אַרְבַּע מֵאָה זוּזֵי מִן חַמְרָא לִבְרָת. אִיַּיקַר חַמְרָא. אֲמַר רַב יוֹסֵף: רַוְוחָא לְיָתְמֵי.

"ארבע מאה זוזי מן חמרא לברת [ארבע מאות זוז מהיין הזה תנו לבת] ", ובינתיים אייקר חמרא [התייקר היין] ונשאר עודף. אמר רב יוסף: רווחא ליתמי [הרווח הוא ליתומים], והם מקבלים את הסכום העודף.

קְרֵיבֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה לְהוּ אִיתַּת אַבָּא דַּהֲוָה קָמַפְסְדָה מְזוֹנֵי. אֲתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לְהוּ: אֵיזִילוּ וְאִמְרוּ לֵיהּ לַאֲבוּכוֹן דִּנְיַיחֵד לָהּ אַרְעָא לִמְזוֹנָהּ.

מסופר: קריביה [קרוביו] של ר' יוחנן הוה להו איתת אבא דהוה קמפסדה מזוני [היתה להם אשת אב שהיתה מפסידה מזונות], שהיתה נוהגת בבזבזנות. אתו לקמיה [באו לפני] ר' יוחנן לבקש עצה. אמר להו [להם]: איזילו ואמרו ליה לאבוכון דנייחד [לכו ואמרו לאביכם, שייחד] לה ארעא [קרקע] מסויימת למזונה, וכיון שתסכים לקבל קרקע זו למזונותיה הריהי בכך מוחלת על היתר.

אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ, אֲמַר לְהוּ: כָּל שֶׁכֵּן שֶׁרִיבָּה לָהּ מְזוֹנוֹת! אָמְרוּ לֵיהּ: וְהָא רַבִּי יוֹחָנָן לָא אֲמַר הָכִי! אֲמַר לְהוּ: זִילוּ הֲבוּ לָהּ, וְאִי לָא – מַפֵּיקְנָא לְכוּ רַבִּי יוֹחָנָן מֵאוּנַיְיכוּ. אֲתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לְהוּ: מָה אֶעֱשֶׂה? שֶׁכְּנֶגְדִּי חָלוּק עָלַי.

אתו לקמיה [באו לפני] ריש לקיש לדון, אמר להו [להם]: כל שכן שריבה לה מזונות. כלומר, את מזונותיה הוא ודאי צריך לשלם, ומה שעשה היה ששיעבד לה עוד קרקע מסויימת לצורך זה שאם תזדקק יוסיפו לה מקרקע זו. אמרו ליה [לו]: והא [והרי] ר' יוחנן לא אמר הכי [כך]! אמר להו [להם]: זילו הבו [לכו ותנו] לה כל צורכה. ואי [ואם] לא — מפיקנא לכו [אוציא לכם] את ר' יוחנן מאונייכו [מאוזניכם], כלומר, אנהג כנגדכם בתוקף, עד שתשכחו את דברי ר' יוחנן. אתו לקמיה [באו לפני] ר' יוחנן להתלונן. אמר להו [להם]: מה אעשה? שכנגדי, כלומר, אדם חשוב כמוני, חלוק עלי ואיני יכול לסתור את דבריו.

אֲמַר רַבִּי אַבָּהוּ, לְדִידִי מִפָּרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אֲמַר ״לִמְזוֹנוֹת״ – רִיבָּה לָהּ מְזוֹנוֹת, אֲמַר ״בִּמְזוֹנוֹת״ – קָצַץ לָהּ מְזוֹנוֹת. הדרן עלך נערה

אמר ר' אבהו: לדידי מפרשא לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו], מר' יוחנן עצמו שיש הבדל באיזו לשון ייחד לה את הקרקע. אם אמר שהוא נותן לה דבר מסויים וקצב לה בלשון "למזונות" — כוונתו שריבה לה מזונות, כלומר, שנותן לה מזונותיה, אלא שאם לא יספיקו המזונות, גם היקצה בנוסף לכך שטח מסויים שהוא רק לצורך זה. אבל אם אמר לה שמייחד לה דבר זה "במזונות" — הרי קצץ לה מזונות, כלומר, קבע גבול שלא תיקח יותר ממה שקבע לה.

מתני׳ אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מָנֶה, אִם רָצָה לְהוֹסִיף, אֲפִילּוּ מֵאָה מָנֶה – יוֹסִיף. נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין – גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מִן הַנִּשּׂוּאִין – גּוֹבָה אֶת הַכֹּל, מִן הָאֵירוּסִין, בְּתוּלָה – גּוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מָנֶה, שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ אֶלָּא עַל מְנָת לְכוֹנְסָהּ.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם רָצָה – כּוֹתֵב לִבְתוּלָה שְׁטָר שֶׁל מָאתַיִם, וְהִיא כּוֹתֶבֶת ״הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָנֶה״, וּלְאַלְמָנָה מָנֶה, וְהִיא כּוֹתֶבֶת ״הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ חֲמִשִּׁים זוּז״. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מִמָּנֶה – הֲרֵי זוֹ בְּעִילַת זְנוּת.

אף על פי שאמרו שבכלל בתולה גובה לכתובתה מאתים זוז ואלמנה — מנה (מאה זוז), אם רצה להוסיף לכתובתה אפילו מאה מנה — יוסיף. ואם נתארמלה (נתאלמנה) או נתגרשה, בין מן הארוסין בין מן הנשואין — גובה את הכל שכתב לה. ר' אלעזר בן עזריה אומר: אם נתאלמנה מן הנשואין — גובה את הכל. מן האירוסין — בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה בלבד, מפני שלא כתב לה תוספת על הכתובה אלא על מנת לכונסה.

גמ׳ פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: קִיצּוּתָא עָבְדוּ רַבָּנַן, שֶׁלֹּא לְבַיֵּישׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ – קָא מַשְׁמַע לָן.

ר' יהודה אומר דין אחר בכתובה. אם רצה כותב לבתולה כראוי לה שטר של מאתים, והיא כותבת "התקבלתי ממך מנה", שמוותרת על חצי מהכתובה, וכן לאלמנה כותב מנה והיא כותבת "התקבלתי ממך חמשים זוז". ואילו ר' מאיר אומר: אסור לעשות כן, והטעם: שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה — הרי זו בעילת זנות, שבפחות מזה אין לה דין כתובה, וכאילו לא כתב לה כלל.

״אִם רָצָה לְהוֹסִיף״ כו׳. ״רָצָה לִכְתּוֹב לָהּ״ – לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״רָצָה לְהוֹסִיף״. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי אַיְבוּ אָמַר רַבִּי יַנַּאי. דַּאֲמַר רַבִּי אַיְבוּ אֲמַר רַבִּי יַנַּאי: תְּנַאי כְּתוּבָּה כִּכְתוּבָּה דָּמֵי.

שנינו במשנה שאם רצה להוסיף מוסיף, ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], אם רצה, מדוע לא יוסיף? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי קיצותא עבדו רבנן [קיצבה עשו חכמים] בסכום הכתובה כדי שלא לבייש את מי שאין לו, ולכן אין להוסיף על הסכום, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא הקפידו חכמים על כך, ואם רוצה להוסיף — יוסיף.

נָפְקָא מִינָּהּ לְמוֹכֶרֶת, וּלְמוֹחֶלֶת, לְמוֹרֶדֶת,

שנינו במשנה שאם רצה להוסיף על סכום הכתובה — אפילו מאה מנה יוסיף. ומעירים: "רצה לכתוב לה" לא קתני [שנה], שמלשון זו משמע שפרט לכתובה עצמה הוא כותב לה סכום אחר שאינו נחשב ככתובה עצמה, אלא לשון "רצה להוסיף" שנינו, שמלשון זו משמע שהסכום שכתב נחשב כחלק מהכתובה. והרי זה מסייע ליה [לו] לר' איבו אמר ר' ינאי. שאמר ר' איבו אמר ר' ינאי: תנאי כתובה וכן סכומים אחרים שהוסיף מדעתו לכתובה ככתובה עצמה דמי [הם נחשבים].

וּלְפוֹגֶמֶת, לְתוֹבַעַת, וּלְעוֹבֶרֶת עַל דָּת,

ונפקא מינה [ויוצא מזה] פסק להלכה בכמה וכמה עניינים: למוכרת את כתובתה, שהמכירה כוללת גם את התוספת; ולמוחלת כתובתה לבעלה או ליורשים, שאף את התוספת כללה במחילה זו; לענין מורדת על בעלה, שמנכים לה מכתובתה סכום קצוב בכל שבוע וממשיכים לעשות כן עד שתכלה כל הכתובה, ולמדנו שפוחתים אף מתוספת הכתובה;