עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ. אָמַר רַבִּי נָתָן בַּר יוֹסֵף: הֵן הֵן דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי, הֵן הֵן דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל. שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: שְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ.

עד עשרים וארבעה חדש מיום שהתינוק נולד. שאם תינשא עלולה היא להתעבר, ולא תוכל להניק עוד, אלו דברי ר' מאיר. ור' יהודה מתיר בשמונה עשר חדש. אמר ר' נתן בר יוסף: הן הן דברי בית שמאי, הן הן דברי בית הלל. כלומר, מחלוקת זו היא מחלוקת עתיקה, שבית שמאי אומרים: עשרים וארבעה חדש, ובית הלל אומרים: שמונה עשר חדש.

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: אֲנִי אַכְרִיעַ; לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ – מוּתֶּרֶת לִינָּשֵׂא בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד חֹדֶשׁ, לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר בִּשְׁמוֹנָה עָשָׂר חֹדֶשׁ – מוּתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ, לְפִי שֶׁאֵין הֶחָלָב נֶעְכָּר אֶלָּא לְאַחַר שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: אני אכריע. לדברי האומר עשרים וארבעה חדש — מותרת לינשא בעשרים ואחד חדש, משום שעד שלושה חדשים אפילו אם תתעבר לא ימנע העיבור מלהניק. לדברי האומר בשמונה עשר חדש — מותרת להנשא בחמשה עשר חדש. וטעמו — לפי שאין החלב נעכר על ידי ההריון אלא לאחר שלשה חדשים.

אָמַר עוּלָּא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. וְאָמַר מָר עוּקְבָא: לִי הִתִּיר רַבִּי חֲנִינָא לָשֵׂאת לְאַחַר חֲמִשָּׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ. אֲרִיסֵיהּ דְּאַבַּיֵי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי, אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לֵיאָרֵס בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ? אֲמַר לֵיהּ: חֲדָא – דְּרַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, וְעוֹד: בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל – הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל, וַאֲמַר עוּלָּא: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, וַאֲמַר מָר עוּקְבָא: לִי הִתִּיר רַבִּי חֲנִינָא לָשֵׂאת לְאַחַר חֲמִשָּׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ, כָּל שֶׁכֵּן דְּאַתְּ לֵיאָרֵס.

אמר עולא: הלכה כר' יהודה שדי בשמונה עשר חודש. ואמר מר עוקבא: לי התיר ר' חנינא לשאת אשה מינקת לאחר חמשה עשר חדש וכשיטת ר' יהודה לדברי רבן שמעון בן גמליאל. מסופר: אריסיה [אריסו] של אביי אתא לקמיה [בא לפני] אביי לשאול, אמר ליה [לו]: מהו ליארס עם אשה שמניקה את בנה והוא בן חמשה עשר חדש? אמר ליה [לו] אביי: חדא [טעם אחד] שמותר משום שבמחלוקת ר' מאיר ור' יהודה — הלכה כר' יהודה. ועוד, הלא זו מחלוקת ראשונים, בית שמאי ובית הלל, ובמקרה כזה הלכה כבית הלל. ועוד, הרי אמר עולא: הלכה כר' יהודה, וכן אמר מר עוקבא: לי התיר ר' חנינא לשאת לאחר חמשה עשר חדש, כל שכן שלך מותר דאת ליארס [שאתה בא רק לארס אשה] ולא לשאת אותה.

כִּי אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף אֲמַר לֵיהּ: רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: צְרִיכָה לְהַמְתִּין עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ, חוּץ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד בּוֹ וְחוּץ מִיּוֹם שֶׁנִּתְאָרְסָה בּוֹ. רְהַט בַּתְרֵיהּ תְּלָתָא פַּרְסֵי, וְאָמְרִי לָהּ: פַּרְסָא בְּחָלָא, וְלָא אַדְרְכֵיהּ.

כי אתא [כאשר בא] אביי לקמיה [לפני] רב יוסף, אמר ליה [לו] רב יוסף בענין זה: רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: צריכה להמתין עשרים וארבעה חדש ואפילו מלהתארס, וחודשים אלו נמנים חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו. כיון ששמע אביי כך רהט בתריה תלתא פרסי [רץ אחריו, אחרי אותו אריס, שלוש פרסות] ואמרי לה פרסא בחלא [ויש אומרים שרץ אחריו פרסה בתוך חול] שרצה להזכירו שלא יסמוך על ההיתר, אלא כפי שאמרו רב ושמואל שהדבר אסור, ולא אדרכיה [השיג אותו].

אֲמַר אַבַּיֵי: הַאי מִילְּתָא דַּאֲמוּר רַבָּנַן: אֲפִילּוּ בֵּיעֲתָא בְּכוּתְחָא לָא לִישְׁרֵי אִינִישׁ בִּמְקוֹם רַבֵּיהּ – לָא מִשּׁוּם דְּמֶיחֱזֵי כְּאַפְקֵירוּתָא, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא לְמֵימְרָא. דְּהָא אֲנָא הֲוָה גָּמֵירְנָא לֵיהּ לְהָא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל, אֲפִילּוּ הָכִי – לָא מִסְתַּיְּיעָא לִי מִילְּתָא לְמֵימַר.

אמר אביי שלמד מתוך מעשה זה: האי מילתא דאמור רבנן [דבר זה שאמרו חכמים] אפילו לאכול ביעתא בכותחא [ביצה בכותח] שיש בו מעט חלב לא לישרי איניש [יתיר אדם] במקום רביה [במקום רבו], שאף שלכאורה היא שאלה פשוטה מאד, שאין הביצה נחשבת כבשר, ומותר לאוכלה עם חלב, ואין בה שום צדדים של חומרה — בכל זאת לא יפסוק אדם הלכה זו במקום רבו. ואמר אביי שהטעם לא משום דמיחזי כאפקירותא [שנראה כחוצפה] שמורה הלכה במקום רבו, שהרי הוא דבר פשוט שאין צורך בו בידיעה מרובה של ההלכה, אלא משום שלא מסתייעא מילתא למימרא [מסתייע הדבר לומר] דבר הלכה לאמיתו. דהא אנא הוה גמירנא ליה להא [שהרי אני למדתי את ההלכה הזו] של רב ושמואל ואפילו הכי לא מסתייעא [הסתייע] לי מילתא [הדבר] למימר [לומר] אותו כראוי, מפני שפסק במקום רבו רב יוסף, ופסק בטעות.

תָּנוּ רַבָּנַן: נָתְנָה בְּנָהּ לְמֵינֶקֶת, אוֹ גְּמָלַתּוּ, אוֹ מֵת – מוּתֶּרֶת לִינָּשֵׂא מִיָּד. רַב פַּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ סְבוּר לְמֶיעֲבַד עוּבְדָא כִּי הָא מַתְנִיתָא. אָמְרָה לְהוּ הַהִיא סַבְתָּא: בְּדִידִי הֲוָה עוּבְדָא, וַאֲסַר לִי רַב נַחְמָן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נתנה בנה למינקת בתוך הזמן, או גמלתו מלינוק, או מת — מותרת לינשא מיד. מסופר: רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע סבור למיעבד עובדא כי הא מתניתא [חשבו לעשות מעשה כמו ברייתא זו]. אמרה להו [להם] ההיא סבתא [זקנה אחת]: בדידי הוה עובדא [בי היה מעשה] בשאלה כגון זו, ואסר לי רב נחמן.

אִינִי?! וְהָא רַב נַחְמָן שְׁרָא לְהוּ לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא! שָׁאנֵי בֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא, דְּלָא הַדְרֵי בְּהוּ.

ותוהים: איני [וכן הוא]?! והא [והרי] רב נחמן שרא להו לבי ריש גלותא [התיר להם לבני בית ראש הגולה] בכגון זה! ומשיבים: שאני בי ריש גלותא דלא הדר בהו [שונים בני בית ראש הגולה, שאין המניקות חוזרות בהן], שאם נתנה אחת מהנשים הללו את הילד למינקת — ודאי לא תחזור בה המינקת מפני מורא ראש הגולה, מה שאין כן באדם אחר, שמא יימצא התינוק בלא מינקת כלל.

אֲמַר לְהוּ רַב פַּפִּי: וְאַתּוּן לָא תִּסְבְּרוּהָ מֵהָא דְּתַנְיָא: הֲרֵי שֶׁהָיְתָה רְדוּפָה לֵילֵךְ לְבֵית אָבִיהָ, אוֹ שֶׁהָיָה לָהּ כַּעַס בְּבֵית בַּעְלָהּ, אוֹ שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין, אוֹ שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, אוֹ שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, אוֹ שֶׁהָיְתָה עֲקָרָה, וּזְקֵנָה, אַיְילוֹנִית, וּקְטַנָּה, וְהַמַּפֶּלֶת אַחַר מִיתַת בַּעְלָהּ, וְשֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֵילֵד – כּוּלָּן צְרִיכוֹת לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

אמר להו [להם] רב פפי לרב פפא ורב הונא בנו של רב יהושע: ואתון לא תסברוה [ואתם אינכם סבורים כך] לאסור, ומנין — מהא דתניא [מזו ששנינו בברייתא]: הרי שהיתה האשה רדופה (רגילה ונוהגת) לילך לבית אביה ושהתה שם זמן מרובה, או שהיה לה כעס בבית בעלה ולא היתה עמו, או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין, או שהלך בעלה למדינת הים, או שהיה בעלה זקן, או חולה, או שהיתה היא עקרה או זקנה או איילונית או קטנה, וכן המפלת אחר מיתת בעלה, ושאינה ראויה לילד מאיזה טעם אחר — אף על פי שבכל אלה אין לחשוש שהן מעוברות — כולן צריכות להמתין לפחות שלשה חדשים, שאמרו חכמים שלא תינשא אשה אלא אחר שלושה חדשים למות בעלה, כדי שלא יווצר ספק בן מי הוא הילד הנולד לה, וגזרו שלא לחלק בין אשה ואשה, אלו דברי ר' מאיר.

רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר לֵיאָרֵס וְלִינָּשֵׂא מִיָּד. וְאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר בִּגְזֵירוֹתָיו!

ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד בכל המקרים הללו, משום שאין לחשוש בהם להריון. ואמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כר' מאיר בגזירותיו, שבכל מקום שגזר ר' מאיר להחמיר כדי שלא יבואו לידי טעות — הלכה כמותו. ואף כאן במינקת יש לומר שלא חילקו חכמים בין מקרה למקרה, ולא תינשא בכל אופן שהוא.

אָמְרִי לֵיהּ: לָאו אַדַּעְתִּין. וְהִלְכְתָא: מֵת – מוּתָּר, גְּמָלַתּוּ – אָסוּר. מָר בַּר רַב אַשִׁי אֲמַר: אֲפִילּוּ מֵת נַמִי אָסוּר, דִּלְמָא קָטְלָה לֵיהּ, וְאָזְלָא וּמִינַּסְבָא. הֲוָה עוּבְדָא וַחֲנַּקְתֵּיהּ. וְלֹא הִיא, הַהִיא שׁוֹטָה הֲוַאי, דְּלָא עָבְדֵי נָשֵׁי דְּחָנְקָן בֵּנַיְיהוּ.

אמרי ליה [אמרו לו]: לאו אדעתין [לא היה הדבר בדעתנו], כלומר, שכחנו דבר זה. והלכתא [והלכה] לסיכום הדברים: אם מת הילד — מותר לאשה להינשא מיד, ואם גמלתו (מהנקה) — אסור, שיש לחשוש שמא תגמלנו בעל כרחו לפני זמנו. מר בר רב אשי אמר: אפילו מת נמי [גם כן] אסור. שאם תתיר במקרה שמת התינוק יש לחשוש דלמא קטלה ליה ואזלא ומינסבא [שמא תהרוג אותו לשם כך ותלך ותתחתן]. ומספרים: אכן הוה עובדא וחנקתיה [היה מעשה וחנקה אותו] את הילד לשם כך. ומסכמים להלכה: ולא היא, אין ללמוד מכאן, כי האישה ההיא שוטה הואי [היתה], דלא עבדי נשי דחנקן בנייהו [שאין נשים עשויות לחנוק את בניהן], ואין לחשוש לכך.

תָּנוּ רַבָּנַן: הֲרֵי שֶׁנָּתְנוּ לָהּ בֵּן לְהָנִיק – הֲרֵי זוֹ לֹא תֵּנִיק עִמּוֹ לֹא בְּנָהּ וְלֹא בֶּן חֲבֶרְתָּהּ. פָּסְקָהּ קִימְעָא – אוֹכֶלֶת הַרְבֵּה, לֹא תֹּאכַל עִמּוֹ דְּבָרִים הָרָעִים לֶחָלָב.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הרי שנתנו לה לאשה מינקת בן להניק בשכר — הרי זו לא תניק עמו לא את בנה, ולא את בן חברתה, שלא יתמעט החלב לתינוק שנשכרה להניקו. פסקה קימעא, אם הסכימה לקבל בשכר הנקה מזונות מעטים — אוכלת הרבה כדי שיהיה לה מספיק חלב, ולא תאכל עמו, כלומר, בזמן שהיא מניקה אותו, דברים הרעים והמזיקים לחלב.

הָשְׁתָּא בְּנָהּ אָמְרַתְּ לָא, בֶּן חֲבֶרְתָּהּ מִיבָּעֲיָא?! מַהוּ דְּתֵימָא: בְּנָהּ הוּא דְּחָיֵיס עִילָּוֵיהּ – מְמַצְיָא לֵיהּ טְפֵי, אֲבָל בֶּן חֲבֶרְתָּהּ, אִי לָאו דַּהֲוָה לָהּ מוֹתָר – לָא הֲוָה מְמַצְיָא לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומבררים את פרטי ברייתא זו: השתא [עכשיו], הרי, שתניק את בנה עם הילד אמרת שלא, בן חברתה מיבעיא [נצרכה לומר] שאין מניקה אותו כשנשכרה להניק?! ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: בנה הוא דחייס עילויה [שהיא חסה עליו] ולכן ממציא ליה טפי [מוציאה לו יותר] חלב מהשני. לכן לא תניק בנה אתו, אבל בן חברתה, אי לאו דהוה [אם לא שהיה] לה מותר [חלב מיותר] לא הוה ממציא ליה [היתה מוציאה לו יותר], ולפיכך אולי מותר לה להניקו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין לחלק בדבר.

פָּסְקָהּ קִימְעָא אוֹכֶלֶת הַרְבֵּה, מֵהֵיכָא? אֲמַר רַב שֵׁשֶׁת: מִשֶּׁלָּהּ.

אמרנו שפסקה קימעא, כלומר, שפסקו לה מזונות בשכר ההנקה — אוכלת הרבה. ושואלים: מהיכא [מהיכן] משל מי? אמר רב ששת: משלה. שהרי התחייבה להניק אותו, והיא צריכה לדאוג לכך.

לֹא תֹּאכַל עִמּוֹ דְּבָרִים הָרָעִים. מַאי נִינְהוּ? אָמַר רַב כָּהֲנָא: כְּגוֹן כְּשׁוּת, וְחָזִיז, וְדָגִים קְטַנִּים, וַאֲדָמָה. אַבַּיֵי אֲמַר: אֲפִילּוּ קָרָא וְחַבּוּשָׁא. רַב פַּפָּא אֲמַר: אֲפִילּוּ קָרָא וְכוּפְרָא. רַב אַשִׁי אֲמַר: אֲפִילּוּ כַּמְכָּא וְהַרְסְנָא. מִינַּיְיהוּ פָּסְקֵי חַלְבָּא, מִינַּיְיהוּ עָכְרִי חַלְבָּא.

שנינו שם: לא תאכל עמו דברים הרעים. ושואלים: מאי נינהו [מה הם] הדברים הרעים לחלב? אמר רב כהנא: כגון כשות וחזיז (נבטי תבואה) ודגים קטנים, ואדמה. אביי אמר: אפילו קרא וחבושא [דלעת וחבוש]. רב פפא אמר: אפילו קרא וכופרא [דלעת וענפי דקל]. רב אשי אמר: אפילו כמכא והרסנא [כותח ודגים קטנים], כי מכל אלה מינייהו פסקי חלבא, מינייהו עכרי חלבא [מהם המפסיקים את החלב, מהם העוכרים את החלב].

דִּמְשַׁמְּשָׁא בֵּי רֵיחַיָּא – הָווּ לָהּ בְּנֵי נִכְפֵּי, דִּמְשַׁמְּשָׁא עַל אַרְעָא – הָווּ לָהּ בְּנֵי שְׁמוּטֵי, דְּדָרְכָא עַל רְמָא דַּחֲמָרָא – הָווּ לָהּ בְּנֵי גִּירְדָּנֵי, דְּאָכְלָה חַרְדְּלָא – הָווּ לָהּ בְּנֵי זַלְזְלָנֵי, דְּאָכְלָה תַּחְלֵי – הָווּ לָהּ בְּנֵי דּוּלְפָנֵי, דְּאָכְלָה מוֹנִינֵי – הָווּ לָהּ בְּנֵי מְצִיצֵי עֵינָא, דְּאָכְלָה גַּרְגּוּשְׁתָּא – הָווּ לָהּ בְּנֵי מְכוֹעֲרֵי, דְּשָׁתְיָא שִׁיכְרָא – הָווּ לָהּ בְּנֵי אוּכָּמֵי, דְּאָכְלָה בִּישְׂרָא וְשָׁתְיָא חַמְרָא – הָווּ לָהּ בְּנֵי

ומאחר שנגענו בדברים אלה, מביאים עוד כמה דברים לגבי התוצאות העלולות לבוא לוולדות מחמת התנהגות האם: דמשמשא בי ריחיא [מי שמשמשת, מזדווגת, בבית הריחיים] — הוו [יהיו] לה בני נכפי [בנים נכפים, חולים במחלת נפילה]. דמשמשא [מי שמשמשת] על ארעא [הארץ הקרקע] — הוו [יהיו] לה בני שמוטי [בנים ארוכי צוואר]. דדרכא [זו הדורכת] על רמא דחמרא [גללי חמור] בזמן ההריון — הוו [יהיו] לה בני גירדני [בנים קרחים]. דאכלה חרדלא [האוכלת חרדל] בזמן ההריון — הוו [יהיו] לה בני זלזלני [בנים זוללים]. דאכלה תחלי [האוכלת שחלים] — הוו [יהיו] לה בני דולפני [בנים זולגי דמעה]. דאכלה מוניני [האוכלת ציר דגים] — הוו [יהיו] לה בני מציצי עינא [בנים מניעי עיניים]. דאכלה גרגושתא [האוכלת אדמה] — הוו [יהיו] לה בני מכוערי [בנים מכוערים]. דשתיא שיכרא [השותה שיכר] — הוו [יהיו] לה בני אוכמי [בנים שחורים]. דאכלה בישרא ושתיא חמרא [האוכלת בשר ושותה יין] בזמן ההריון — הוו [יהיו] לה בני [בנים]