אצבעתיה, אנח עליה, [לקח אצבעו והניח עליו, על הבשר] ואמר להו [להם]: הכא מי בדקיתו [כאן האם בדקתם]? בדקו ואכן אשכחו [מצאו] כדבריו. אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לאחר מכן: מאי טעמא סמכת אניסא [מה טעם סמכת על הנס] שתימצא שם צרעת? אמר להו [להם]: חזאי [ראיתי] רוח צרעת דקא פרחה עילויה [שפורחת עליו] על המאכל הזה, והבנתי שיש בו פגם זה.

הַהוּא רוֹמָאָה דַּאֲמַר לָהּ לְהַהִיא אִיתְּתָא: מִינַּסְבַּתְּ לִי? אָמְרָה לֵיהּ: לָא. אָזֵיל אַיְיתֵי רִימָּנֵי, פָּלֵי וַאֲכַל קַמָּהּ, כָּל מַיָּא דְּצָעֲרֵי לָהּ – בְּלַעֲתֵיהּ, וְלָא הַב לָהּ, עַד דְּזָג לָהּ. לְסוֹף אֲמַר לָהּ: אִי מָסֵינָא לָךְ מִינַּסְבַּתְּ לִי? אָמְרָה לֵיהּ: אִין. אָזֵיל אַיְיתֵי רִימָּנֵי, פָּלֵי וַאֲכַל קַמָּהּ. אֲמַר לָהּ: כָּל מַיָּא דְּצָעֲרֵי לָךְ – תּוּף שְׁדַאי, תּוּף שְׁדַאי. עַד דְּנָפְקָא מִינָּהּ כִּי הוּצָא יָרְקָא, וְאִתַּסִיאַת.

ועוד באותו ענין, ההוא רומאה [רומאי אחד] שאמר לה לההיא איתתא [לאשה אחת]: מינסבת [האם את רוצה להינשא] לי? אמרה ליה [לו]: לא. מה עשה כדי לכפותה, אזיל אייתי, רימני פלי [הלך הביא רימונים, קילף] ואכל קמה [לפניה] ולא נתן לה מהם. כל מיא דצערי לה, בלעתיה [כל המים, הרוק, שציער אותה מפני תאות האוכל, בלעה אותו], ולא הב [נתן] לה עד דזג לה [עד שחלתה והתנפחה]. לסוף אמר לה: אי מסינא לך, מינסבת [אם ארפא אותך, האם תנשאי] לי? אמרה ליה [לו]: אין [כן]. אזיל אייתי רימני, פלי [הלך הביא רימונים, קילף] ואכל קמה [לפניה]. אמר לה: כל מיא דצערי לך תוף שדאי תוף שדאי [כל מים, רוק, שמצער אותך רקי וזרקי! רקי וזרקי!], עד דנפקא מינה כי הוצא ירקא ואתסיאת [שיצא ממנה כמו עלה ירוק ונרפאה].

״וְעוֹשָׂה בַּצֶּמֶר״. בַּצֶּמֶר – אִין, בְּפִשְׁתִּים – לָא. מַתְנִיתִין מַנִּי – רַבִּי יְהוּדָה הִיא. דְּתַנְיָא: אֵינוֹ כּוֹפָהּ לֹא לַעֲמוֹד לִפְנֵי אָבִיו, וְלֹא לַעֲמוֹד לִפְנֵי בְּנוֹ, וְלֹא לִיתֵּן תֶּבֶן לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ. אֲבָל כּוֹפָהּ לִיתֵּן תֶּבֶן לִפְנֵי בְּקָרוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף אֵינוֹ כּוֹפָהּ לַעֲשׂוֹת בְּפִשְׁתָּן, מִפְּנֵי שֶׁפִּשְׁתָּן מַסְרִיחַ אֶת הַפֶּה וּמְשַׁרְבֵּט אֶת הַשְּׂפָתַיִם. וְהָנֵי מִילֵּי – בְּכִיתָּנָא רוֹמָאָה.

שנינו במשנה בין המלאכות שהאשה עושה לבעלה, שהיא עושה בצמר. ומדייקים: בצמר — אין [כן], בפשתים — לא. ומעירים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי] — כשיטת ר' יהודה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אינו כופה את האשה לא לעמוד לשרת לא לפני אביו, ולא לעמוד לפני בנו מנישואיו לאחרת, ולא ליתן תבן לפני בהמתו, סוסים וחמורים שלו. אבל כופה אותה ליתן תבן לפני בקרו, פרות ושוורים שלו. ר' יהודה אומר: אף אינו כופה לעשות בפשתן, מפני שפשתן בזמן שטווים אותו מסריח את הפה, ומשרבט (ומשרבב) את השפתים. ומעירים: והני מילי בכיתנא רומאה [ודברים אלה אמורים דווקא בפשתן רומי] שמזיק ביותר, אבל בפשתן אחר, יכול לכופה.

״רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֲפִילּוּ הִכְנִיסָה לוֹ מֵאָה שְׁפָחוֹת״. אֲמַר רַב מַלְכִּיּוּ אֲמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

עוד שנינו במשנה, ש ר' אליעזר אומר, שאפילו אם הכניסה לו אשתו מאה שפחות, מכל מקום תעשה מלאכה, כדי שלא תבוא לידי זימה. אמר רב מלכיו אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כר' אליעזר.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא: שִׁפּוּד, שְׁפָחוֹת וְגוּמּוֹת – רַב מַלְכִּיּוּ,

אמר ר' חנינא בריה [בנו] של רב איקא: ההלכות בענין שפוד לענין יום טוב, ובענין שפחות במשנתנו, ובענין גומות לקביעת בגרות, הן של רב מלכיו, אבל הלכות בענין

בְּלוֹרִית, אֵפֶר מִקְלֶה וּגְבִינָה – רַב מַלְכִּיָא.

בלורית, בענין אפר מקלה ובענין גבינה — הן של רב מלכיא.

רַב פַּפָּא אֲמַר: מַתְנִיתִין וּמַתְנִיתָא – רַב מַלְכִּיָא, שְׁמַעְתְּתָא – רַב מַלְכִּיּוּ. וְסִימָנָךְ: מַתְנִיתָא מַלְכָּתָא. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ שְׁפָחוֹת.

רב פפא אמר: אותן הלכות המתייחסות למתניתין [למשנתנו] ומתניתא [ולברייתא] הן הלכות של רב מלכיא. שמעתתא [השמועות, דברי האמוראים] הם של רב מלכיו. וסימנך שתזכור: מתניתא מלכתא [המשנה היא מלכה] והרי זה סימן לרב מלכיא (ששמו דומה למלכתא) שדבריו מתייחסים אל המשנה. ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין ר' חנינא בריה דרב איקא ורב פפא, בפרטים אלה — איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לגבי שפחות, שלפי גירסת ר' חנינא, רב מלכיו הוא שאמר את ההלכה בשפחות, ולדעת רב פפא, כיון שההלכה מתייחסת למשנתנו לפיכך היא מדברי רב מלכיא.

״רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר״ וכו׳. הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּמִיטַּלְלָא בְּגוּרִיָּיתָא קִיטַנְיָיתָא וְנַדְרַשִׁיר.

שנינו במשנה שרבן שמעון בן גמליאל אומר שהבטלה מביאה לידי שעמום־שיגעון. ושואלים: היינו [הרי זו שיטתו] של התנא קמא [הראשון], ר' אליעזר! ומשיבים: איכא בינייהו דמיטללא בגורייתא קיטנייתא ונדרשיר [יש ביניהם הבדל כאשר משחקת בכלבים קטנים או במשחק כמשחק שחמט], שכיון שיש משהו שמעסיק אותה — אינה מגיעה לידי שיגעון, אבל עיסוק זה יכול להביא לידי זימה.

מתני׳ הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת, בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: שַׁבָּת אַחַת.

המדיר את אשתו, שנדר באופן כזה שנאסר מתשמיש המטה, בית שמאי אומרים: עד שתי שבתות (שני שבועות) יכול להישאר במצב זה, ולאחר מכן צריך לגרש אותה ולתת לה את כתובתה. ובית הלל אומרים: שבת אחת (שבוע אחד).

הַתַּלְמִידִים יוֹצְאִין לְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת שְׁלֹשִׁים יוֹם, הַפּוֹעֲלִים שַׁבָּת אַחַת. הָעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה: הַטַּיָּילִין – בְּכָל יוֹם, הַפּוֹעֲלִים – שְׁתַּיִם בְּשַׁבָּת, הַחַמָּרִים – אַחַת בְּשַׁבָּת, הַגַּמָּלִים – אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם, הַסַּפָּנִים – אַחַת לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

מאחר שאנו דנים בחובתו של הבעל בענין תשמיש המיטה, נאמרו עוד כמה דברים בענין זה: התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות נשותיהם עד שלשים יום. הפועלים יוצאים מן הבית שלא ברשות האשה שבת אחת (שבוע אחד). העונה האמורה בתורה, הזמן הקצוב לתשמיש, שהיא חובת הבעל בסתם (אם לא התנו ביניהם אחרת) משתנה לפי המצאותם של האנשים בבית, ולפי טיב עיסוקיהם. הטיילין, אנשים שאינם עובדים — בכל יום. הפועלים — שתים (פעמיים) בשבת. החמרים — אחת בשבת. הגמלים — אחת לשלשים יום. הספנים — אחת לששה חדשים. אלו דברי ר' אליעזר.

גמ׳ מַאי טַעֲמָא דְּבֵית שַׁמַּאי? גָּמְרִי מִיּוֹלֶדֶת נְקֵבָה. וּבֵית הִלֵּל? גָּמְרִי מִיּוֹלֶדֶת זָכָר.

ושואלים: מאי טעמייהו [מה טעמם] של בית שמאי שאומרים שזמן הפרישה הוא עד שבועיים? גמרי [לומדים הם] מיולדת נקבה, שהיא טמאה ואסורה לבעלה שבועיים לאחר הלידה ומכאן הם למדים שעד שבועיים אין זה בבחינת סבל. ובית הלל, מנין ראיה לשיטתם? גמרי [לומדים הם] מיולדת זכר שטמאה שבוע אחד.

וּבֵית הִלֵּל נַמִי נִגְמְרוּ מִיּוֹלֶדֶת נְקֵבָה! אִי מִיּוֹלֶדֶת גָּמְרִי לָהּ – הָכִי נַמִי, אֶלָּא בֵּית הִלֵּל מִנִּדָּה גָּמְרֵי לָהּ.

ומקשים: ובית הלל נמי נגמרו [גם כן ילמדו] מיולדת נקבה, שהרי מצאנו בתורה שיעור זמן גדול יותר, של שבועיים! ומשיבים: אי [אם] מיולדת גמרי לה [היו לומדים זאת] — אכן הכי נמי [כך גם כן] היה צריך ללמוד, אלא בית הלל מנדה גמרי לה [הם לומדים זאת], שהיא אסורה בתשמיש שבעה ימים (מדין התורה).

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: מִידֵי דִּשְׁכִיחַ מִמִּידֵי דִּשְׁכִיחַ, וּמָר סָבַר: מִידֵי דְּהוּא גָּרֵים לָהּ מִמִּידֵי דְּהוּא גָּרֵים לָהּ.

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים] לפי זה — מר סבר מידי דשכיח ממידי דשכיח [חכם זה, בית הלל, סבורים שלמדים דבר מצוי מדבר מצוי], ולכן למדים שיעור פרישה בזה הכועס על אשתו ומתוך כך מדירה שהוא דבר מצוי, מדין נידה המצוי, ומר סבר מידי דהוא גרים [וחכם זה, בית שמאי, סבורים, למדים דבר שהוא גרם] לה, נדר, ממידי דהוא גרים [מדבר שהוא גרם] לה, כלידה, ולא מנידה שהוא דבר שאינו תלוי בבעל.

אָמַר רַב: מַחֲלוֹקֶת בִּמְפָרֵשׁ, אֲבָל בִּסְתָם – דִּבְרֵי הַכֹּל יוֹצִיא לְאַלְתַּר, וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. וּשְׁמוּאֵל אֲמַר: אֲפִילּוּ בִּסְתָם נַמִי יַמְתִּין, שֶׁמָּא יִמְצָא פֶּתַח לְנִדְרוֹ.

אמר רב: מחלוקת זו בין בית הלל ובית שמאי היא במפרש, כשהוא אומר שנודר ממנה לזמן מסויים זה, או לזמן ארוך יותר. אבל אם נדר ממנה מתשמיש המיטה בסתם — דברי הכל יוציא לאלתר (מיד) ויתן כתובה, שכיון שלא פירש לכמה זמן נודר — יש לה כבר צער מעכשיו. ושמואל אמר: אפילו בסתם נמי [גם כן] ימתין עד שיעור זמן זה, שמא ימצא פתח התרה לנדרו, ולא יצטרך לגרשה.

הָא פְּלִיגִי בָּהּ חֲדָא זִימְנָא, דִּתְנַן: הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ מִלֵּיהָנוֹת לוֹ, עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם – יַעֲמִיד פַּרְנָס, יוֹתֵר מִכָּאן – יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. וַאֲמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּמְפָרֵשׁ, אֲבָל בִּסְתָם – יוֹצִיא לְאַלְתַּר וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. וּשְׁמוּאֵל אֲמַר: אֲפִילּוּ בִּסְתָם נַמִי יַמְתִּין, שֶׁמָּא יִמְצָא פֶּתַח לְנִדְרוֹ!

ושואלים: הא פליגי [והרי כבר נחלקו] בה רב ושמואל, באותה בעיה עקרונית חדא זימנא [פעם אחת], דתנן [שכן שנינו במשנה]: המדיר את אשתו מליהנות לו (ממנו), עד שלשים יום — יעמיד פרנס. שימנה אדם אחר שיטפל בפרנסתה. יותר מכאן — יוציא ויתן כתובה. ואמר רב: לא שנו אלא במפרש זמן מסויים, אבל בסתם — יוציא לאלתר ויתן כתובה. ושמואל אמר: אפילו בסתם נמי [גם כן] ימתין, שמא בתוך כך ימצא פתח התרה לנדרו!

צְרִיכָא, דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַב, מִשּׁוּם דְּלֹא אֶפְשָׁר בְּפַרְנָס. אֲבָל בְּהַהִיא, דְּאֶפְשָׁר בְּפַרְנָס – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל. וְאִי אִיתְּמַר בְּהַהִיא – בְּהַךְ קָאָמַר שְׁמוּאֵל, אֲבָל בְּהָא – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַב, צְרִיכָא.

ומשיבים: צריכא [צריך] לפרש את המחלוקת בשני המקרים דאי איתמר בהא [שאם היה נאמר רק בזו], במדיר את אשתו מתשמיש, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אומר] רב כך — משום שלא אפשר בפרנס שהרי לענין תשמיש אי אפשר על ידי אחר, אבל בהלכה ההיא, במקרה שנודר מהנאה אחרת, שהלא אפשר לבעל למלא את חובתו כלפיה בפרנס, אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לשמואל שיכול להמתין. ולהיפך: ואי איתמר [ואילו היתה נאמרת] המחלוקת רק בההיא, במדיר את אשתו משאר הנאות, היינו אומרים כי דווקא בהך קאמר [בזו אומר] שמואל שימתין, אבל בהא [בזו], במדיר מתשמיש — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לרב, על כן צריכא [צריך] שתיאמר המחלוקת בשני המקרים.

״הַתַּלְמִידִים יוֹצְאִין לְתַלְמוּד״ וכו׳. בִּרְשׁוּת כַּמָּה? כַּמָּה דְּבָעֵי.

שנינו במשנה ש התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלושים יום. ושואלים: ואם יוצאים ברשות, כמה? ותוהים על השאלה: אם ברשות ובהסכמת האשה הם יוצאים, שיצאו כמה דבעי [שהם רוצים] ומה לנו להתערב בדבר שהסכימו בו הבעל והאשה?