וְקַיְּימָא לָן: מַאי כּוֹתֵב – אוֹמֵר!

וקיימא לן [ומוחזק לנו, בידינו] בענין זה כי מאי [מה פירוש] "כותב" שם — לאו דווקא כותב בשטר, אלא אפילו אומר בעל פה. נמצא שיכול לבטל תקנת חכמים של אכילת פירות, אפילו שאין זה אלא דבר שבממון, ואפילו בתנאי שבעל פה בלבד!

אֲמַר אַבַּיֵי: לַכֹּל יֵשׁ כְּתוּבָּה, וְלֹא לַכֹּל יֵשׁ פֵּירוֹת?! מִילְּתָא דִּשְׁכִיחָא עָבְדוּ בָּהּ רַבָּנַן חִיזּוּק, מִילְּתָא דְּלָא שְׁכִיחָא – לָא עָבְדוּ בָּהּ רַבָּנַן חִיזּוּק.

אמר אביי, יש לחלק: לכל (לכל אשה) יש כתובה, ולא לכל יש פירות, שלא לכל אשה יש נכסי מלוג שהבעל אוכל פירותיהם. ולכן, מילתא דשכיחא [דבר שהוא שכיח] כמו כתובה — עבדו בה רבנן [עשו בו חכמים] חיזוק ועמדו על כך שאת תקנת הסכום הקצוב לכתובה אי אפשר לבטל אלא על ידי שטר, אבל מילתא דלא שכיחא [דבר שאינו שכיח], כמו פירות — לא עבדו בה רבנן [עשו בו חכמים] חיזוק, ואפשר להתנות בו תנאי בעל פה.

הֲרֵי חַמָּרִים דִּשְׁכִיחִי, וְלָא עָבְדוּ לָהּ רַבָּנַן חִיזּוּק!

ומקשים: הרי דין חמרים, דשכיחי [שהוא מצוי], ולא עבדו [עשו] לה רבנן [חכמים] להלכה חיזוק לדעת ר' יהודה!

דִּתְנַן: הַחַמָּרִין שֶׁנִּכְנְסוּ לָעִיר, וְאָמַר אֶחָד מֵהֶן: שֶׁלִּי חָדָשׁ, וְשֶׁל חֲבֵרִי יָשָׁן, שֶׁלִּי אֵינוֹ מְתוּקָּן וְשֶׁל חֲבֵרִי מְתוּקָּן, אֵין נֶאֱמָנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נֶאֱמָנִים.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: החמרין שנכנסו לעיר למכור סחורה, ואמר אחד מהן: התבואה שלי שאני מוכר היא מיבול חדש, ועדיין היא לחה ואינה טובה כל כך, ושל חברי ישן. או שאמר: שלי אינו מתוקן (אינו מעושר), ושל חברי מתוקן — אין נאמנים. שאנו חוששים שהם משקרים וגומלים זה לזה, ושמא במקום אחר הם מחליפים את דבריהם, אלא שאומרים כן כדי שייראו נאמנים ועל ידי כך מזרזים את המכירה. ר' יהודה אומר: נאמנים. הרי שאף בדבר מצוי אין ר' יהודה גוזר ומחזק את דברי חכמים!

אֲמַר אַבַּיֵי: וַדַּאי דְּדִבְרֵיהֶם עָבְדוּ רַבָּנַן חִיזּוּק, סָפֵק דְּדִבְרֵיהֶם – לָא עָבְדוּ רַבָּנַן חִיזּוּק. רָבָא אֲמַר: בִּדְמַאי הֵקֵילוּ.

אמר אביי יש לחלק ולומר כי בכל ודאי של דבריהם, גזירת חכמים בדבר ודאי, כמו תקנת חכמים בענין כתובה — עבדו רבנן [עשו חכמים] חיזוק, ואילו בספק בענין של דבריהם, כגון בחמרים, שיש רק ספק בנאמנותם, שהרי אין ודאות שהפירות אינם מעושרים, לא עבדו רבנן [עשו חכמים] חיזוק. רבא אמר טעם אחר: בדמאי הקילו בכלל, שבדיני דמאי, מאחר שבעיקרם הם רק משום חומרה (משום שרוב עמי הארץ מעשרים) — הקילו חכמים ולא גזרו כל כך.

״רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַפּוֹחֵת״ וכו׳. כָּל הַפּוֹחֵת – אֲפִילּוּ בִּתְנָאָהּ. אַלְמָא קָסָבַר: תְּנָאוֹ בָּטֵל, וְאִית לָהּ. וְכֵיוָן דַּאֲמַר לָהּ ״לֵית לֵיךְ אֶלָּא מָנֶה״ – לָא סָמְכָא דַּעְתָּהּ, וְהָוְיָא לָהּ בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת.

שנינו במשנה ש ר' מאיר אומר: כל הפוחת בכתובה לבתולה ממאתים, ולאלמנה ממנה הרי זו בעילת זנות. ונדייק: כל הפוחת — אפילו בתנאה [בתנאי], שאפילו עשה על כך תנאי מפורש עם האשה, והיא קיבלה על עצמה תנאי זה אין בכך כלום — אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור] שתנאו במקרה כזה בטל, ואית [ויש] לה כתובה במלוא הסכום שקצבו חכמים. ולמרות שמן הדין תנאו בטל, בכל זאת כיון שאמר לה לית ליך [אין לך] אלא מנה — לא סמכא [אין סומכת] דעתה על הכתובה ואינה רואה בכך קשר נישואין אמיתי, והויא [והרי נעשית] לה בעילתו בעילת זנות.

וְהָא שָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: כָּל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה – תְּנָאוֹ בָּטֵל, הָא בִּדְרַבָּנַן – תְּנָאוֹ קַיָּים! קָסָבַר רַבִּי מֵאִיר כְּתוּבָּה דְּאוֹרַיְיתָא.

ומקשים: והא שמעינן ליה [והרי שמענו אותו] את ר' מאיר שאמר: כל המתנה על מה שכתוב בתורה — תנאו בטל. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם הוא מתנה בדרבנן [בדבר שהוא מדברי סופרים] — תנאו קיים, ומדוע בכתובה תנאו בטל, הרי כתובה היא תקנת חכמים?! ומשיבים: קסבר [סבור] ר' מאיר שכתובה דאורייתא [מן התורה היא] ולכן אם התנה להפחית מדמי הכתובה — הרי זה כמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל.

תַּנְיָא רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם, וּלְאַלְמָנָה מִמָּנֶה – הֲרֵי זוֹ בְּעִילַת זְנוּת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: רַשַּׁאי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רָצָה, כּוֹתֵב לִבְתוּלָה שְׁטָר שֶׁל מָאתַיִם, וְהִיא כּוֹתֶבֶת לוֹ ״הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָנֶה״. וּלְאַלְמָנָה מָנֶה, וְהִיא כּוֹתֶבֶת לוֹ ״הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ חֲמִשִּׁים זוּז״.

תניא [שנויה ברייתא], ר' מאיר אומר: כל הפוחת לאשתו בכתובתה, לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה — הרי זו בעילת זנות. ר' יוסי אומר: רשאי לפחות מסכום הכתובה אם היא מסכימה לכך. ר' יהודה אומר: רצה — כותב לבתולה שטר של מאתים, והיא כותבת לו "התקבלתי ממך מנה", ולאלמנה הוא כותב מנה, והיא כותבת לו "התקבלתי ממך חמשים זוז".

וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי רַשַּׁאי? וּרְמִינְהִי: אֵין עוֹשִׂין כְּתוּבַּת אִשָּׁה מִטַּלְטְלִין מִפְּנֵי תִּיקּוּן הָעוֹלָם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: וְכִי מַה תִּיקּוּן הָעוֹלָם יֵשׁ בְּזוֹ? וַהֲלֹא אֵין קְצוּבִין, וּפוֹחֲתִין!

ושואלים: והאם סבר ר' יוסי שרשאי אדם לפחות מדמי הכתובה? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: אין עושין כתובת אשה מטלטלין, כלומר, אין מייחדים לה מטלטלים לפרעון כתובתה, מפני תיקון העולם, שמא יאבדו המטלטלים או יפחת ערכם. אמר ר' יוסי: וכי מה תיקון העולם יש בזו? והלא מטלטלים אין דמיהם קצובין לעולם ועלול להיות שיהיו פוחתין דמיהם!

תַּנָּא קַמָּא נַמִי ״אֵין עוֹשִׂין״ קָאָמַר! אֶלָּא לָאו – הָכִי קָאָמַר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּשֶׁלֹּא קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת. אֲבָל קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת – עוֹשִׂין. וַאֲתָא רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימַר: כִּי קִיבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת – אַמַּאי עוֹשִׂין? וַהֲלֹא אֵין קְצוּבִין וּפוֹחֲתִין.

ותחילה מבררים את לשון הברייתא האחרונה: התנא קמא [הראשון] נמי [גם כן] "אין עושין" קאמר [אמר], ור' יוסי שבא לחלוק עליו לכאורה אומר אותו דבר עצמו! אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אמר] התנא הראשון: במה דברים אמורים שאין עושים כתובה מטלטלים — בשלא קבל עליו אחריות על המטלטלים הללו, אבל אם קבל עליו אחריות במקרה שיאבדו — עושין. ואתא [ובא] ר' יוסי למימר [לומר] אף כי [כאשר] קיבל עליו אחריות אמאי [מדוע] עושין? והלא אין קצובין ופוחתין! שאפילו כשיש אחריות לגבי אבידה אין הדבר מועיל, לפי שהמטלטלים עצמם אפילו כשלא נאבדו עשויים לפחות מערכם לפי שינוי המחירים בשוק, ואינם עשויים להבטיח את סכום הכתובה.

הָשְׁתָּא, וּמָה הָתָם דְּדִלְמָא פָּחֲתֵי – חָיֵישׁ רַבִּי יוֹסֵי, הָכָא דְּוַדַּאי קָא פָּחֲתָה – לֹא כָּל שֶׁכֵּן?! הָכִי הָשְׁתָּא? הָתָם – לָא יָדְעָה דְּתָחֵיל, הָכָא – יָדְעָה וְקָא מָחֲלָה.

ולענייננו: השתא [עכשיו] הרי, ומה התם דדלמא פחתי, חייש [שם שרק שמא יפחתו המטלטלים, חושש] ר' יוסי שמא נמצא פוחת מסכום הכתובה — הכא [כאן] שודאי קא פחתה [היא פוחתת] מן הכתובה, לא כל שכן שיאסור?! ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם לא ידעה דתחיל [שם, כשנתן לה מטלטלים, אינה יודעת אם יפחת ערכם כדי שתמחל] על הפחת, וכיון שלא מחלה — נמצא שמטעה אותה. הכא ידעה וקא מחלה [כאן היא יודעת ומוחלת], וסבור ר' יוסי שכאשר היא יודעת ומוחלת מדעת — מותר לכתחילה לפחות מן הסכום הקצוב.

אַחֲתֵיהּ דְּרָמִי בַּר חָמָא הֲוַת נְסִיבָא לְרַב אָוְיָא,

מסופר: אחתיה [אחותו] של רמי בר חמא הות נסיבא [היתה נשואה] לרב אויא