שְׁקִילָא טִיבוּתָךְ שַׁדְיָא אַחִיזְרֵי, כְּבָר תַּרְגְּמָא רַב הוֹשַׁעֲיָא לִשְׁמַעְתֵּיהּ בְּבָבֶל.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שמועה זו בנוסח אחר. שרב יוסף אמר ליה [לו]: משמע [לשמוע] במפורש לא שמיע לי [שמעתי], אבל מצד הסברא אית [יש] לה מזונות מן האחים, ומדוע — כיון שלא קים ליה בגוה [מוחזק לו בה], לא שדי זוזי בכדי [איננו זורק זוזים, כסף, לחינם]. ועל כך אמר ליה [לו] רב חסדא: אי משמע [לשמוע] זאת במפורש לא שמיע לך [שמעת], מצד הסברא לית [אין] לה מזונות מן הירושה, כי כיון שאירסה שוב לא ניחא ליה [נוח לו] דתיתזיל [שתתבזה] בבקשת מזונות מן האחים, והארוס הוא שזן אותה.

״בְּנָן נוּקְבָן דְּיֶהֱוְיָין לֵיכִי מִינַּאי״ וכו׳. רַב תָּנֵי: עַד דְּתִלָּקְחָן לְגוּבְרִין, וְלֵוִי תָּנֵי: עַד דְּתִבָּגְרָן. לְרַב – אַף עַל גַּב דְּבָגַר, וְלֵוִי – אַף עַל גַּב דְּאִינְסִיב?

סימן דגברי [האנשים], כלומר, סימן לשמות החכמים המוזכרים בדיון הבא הוא: שק זרף (רב ששת, ריש לק יש, ר' אלע ז ר, ר בא, רב פ פא), והבעיות שאנחנו דנים בהן הן: מאנה, ויבמה, שניה, ארוסה, ואנסה.

אֶלָּא, בָּגַר וְלָא אִינְסִיב, אִינְסִיב וְלָא בָּגַר – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי. כִּי פְּלִיגִי – בַּאֲרוּסָה וְלָא בָּגַר. וְכֵן תָּנֵי לֵוִי בְּמַתְנִיתֵיהּ: עַד דְּתִבָּגְרָן וְיִמְטֵי זִמְנֵיהוֹן דְּאִינַסְּבָן. תַּרְתֵּי?! אֶלָּא: אוֹ תִּבָּגְרָן, אוֹ יִמְטֵי זִמְנֵיהוֹן לְאִיתְנַסְּבָא.

ואלו הן הבעיות: בעו מיניה [שאלו ממנו], מרב ששת: ממאנת, כלומר, יתומה קטנה שהשיאוה אמה או אחיה ומיאנה בבעלה, ועל ידי כך היא מבטלת את הנישואין הללו, וחוזרת לבית אביה, האם יש לה מזונות מירושת האב, או אין לה מזונות? האם יש לראותה כאילו נישאה כבר ופקעה זכותה למזונות, או שמא כיון שהמיאון עוקר את הנישואין מעיקרם, הריהי כאילו לא נישאה כלל?

כְּתַנָּאֵי: עַד מָתַי הַבַּת נִזּוֹנֵית – עַד שֶׁתֵּאָרֵס. מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ: עַד שֶׁתִּבָּגֵר. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: עַד דְּיֶהֱוְויָין. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: הֲוָיָה דְּאֵירוּסִין, אוֹ הֲוָיָה דְּנִישּׂוּאִין? תֵּיקוּ.

אמר להו [להם] רב ששת: תניתוה [כבר שניתם, למדתם, אותה], שכן שנינו בברייתא: קטנה שנתארסה ובטלו קידושיה, כגון שנשארה אלמנה בבית אביה, או גרושה בבית אביה, או שומרת יבם בבית אביה — יש לה מזונות. ר' יהודה אומר: אם עודה בבית אביה — יש לה מזונות, אינה בבית אביה — אין לה מזונות.

אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב יוֹסֵף: מִי שְׁמִיעַ לָךְ מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אֲרוּסָה יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת אוֹ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת? אֲמַר לֵיהּ: מִשְׁמַע לָא שְׁמִיעַ לִי, אֶלָּא מִסְּבָרָא לֵית לָהּ. כֵּיוָן דְּאֵירְסָהּ – לָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִיתְזִיל.

ולכאורה שיטת ר' יהודה היינו [הריהי זהה] לשיטת התנא קמא [הראשון] ומה ההבדל ביניהם?! אלא לאו [האם לא] לגבי ממאנת איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת, שהתנא קמא [הראשון] סבר כי אית [יש] לה מזונות, ויהא דינה כגרושה מן האירוסין, שכיון שבטלו קידושיה יש לה מזונות, ור' יהודה סבר כי לית [אין] לה מזונות, שכל עוד היא בבית אביה — יש לה מזונות, אבל כיון שנישאה פעם ויצאה מבית אביה — שוב אין לה מזונות.

אֲמַר לֵיהּ: אִם מִשְׁמַע לָא שְׁמִיעַ לָךְ – מִסְּבָרָא אִית לָהּ, כֵּיוָן דְּלָא קִים לֵיהּ בְּגַוָּהּ – לָא שְׁדֵי זוּזֵי בִּכְדִי.

בעי [שאל] ריש לקיש: בת של יבמה, שהתייבמה האם וילדה בת, ומת היבם, האם יש לה מזונות מנכסי היבם או אין לה מזונות?

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: מִשְׁמַע לָא שְׁמִיעַ לִי, מִסְּבָרָא אִית לָהּ, כֵּיוָן דְּלָא קִים לֵיהּ בְּגַוָּהּ – לָא שְׁדֵי זוּזֵי בִּכְדִי. אֲמַר לֵיהּ: אִי מִשְׁמַע לָא שְׁמִיעַ לָךְ – מִסְּבָרָא לֵית לָהּ, כֵּיוָן דְּאֵירְסָהּ – לָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִיתְזִיל.

וצדדי השאלה: כיון שאמר מר [החכם] שכתובתה של יבמה על נכסי בעלה הראשון ולא מנכסי היבם, אם כן לית [אין] לה מזונות מנכסי היבם, שהמזונות הם תנאי כתובה, וכשאין כתובה — גם במזונות אינו חייב. או דלמא [שמא] כיון דאי לית [שאם אין] לה ליבמה כדי כתובה מנכסי הבעל הראשון, תקינו [תיקנו] לה רבנן [חכמים] כתובה מן השני, אם כן אית [יש] לה גם לבת מזונות, שאף תנאי זה שבכתובה חל על היבם? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, והריהי תיקו [תעמוד] במקומה.

סִימָן דְּגַבְרֵי: ש״ק זר״ף, מֵאֲנָה וִיבָמָה שְׁנִיָּה אֲרוּסָה וַאֲנֻסָה.

בעי [שאל] ר' אלעזר: בת של שניה שאם נשא אשה שהיא לגביו שניה לערווה, שהם נישואין האסורים מדברי חכמים, וקנסוה חכמים שאין לה כתובה, האם בתה הנולדת ממנו יש לה מזונות, או אין לה מזונות? וצדדי השאלה הם:

בָּעוּ מִינֵּיהּ מֵרַב שֵׁשֶׁת: מְמָאֶנֶת יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת אוֹ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת?

שקילא טיבותך שדיא אחיזרי [נטולה טובתך ומוטלת על הקוצים], כלומר, אין אנחנו צריכים להחזיק לך טובה עבור אימרה זו שמסרת לנו, כי כבר תרגמא [תרגם, פסק] רב הושעיא לשמעתיך [את ההלכה הזו שלך] בבבל בעצמו.

אֲמַר לְהוּ רַב שֵׁשֶׁת, תְּנֵיתוּהָ: אַלְמָנָה בְּבֵית אָבִיהָ, וּגְרוּשָׁהּ בְּבֵית אָבִיהָ, וְשׁוֹמֶרֶת יָבָם בְּבֵית אָבִיהָ – יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוֹדָהּ בְּבֵית אָבִיהָ – יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת, אֵינָהּ בְּבֵית אָבִיהָ – אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת.

שנינו במשנה שאחד מתנאי כתובה הוא כי "בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי [בנות נקבות שיהיו לך ממני] יזונו מנכסיי ". רב תני [היה שונה] בנוסח התנאי שהבנות יהיו ניזונות "עד דתלקחן לגוברין [שתלקחנה, תינשאנה, לאנשים] ", ולוי תני [היה שונה]: "עד דתבגרן [שתתבגרנה] ". ושואלים: האם הכוונה לרב היא אף על גב דבגר [אף על פי שבגרו] הבנות ולא נישאו הן ניזונות? והרי בנות בוגרות אינן עוד ברשות אביהן גם אם היה חי! ולוי, האם הוא סבור כי אף על גב דאינסיב [אף על פי שנישאו] הן ממשיכות לקבל מזונות כל עוד לא בגרו?!

רַבִּי יְהוּדָה הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אֶלָּא לָאו – מְמָאֶנֶת אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: אִית לָהּ, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: לֵית לָהּ.

אלא יש לומר: כאשר בגר [בגרו] ולא אינסיב [נישאו], או כאשר אינסיב [נישאו] ולא בגר [בגרו] — דכולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאין הן מקבלות. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה בארוסה ועדיין לא בגר [בגרה], וסובר לוי שכיון שלא נישאו הן עדיין ברשות אביהם וניזונות משלו. וכן תני [שנה] לוי במתניתיה [בברייתא שלו] בנוסח: "עד דתבגרן [שתתבגרנה] וימטי זמניהון דאינסבן [ויגיע זמנן שתינשאנה] ". ושואלים: תרתי [שנים] וכי צריכים שני תנאים, הרי באחד מהם כבר יוצאות מרשות אביהם? אלא יש להבין: או תבגרן [שתתבגרנה] או ימטי זמניהון לאיתנסבא [שיגיע זמנן להינשא], כלומר שנים עשר חודש מיום שתבעה הארוס להינשא. אבל ארוסה, כל עוד לא בגרה, הריהי ממשיכה לאכול.

בָּעֵי רֵישׁ לָקִישׁ: בַּת יְבָמָה יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת אוֹ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת?

ומעירים: מחלוקת זו בין רב ולוי היא כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו בשאלה זו, שכן שנינו: עד מתי הבת נזונית — עד שתארס, משום ר' אלעזר אמרו: עד שתבגר. תני [שנה] רב יוסף בנוסח: "עד דיהוויין [שתהיינה] לאנשים ". משמעות לשון זו אינה ברורה, ולכן איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם הכוונה היא הויה של אירוסין (קידושין), או הויה של נישואין? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, והריהי תיקו [תעמוד] במקומה.

כֵּיוָן דַּאֲמַר מָר: כְּתוּבָּתָהּ עַל נִכְסֵי בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן – לֵית לָהּ, אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן דְּאִי לֵית לָהּ מֵרִאשׁוֹן – תַּקִּינוּ לָהּ רַבָּנַן מִשֵּׁנִי, אִית לָהּ? תֵּיקוּ.

אמר ליה [לו] רב חסדא לרב יוסף: מי שמיע לך מיניה [האם שמעת ממנו] מרב יהודה באותו ענין, האם יתומה ארוסה יש לה מזונות מן האחים, כלומר, מירושת האב, או אין לה מזונות? אמר ליה [לו] רב יוסף: משמע [לשמוע] במפורש לא שמיע לי [שמעתי], אלא מצד הסברא נראה כי לית [אין] לה מזונות מן הירושה, והטעם הוא: כיון שבעלה אירסה, לא ניחא ליה [נוח לו] דתיתזיל [שתתבזה] בתביעת מזונות מן הירושה, והוא עצמו מפרנס אותה.

בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: בַּת שְׁנִיָּה יֵשׁ לָהּ מְזוֹנוֹת, אוֹ אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת?

אמר ליה [לו] רב חסדא: אם משמע [לשמוע] את הדבר במפורש לא שמיע לך [שמעת], מצד הסברא אית [יש] לה מזונות מן האחים, משום שאין הארוס נותן לה מזונות, כי כיון שלא קים ליה בגוה [מוחזק לו בה], שעדיין לא נישאה לו ממש, ויתכן שבסופו של דבר לא ירצה לשאתה, לא שדי זוזי בכדי [איננו זורק זוזים, כסף, לחינם] על ארוסתו.