אֵין הָאִשָּׁה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁתִּכָּנֵס לַחוּפָּה.

אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס בפועל לחופה.

גמ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אֲמַר רַב חִסְדָּא: דַּאֲמַר קְרָא ״וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָה אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר״.

שואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה] שנותנים לבתולה שנים עשר חודש להכנות? אמר רב חסדא: שאמר קרא [הכתוב]: "ויאמר אחיה ואמה תשב הנער אתנו ימים או עשור" (בראשית כד, נה).

מַאי ״יָמִים״. אִילֵימָא תְּרֵי יוֹמֵי – מִשְׁתָּעֵי אִינִישׁ הָכִי? אָמְרוּ לֵיהּ: תְּרֵי יוֹמֵי – אֲמַר לְהוּ: לָא. אָמְרוּ לֵיהּ עֲשָׂרָה יוֹמֵי?! אֶלָּא מַאי ״יָמִים״ – שָׁנָה, דִּכְתִיב ״יָמִים תִּהְיֶה גְאוּלָּתוֹ״.

וקודם מבררים את הלשון: מאי [מה פירוש] "ימים"? אילימא תרי יומי [אם תאמר שני ימים] שהם מיעוט "ימים", וכי משתעי איניש הכי [מדבר אדם כך]? שהם אמרו ליה [לו]: תרי יומי [שני ימים] תמתין, והוא אמר להו [להם]: לא, שרצה שלא תמתין הנערה אפילו יומיים. אם כן הייתכן שאמרו ליה [לו] אחר סירובו לעיכובה יומיים שתתעכב עשרה יומי [ימים]?! ולכן אי אפשר לפרש "ימים" — שני ימים, "עשור" — עשרה ימים, שאם כן היו צריכים לומר להיפך "עשור או ימים". אלא מאי [מה הפירוש] שם "ימים" — שנה, כמו דכתיב [שנאמר]: "ימים תהיה גאלתו" (ויקרא כה, כט), ומפורש שם (פרק ל) שהוא שנה, ולכן יש לפרש שאמרו לו שתתעכב הנערה שנה או לפחות עשרה חודשים.

וְאֵימָא חֹדֶשׁ, דִּכְתִיב ״עַד חֹדֶשׁ יָמִים״? אָמְרִי: דָּנִין ״יָמִים״ סְתָם מִ״יָּמִים״ סְתָם, וְאֵין דָּנִין ״יָמִים״ סְתָם מִ״יָּמִים״ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן ״חֹדֶשׁ״.

ומקשים: ואימא [ואמור] ש"ימים" פירושו חדש, דכתיב [שנאמר] "עד חדש ימים" (במדבר יא, כ), וכוונתם היתה שתתעכב חודש או לפחות עשרה ימים. אמרי [אומרים]: דנין (למדים) "ימים" סתם מ"ימים" סתם, שפירושם שנה, ואין דנין "ימים" סתם מ"ימים" שנאמר בהן חדש. ומכתוב זה ("תשב הנערה איתנו ימים...") למדים שהזמן הרגיל להכנה לנישואין הוא שנים עשר חודש.

אָמַר רַבִּי זֵירָא, תָּנָא: קְטַנָּה, בֵּין הִיא וּבֵין אָבִיהָ יְכוֹלִין לְעַכֵּב. בִּשְׁלָמָא אִיהִי – מָצֵי מְעַכְּבָא, אֶלָּא אָבִיהָ, אִי אִיהִי נִיחָא לָהּ – אָבִיהָ מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינָּהּ? סָבַר: הָשְׁתָּא לָא יָדְעָה, לְמָחָר מִימְרְדָא וְנָפְקָא, וְאָתְיָא וְנָפְלָה עִילָּוַאי.

אמר ר' זירא: תנא [שנה החכם]: קטנה, בין היא ובין אביה יכולין לעכב, ששניהם יכולים לומר שלא תינשא עד שתגדל. ושואלים: בשלמא איהי מצי מעכבא [נניח היא יכולה לעכב] ומובן הדבר. אלא אביה, מדוע יעכב — אי איהי ניחא [אם היא נוח] לה, אביה מאי נפקא ליה מינה [מה יוצא לו מזה] שמעכבה? ומסבירים: סבר [סבור הוא], השתא לא ידעה [עכשיו אינה יודעת] מה היא עושה, ומסכימה להתחתן, למחר, לאחר זמן, מימרדא ונפקא, ואתיא ונפלה עילואי [תמרוד בבעלה ותצא, והיא באה ונופלת עלי למשא], ולכן הוא מעונין בעצמו שתמתין עד שתגדל, ותינשא בדעה שלימה.

אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר לֵוִי: אֵין פּוֹסְקִין עַל הַקְּטַנָּה לְהַשִּׂיאָהּ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, אֲבָל פּוֹסְקִין עַל הַקְּטַנָּה לְהַשִּׂיאָהּ כְּשֶׁהִיא גְּדוֹלָה. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: לֵיחוּשׁ דִּלְמָא מְעַיְּילָא פַּחֲדָא מֵהָשְׁתָּא וְחָלְשָׁה, קָא מַשְׁמַע לָן.

אמר ר' אבא בר לוי: אין פוסקין (קובעים, מסכימים) על הקטנה להשיאה כשהיא קטנה, אבל פוסקין על הקטנה להשיאה כשהיא גדולה. על ההלכה האחרונה שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], וכי מדוע לא יעשו כן? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש דלמא מעיילא פחדא מהשתא וחלשה [נחשוש שמא ייכנס בה פחד מן הנישואין מעכשיו ותיחלש] ולכן גם כשתהיה גדולה יהיו לה עיכובים בדבר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לכך, ואפשר לפסוק עליה כשהיא קטנה שתינשא לכשתגדל.

אָמַר רַב הוּנָא: בָּגְרָה יוֹם אֶחָד וְנִתְקַדְּשָׁה – נוֹתְנִין לָהּ שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּאַלְמָנָה. מֵיתִיבֵי: בָּגְרָה – הֲרֵי הִיא כִּתְבוּעָה, מַאי לָאו – כִּתְבוּעָה דִּבְתוּלָה? לָא, כִּתְבוּעָה דְּאַלְמָנָה.

אמר רב הונא: בגרה יום אחד ונתקדשה — נותנין לה להכין צרכי החתונה שלשים יום מיום האירוסין, כאלמנה. שאנו מניחים שלפני שבגרה כבר הכינה לה את כל צרכי הנישואין כדי שלא לעכב את מועד הנישואין. מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: בגרה — הרי היא כתבועה להינשא. מאי לאו [האם לא] הכוונה כתבועה שהיא בתולה, שיש לה שנים עשר חודש? ודוחים: לא, מה שאמרו בגרה דינה כתבועה, הכוונה היא כתבועה שהיא אלמנה שיש לה רק שלושים יום.

תָּא שְׁמַע: בּוֹגֶרֶת שֶׁשָּׁהֲתָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְחַיָּיב בַּעְלָהּ בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ – יָפֵר! אֵימָא: בּוֹגֶרֶת וְשֶׁשָּׁהֲתָה שְׁנֵים עָשָׂר חוֹדֶשׁ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הוֹאִיל וּבַעְלָהּ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ – יָפֵר.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: בוגרת ששהתה שנים עשר חדש, ר' אליעזר אומר: הואיל וחייב בעלה במזונותיה לאחר שנים עשר חודש — יפר גם את נדריה. על כל פנים רואים כאן שבוגרת גם היא שוהה שנים עשר חודש! ומתקנים: אימא [אמור] בוגרת ששהתה שלושים יום, וכן נערה ששהתה שנים עשר חודש, ועל כך ר' אליעזר אומר: הואיל ובעלה חייב במזונותיה — יפר.

תָּא שְׁמַע: הַמְאָרֵס אֶת הַבְּתוּלָה, בֵּין שֶׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל וְהִיא מְעַכֶּבֶת, וּבֵין שֶׁתָּבְעָה הִיא וּבַעַל מְעַכֵּב – נוֹתְנִין לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִשְּׁעַת תְּבִיעָה, אֲבָל לֹא מִשְּׁעַת אֵירוּסִין. וּבָגְרָה הֲרֵי הִיא כִּתְבוּעָה. כֵּיצַד? בָּגְרָה יוֹם אֶחָד וְנִתְקַדְּשָׁה – נוֹתְנִין לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְלַאֲרוּסָה שְׁלֹשִׁים יוֹם. תְּיוּבְתָּא דְּרַב הוּנָא! תְּיוּבְתָּא.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: המארס את הבתולה, בין שתבעה הבעל להינשא והיא מעכבת, שאומרת שדרוש לה יותר זמן, ובין שתבעה היא להינשא ובעל מעכב, שאיננו מוכן עדיין — בכל מקרה נותנין לה שנים עשר חדש משעת תביעה, אבל לא משעת אירוסין, גם אם היו האירוסין זמן רב קודם לכן, שהזמן הקובע לענין זה הוא זמן התביעה. וזו שבגרה, הרי היא כתבועה. כיצד, בגרה יום אחד ונתקדשה — נותנין לה שנים עשר חדש משעה שנתקדשה, ולארוסה נותנים שלשים יום. הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רב הונא הסובר כי זו שבגרה יום אחד ונתקדשה אין נותנים לה אלא שלושים יום כאלמנה, שהרי הברייתא הזו ממש נגד דבריו! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונידחו דבריו.

מַאי וְלַאֲרוּסָה שְׁלֹשִׁים יוֹם? אֲמַר רַב פַּפָּא, הָכִי קָאָמַר: בּוֹגֶרֶת שֶׁעָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּבַגְרוּת, וְנִתְקַדְּשָׁה – נוֹתְנִין לָהּ שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּאַלְמָנָה.

ושואלים: מאי [מה פירוש] "ולארוסה שלשים יום"? אמר רב פפא: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: בוגרת שעברו עליה שנים עשר חדש בבגרות ונתקדשה — נותנין לה שלשים יום כאלמנה, ולא עוד שנים עשר חודש.

״הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִישְּׂאוּ״. אָמַר עוּלָּא: דְּבַר תּוֹרָה, אֲרוּסָה בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ, קִנְיַן כַּסְפּוֹ״ – וְהַאי נַמִי קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא. מַה טַּעַם אָמְרוּ אֵינָהּ אוֹכֶלֶת – שֶׁמָּא יִמְזְגוּ לָהּ כּוֹס בְּבֵית אָבִיהָ, וְתַשְׁקֶה לְאָחִיהָ וְלַאֲחוֹתָהּ.

שנינו במשנה: הגיע זמן שקבעו להינשא ולא נישאו — אוכלות בתרומה. אמר עולא: דבר תורה אפילו ארוסה בת ישראל אוכלת מיד עם אירוסיה לכהן בתרומה, גם לפני שהגיע זמן הנישואין, שנאמר: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו" (ויקרא כב, יא), והאי נמי [וזו, האשה, גם כן] קנין כספו הוא על ידי הקידושין, ומן הדין היתה צריכה לאכול בתרומה. ומה טעם אמרו חכמים שאינה אוכלת — שמא ימזגו לה כוס יין של תרומה בבית אביה, שאם היא נחשבת כאשת כהן יכולה היא לשתותו, אך כיון שהיא עדיין בבית אביה עד הנישואין יש חשש שתשקה לאחיה ולאחותה מיין התרומה, והרי הם זרים לכהונה ואסורים בתרומה.

אִי הָכִי, הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נִישְּׂאוּ נַמִי! הָתָם דּוּכְתָּא מְיַיחֵד לָהּ.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה חושש, אם כן, אף כשהגיע זמן ולא נישאו נמי [גם כן] יש לחשוש שתיתן לבני משפחתה שעדיין היא בבית אביה! ומשיבים: התם, דוכתא [שם, מקום] הוא מייחד לה, שכיון שהוא חייב במזונותיה הריהו דואג שתקבל את מזונותיה במקום מיוחד, כדי שלא תוציא מהם לבני משפחתה ותפסידו.

אֶלָּא מֵעַתָּה לָקִיט כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל לָא לֵיכוּל בִּתְרוּמָה, דִּלְמָא אָתוּ לְמֵיכַל בַּהֲדֵיהּ! הָשְׁתָּא מִדִּידְהוּ סָפוּ לֵיהּ, מִדִּידֵיהּ אָכְלֵי?!

ומקשים: אלא מעתה, שאתה חושש שאדם מאכיל משלו לאנשים הקרובים לו, אם כן לקיט (שכיר) שהוא כהן הנמצא בבית ישראל שלא ליכול [יאכל] בתרומה דלמא אתו למיכל בהדיה [שמא יבואו לאכול בני הבית הישראלים יחד איתו] מן התרומה! ודוחים: השתא מדידהו ספו ליה [עכשיו, הרי, משלהם הם מאכילים אותו], שהרי הוא שכיר שלהם — וכי מדידיה אכלי [משלו הם אוכלים]?! ובודאי אין כלל לחשוש שיאכיל אותם משלו. זה היה טעמו של עולא.

רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יְהוּדָה אֲמַר: מִשּׁוּם סִימְפוֹן.

ואילו רב שמואל בר רב יהודה אמר: הטעם לגזירת חכמים הוא משום סימפון (ביטול תנאי), שמא יתברר אחר זמן האירוסין שיש בה מומים, ויתבטלו הנישואין ונמצא שאכלה בתרומה שלא כדין.

אִי הָכִי נִכְנְסָה לַחוּפָּה וְלֹא נִבְעֲלָה נַמִי! הָתָם מִיבְדַּק בָּדֵיק לָהּ, וַהֲדַר מְעַיֵּיל.

ומקשים: אי הכי [אם כך] גם אם נכנסה לחופה ולא נבעלה נמי [גם כן] לא תאכל בתרומה, שהרי אינו יודע אם יש בה מומים! ומשיבים: התם, מיבדק בדיק לה והדר מעייל [שם, בודק הוא אותה על ידי קרובותיו ואחר כך מכניסה לחופה], ולכן אין חשש לסימפון.

אֶלָּא מֵעַתָּה, עֶבֶד כֹּהֵן שֶׁלְּקָחוֹ מִיִּשְׂרָאֵל לָא לֵיכוּל בִּתְרוּמָה מִשּׁוּם סִימְפוֹן! סִימְפוֹן בַּעֲבָדִים לֵיכָּא; דְּאִי דְּאַבָּרָאֵי – הָא קָחֲזֵי לֵיהּ, וְאִי דְּגַוָּאֵי – לִמְלָאכָה קָא בָּעֵי, וְשֶׁבַּסֵּתֶר – לָא אִיכְפַּת לֵיהּ. נִמְצָא גַּנָּב אוֹ

ומקשים: אלא מעתה, לפי טעם זה, עבד של כהן שלקחו (קנאו) מישראל לא ליכול [יאכל] בתרומה, משום חשש של סימפון, והקנין יהיה קנין בטעות, ויחזור העבד לידי ישראל לאחר שכבר אכל תרומה שלא כדין! ומשיבים: סימפון בעבדים ליכא [אין] שאין מקום למציאת פגם כזה שיבטל את המכירה. וטעמו של דבר: דאי [שאם] המום הוא דאבראי [מבחוץ] — הא קחזי ליה [הרי הוא רואה אותו] בשעת קניה ובוודאי נתרצה בו. ואי דגואי [ואם מום שבפנים] — הלא למלאכה קא בעי [צריך אותו], ומומים שבסתר לא איכפת ליה [לו]. ואם תאמר שנמצא בו מום מסוג אחר, וכגון שנמצא העבד שהוא גנב או