אֶלָּא לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה, קַמַּיְיתָא מִשּׁוּם סִימְפוֹן וּבַתְרַיְיתָא מִשּׁוּם סִימְפוֹן?! מַאי בֵּינַיְיהוּ?

אלא לדעת רב שמואל בר יהודה, קמייתא [התקנה הראשונה] משום סימפון ובתרייתא [והאחרונה] גם כן משום סימפון, ואם כן מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין טעמם של הראשונים לטעמם של האחרונים?

אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בְּדִיקַת חוּץ. מָר סָבַר: בְּדִיקַת חוּץ – שְׁמָהּ בְּדִיקָה, וּמָר סָבַר: בְּדִיקַת חוּץ לֹא שְׁמָהּ בְּדִיקָה.

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת לענין בדיקת חוץ, כלומר, הבדיקה הראשונה שבדק ביד קרובותיו, והן יכלו לבדוק רק בדיקה שטחית. שמר [חכם זה] של המשנה הראשונה סבר כי בדיקת חוץ שמה בדיקה, ולכן כיון שתבעה להינשא והגיע הזמן, הרי היא כאשתו, ומאחר שבדקה על ידי קרובותיו אין לחשוש עוד לסימפון. ומר [וחכם] זה, בית דין אחרון, סבר שבדיקת חוץ לא שמה בדיקה ועדיין יש לחשוש שמא, כאשר יתייחד איתה, ימצא בה מום ויתחרט על הנישואין.

מתני׳ הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ – הֲרֵי זוֹ עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת. הַמּוֹתָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֶקְדֵּשׁ, רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: חוּלִּין.

המקדיש מעשה ידי אשתו, כלומר, מה שאשתו "עושה" (עובדת) בבית כתקנת חכמים — הרי זו האשה עושה (עובדת) ואוכלת ממה שעושה, ואין מעשה ידיה קדושים. ולא נחלקו אלא לגבי המותר, כלומר, אם עשתה יותר מן השיעור הקצוב, מה יהיה דינו, שר' מאיר אומר: המותר הוא הקדש, ור' יוחנן הסנדלר אומר: אף המותר הוא חולין.

גמ׳ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: יְכוֹלָה אִשָּׁה לוֹמַר לְבַעְלָהּ ״אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה״. קָסָבַר: כִּי תַּקִּינוּ רַבָּנַן מְזוֹנֵי – עִיקָּר, וּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ – מִשּׁוּם אֵיבָה. וְכִי אָמְרָה ״אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה״ – הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ.

אמר רב הונא אמר רב, יכולה אשה לומר לבעלה: "איני ניזונת משלך ואיני עושה (ואינני עובדת עבורך) ". וטעם הדבר: מכיון שקסבר [סבור הוא]: כי תקינו רבנן [כאשר תיקנו חכמים] את החובות והזכויות בין הבעל והאשה, תקנת מזוני (מזונות), עיקר, שהתקנה שהבעל יפרנס היא עיקר התקנה, וחזרו ותיקנו שמעשה ידיה יהיו שלו, משום איבה, שאם הוא יפרנסנה, והיא תעבוד ולא תתן לו את שכר עבודתה, תהיה לו איבה כלפיה. ומשום כך כי אמרה [כאשר היא אומרת] "איני ניזונת ואיני עושה" — הרשות בידה, שיכולה האשה לוותר על עיקר התקנה שהיתה לטובתה.

מֵיתִיבֵי: תִּקְּנוּ מְזוֹנוֹת תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ! אֵימָא: תִּקְּנוּ מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ תַּחַת מְזוֹנוֹת.

על סברה זו מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: תקנו מזונות תחת (במקום) מעשה ידיה, משמע שמעשה ידיה היא החובה הבסיסית, וכיון שחייבת בעבודה תיקנו כנגד זה שיפרנסנה בעלה! ומשיבים: אימא [אמור, תקן] ושנה שתקנו מעשה ידיה תחת מזונות.

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ – הֲרֵי הִיא עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת. מַאי לָאו – בְּנִיזּוֹנֶת? לָא, בְּשֶׁאֵינָהּ נִיזּוֹנֶת.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לומר שמסייע לו] לרב הונא ממה ששנינו במשנתנו: המקדיש מעשה ידי אשתו — הרי היא עושה ואוכלת. מאי לאו [האם לא מדובר] בניזונת משל בעלה, כלומר, שהוא רוצה לזונה והיא מוותרת על כך ולכן אין מעשה ידיה ברשותו שיוכל להקדישם? ודוחים: לא, מדובר פה בשאינה ניזונת מבעלה.

אִי בְּשֶׁאֵינָהּ נִיזּוֹנֶת – מַאי לְמֵימְרָא? אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר יָכוֹל הָרַב לוֹמַר לְעֶבֶד ״עֲשֵׂה עִמִּי וְאֵינִי זָנְךָ״, הָנֵי מִילֵּי – בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי, דְּלָא כְּתִיב בֵּיהּ ״עִמָּךְ״. אֲבָל עֶבֶד עִבְרִי דִּכְתִיב בֵּיהּ ״עִמָּךְ״ – לָא, וְכָל שֶׁכֵּן אִשְׁתּוֹ!

ומקשים: אי [אם מדובר] בשאינה ניזונת — מאי למימרא [מה יש לומר] בזה שאין הוא יכול להקדיש את מעשה ידיה? אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] יכול הרב (האדון) לומר לעבד הכנעני: "עשה עמי (עבוד בשבילי) ואיני זנך", שאין חובה עלי לפרנסך — הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בעבד כנעני, שלא כתיב ביה [נאמר בו] "עמך", אבל עבד עברי דכתיב ביה [שנאמר בו] "כי טוב לו עמך" (דברים טו, טז) — לא, שחייב לפרנסו כשם שמפרנס את בני ביתו, וכל שכן אשתו שחייב לפרנסה. ואם כן, כיון שאינו יכול לומר לאשתו שתעבוד ולא תיזון משלו, הרי כאשר אינו זן אותה — ודאי שאין לו זכות במעשה ידיה ובודאי לא זאת באה משנתנו לומר!

סֵיפָא אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ; מוֹתָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֶקְדֵּשׁ, רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר: חוּלִּין.

ומשיבים: אמנם דין זה לא היה צורך לשנותו אבל סיפא איצטריך ליה [הסוף הוצרך לו] שיש בו חידוש לגבי מותר, שר' מאיר אומר: הקדש, ור' יוחנן הסנדלר אומר: חולין.

וּפְלִיגָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ. דַּאֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לָא תֵּימָא טַעֲמָא דְּרַבִּי מֵאִיר מִשּׁוּם דְּקָסָבַר אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, אֶלָּא טַעֲמָא דְּרַבִּי מֵאִיר: מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לְכוֹפָהּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ – נַעֲשֶׂה כְּאוֹמֵר לָהּ ״יִקָּדְשׁוּ יָדַיִךְ לְעוֹשֵׂיהֶם״.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] שיטה זו של רב הונא על דברי ריש לקיש. שאמר ריש לקיש: לא תימא [אל תאמר] טעמא [שהטעם] של ר' מאיר משום דקסבר [שהוא סבור] אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ולכן חל ההקדש על מעשה ידיה אף על פי שעדיין לא עשתה אותם. אלא טעמא [הטעם] של ר' מאיר: מתוך שיכול לכופה (לכפות אותה) למעשה ידיה — הרי יש לו זכות מסויימת על ידיה, ולכן נעשה באותה שעה כאומר לה "יקדשו ידיך לעושיהם", שהידיים בנוגע למה שהן עושות תהיינה כהקדש, ונמצא שההקדש חל על דבר הקיים כבר בעולם (הידיים עצמן). ומכיון שאמר ריש לקיש "שיכול לכופה למעשה ידיה" משמע שאינה יכולה לומר "איני נזונית ואינה עושה".

וְהָא לָא אֲמַר לָהּ הָכִי! כֵּיוָן דְּשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר: אֵין אָדָם מוֹצִיא דְּבָרָיו לְבַטָּלָה – נַעֲשֶׂה כְּאוֹמֵר לָהּ ״יִקָּדְשׁוּ יָדַיִךְ לְעוֹשֵׂיהֶם״.

על עצם דבריו של ריש לקיש מקשים: והא [והרי] לא אמר לה הכי [כך], אלא אמר: "מעשה ידיך יקדשו"! ומשיבים: כיון דשמעינן ליה [ששמענו אותו], את ר' מאיר שאמר כלל: אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולפי הכלל הזה, כאשר אדם אומר דבר שמבחינת ההלכה אין לו משמעות, אנו נותנים לו פירוש שיהיה לו תוקף הלכתי — אף כאן, מה שאמר שמעשה ידיה יקדשו — לא אמר דבר שיש בו ממש, ולכן אנו מפרשים את דבריו באופן אחר, ונעשה כאומר לה: "יקדשו ידיך לעושיהם".

וְסָבַר רַבִּי מֵאִיר אֵין אָדָם מַקְדִּישׁ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם? וְהָתַנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי לְאַחַר שֶׁאֶתְגַּיֵּיר״ אוֹ ״לְאַחַר שֶׁתִּתְגַּיְּירִי״, ״לְאַחַר שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר״, ״לְאַחַר שֶׁתִּשְׁתַּחְרְרִי״, ״לְאַחַר שֶׁיָּמוּת בַּעְלֵיךְ״ אוֹ ״שֶׁתָּמוּת אֲחוֹתֵיךְ״ אוֹ ״לְאַחַר שֶׁיַּחֲלוֹץ לֵיךְ יְבָמֵיךְ״, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מְקוּדֶּשֶׁת.

ושואלים: וסבר [והאם סבור] ר' מאיר בדרך כלל כי אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם? והתניא [והרי שנינו בברייתא], גוי האומר לאשה: "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר", או שהיא גוייה, ואומר לה: "לאחר שתתגיירי את ", או שהיה עבד ואמר לה שהיא מקודשת "לאחר שאשתחרר", או שהיתה שפחה ואמר לה: "לאחר שתשתחררי", או שהיתה אשת איש ואמר לה: "לאחר שימות בעליך", או שהוא בעל אחותה ואמר לה שתתקדש לו "לאחר שתמות אחותיך" שאז יוכלו הקידושין לחול עליה, או שהיתה שומרת יבם ואמר לה: "לאחר שיחלוץ ליך יבמיך", ר' מאיר אומר: אם אירעו כל הדברים הללו — מקודשת. ומשמע שר' מאיר סבור שהקידושין חלים גם על דבר שאיננו עתה בעולם!

מֵהַהִיא – אִין, מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינָּהּ.

ואומרים: אכן, מההיא מאותה ברייתא — אין [כן] אפשר ללמוד שר' מאיר אמנם סבור כך, אלא שריש לקיש רצה לומר כי מהא ליכא למשמע מינה [מזו, שלנו, אין לשמוע ממנה]. דבר זה, שהרי אפשר לפרש דבריו גם באופן אחר, מצד שאין אדם מוציא דבריו לבטלה.

״הַמּוֹתָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֶקְדֵּשׁ״. אֵימַת קָדוֹשׁ? רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַויְיהוּ: מוֹתָר לְאַחַר מִיתָה קָדוֹשׁ. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר: מוֹתָר מֵחַיִּים קָדוֹשׁ.

שנינו במשנה שאם הקדיש את המותר מהקיצבה הקבועה למעשה ידיה, ר' מאיר אומר שהוא הקדש. ושואלים: לשיטה זו, אימת (מתי) נעשה המותר קדוש? רב ושמואל דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: מותר רק לאחר מיתה של האשה הוא קדוש. רב אדא בר אהבה אמר: מותר כבר מחיים הוא קדוש.

הָוֵי בָּהּ רַב פַּפָּא: בְּמַאי? אִילֵימָא בְּמַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת, וּמַעֲלֶה לָהּ מָעָה כֶסֶף לִצְרָכֶיהָ – מַאי טַעֲמָא דְּמַאן דְּאָמַר לְאַחַר מִיתָה קָדוֹשׁ?

הוי [עסק, התקשה] בה רב פפא: במאי [במה, באיזה מקרה מדובר]? אילימא [אם תאמר] כי מדובר במקרה שבעלה מעלה (נותן) לה מזונות, ומעלה לה גם מעה כסף לשבוע לשאר צרכיה — אם כן מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שרק לאחר מיתה קדוש? שהרי יש מותר ניכר בכל שבוע ושבוע!

וְאֶלָּא כְּשֶׁאֵין מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת, וְלֹא מַעֲלֶה לָהּ מָעָה כֶסֶף לִצְרָכֶיהָ – מַאי טַעֲמָא דְּמַאן דְּאָמַר מֵחַיִּים קָדוֹשׁ?

ואלא תאמר שמדובר כשאין מעלה לה מזונות, ולא מעלה לה מעה כסף לצרכיה והיא צריכה לפרנס את עצמה לגמרי — אם כן מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שמחיים קדוש? הלא ייתכן שבשבוע אחד או שניים לא תמצא עבודה, וכיון שאינו נותן לה מזונות תצטרך לכסף, ואין כאן מותר כלל!

לְעוֹלָם בְּמַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת וְאֵינוֹ מַעֲלֶה לָהּ מָעָה כֶסֶף לִצְרָכֶיהָ. רַב וּשְׁמוּאֵל סָבְרִי: תִּקְּנוּ

ומשיבים: לעולם תפרש שמדובר במקרה שמעלה לה מזונות, ואולם אינו מעלה לה מעה כסף לצרכיה, ובכך נחלקו: רב ושמואל סברי [סבורים] שעיקר התקנה היא שתקנו