יֵשׁ בָּהֶן אַחֲרָיוּת נְכָסִים – לֹא יַחֲזִיר, שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן.

יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר למלוה, שהרי אינו יודע ממי אבדו, ושמא כבר נפרע החוב והוחזרו ללווה וממנו אבדו, וגם אם הלווה מודה שעדיין לא פרע חובו, כיון שבית דין נפרעין מהן מן הלקוחות, יש לחשוש שמא עשו הלווה והמלווה ביניהם קנוניה כדי לגבות מנכסים שקנו אותם הלקוחות.

אֵין בָּהֶן אַחֲרָיוּת נְכָסִים – יַחֲזִיר, שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה לֹא יַחֲזִיר, שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן.

אולם אם היו השטרות כאלה שאין בהן אחריות נכסים — יחזיר, שאין בית דין נפרעין מהן ואין גובים על ידי שטרות אלו מנכסים משועבדים, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה לא יחזיר, שבית דין נפרעין מהן, משום שמניחים שהעדר אחריות בשטר הוא רק טעות סופר.

רֵישָׁא רַבִּי מֵאִיר וְסֵיפָא רַבִּי יְהוּדָה! וְכִי תֵּימָא: כּוּלָּהּ רַבִּי מֵאִיר הִיא, וְשָׁאנֵי לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר בֵּין כְּתוּבָּה לִשְׁטָרֵי – וּמִי שָׁאנֵי לֵיהּ?

ואם כן נמצא שבמשנתנו רישא [ראשה] כשיטת ר' מאיר וסיפא [וסופה] כשיטת ר' יהודה! וכי תימא [ואם תאמר] שכל המשנה כולה כשיטת ר' מאיר היא, ושאני ליה [ושונה לו] לר' מאיר בין כתובה לשטרי [לשטרות אחרים], שרק בכתובה האחריות היא תנאי קבוע וגם אם אינה כתובה הרי זו טעות סופר, מה שאין כן בשאר שטרות. אולם ומי שאני ליה [והאם שונה לו], לדעתו, בין כתובה לשאר שטרות?

וְהָתַנְיָא: חֲמִשָּׁה גּוֹבִין מִן הַמְחוֹרָרִין, וְאֵלּוּ הֵן: פֵּירוֹת, וּשְׁבַח פֵּירוֹת, וְהַמְקַבֵּל עָלָיו לָזוּן אֶת בֶּן אִשְׁתּוֹ וּבַת אִשְׁתּוֹ, וְגֵט חוֹב שֶׁאֵין בּוֹ אַחֲרָיוּת, וּכְתוּבַּת אִשָּׁה שֶׁאֵין בָּהּ אַחֲרָיוּת.

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: חמשה גובין מן המחוררין (מנכסים בני חורין, שאין עליהם שעבוד) ואין טורפים מן הלקוחות נכסים משועבדים, ואלו הן: פירות ושבח פירות, שאם יש לאדם זכות לקבל פירות מנכס מסויים, או את הרווח הבא מן הפירות הללו — אין מוציאים לתשלום זה מנכסים משועבדים, וכן המקבל עליו לזון את בן אשתו או את בת אשתו — מפרנסים אותם רק מנכסים בני חורין, וכן גט (שטר) חוב שאין בו אחריות, וכתובת אשה שאין בה אחריות.

מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר אַחֲרָיוּת לָאו טָעוּת סוֹפֵר הוּא – רַבִּי מֵאִיר, וְקָתָנֵי: כְּתוּבַּת אִשָּׁה!

ונברר, כמו מי היא שיטת ברייתא זו, מאן שמעת ליה [מי שמעת אותו] שאמר כי אחריות לאו טעות סופר הוא — ר' מאיר, וקתני [ושנה] בין יתר הדברים גם כתובת אשה שאין בה אחריות, משמע שלדעת ר' מאיר אף בכתובה אין האחריות תנאי הכרחי, וממילא בהעדרה אין אומרים שזו טעות הסופר.

אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי מֵאִיר, וְאִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי יְהוּדָה; אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי יְהוּדָה: הָתָם – כָּתְבָה לֵיהּ ״הִתְקַבַּלְתִּי״. הָכָא – לָא כָּתְבָה לֵיהּ ״הִתְקַבַּלְתִּי״.

את הקושי בפירוש משנתנו דוחים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמשנתנו כשיטת ר' מאיר, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שהיא כשיטת ר' יהודה. ומסבירים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שהיא כשיטת ר' יהודה אולם התם [שם] במשנה שממנה הקשינו מדובר באופן שכתבה ליה [לו] "התקבלתי", שהיא עצמה ויתרה על חלק מן הכתובה, ואילו הכא [כאן] לא כתבה ליה [לו] "התקבלתי" — ולכן גובים ממנו את כל הסכום הקצוב לכתובה.

אִיבָּעֵית אֵימָא רַבִּי מֵאִיר: מַאי חַיָּיב דְּקָתָנֵי – מִן הַמְחוֹרָרִין.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמשנתנו כשיטת ר' מאיר היא, ונסביר: מאי [מה] פירוש "חייב" דקתני [ששנה] בסוף המשנה — כוונתו, שאם לא כתב אחריות נכסים, חייב לפחות לשלם מן המחוררין (המשוחררים, מנכסים בני חורין).

״לֹא כָּתַב לָהּ״ וכו׳. אָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֶנְסָה – אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ, חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא תְּחִלָּתָהּ בְּאוֹנֶס וְסוֹפָהּ בְּרָצוֹן.

שנינו במשנה שאף אם לא כתב לה בעלה שאם יקחו אותה בשבי יפדנה ויחזירנה אליו — חייב לפדותה, משום שזה תנאי בית דין. אמר אבוה [אביו] של שמואל: אשת ישראל שנאנסה — אסורה לבעלה. וטעם הדבר: חיישינן [חוששים אנו] שמא תחלתה של הבעילה היה באונס, ואולם סופה היה ברצון, שתוך הבעילה נתרצתה, ואשה שזנתה ברצון תחת בעלה — אסורה עליו.

אֵיתִיבֵיהּ רַב לַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: ״אִם תִּשְׁתַּבָּאִי אֶפְרְקִינֵךְ וְאוֹתְבִינֵךְ לִי לְאִינְתּוּ״! אִישְׁתִּיק.

איתיביה [הקשה לו] רב לאבוה [לאביו] של שמואל: הרי אומרים בתנאי הכתובה: "אם תשתבאי [תישבי], אפרקינך ואותבינך [אפדך ואשיבך] לי לאינתו [לאשה] ", משמע שאף שיש חשש שמא נאנסה שם — מכל מקום מותרת לבעלה ישראל ולא חוששים שמא נתרצתה בסוף! אישתיק [שתק] אביו של שמואל ולא ענה.

קָרֵי רַב עֲלֵיהּ דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: ״שָׂרִים עָצְרוּ בְמִלִּים וְכַף יָשִׂימוּ לְפִיהֶם״. מַאי אִית לֵיהּ לְמֵימַר – בִּשְׁבוּיָה הֵקֵילוּ.

קרי [קרא] רב עליה דאבוה [עליו, על אביו] של שמואל את הפסוק: "שרים עצרו במלים וכף ישימו לפיהם" (איוב כט, ט). ושואלים: כיון שקרא עליו פסוק זה, משמע מכאן שאביו של שמואל עצר בדברים ונמנע מלענות, אף שהיה לו מקום להשיב על דברי רב. מאי אית ליה למימר [מה יש לו לומר] ולתרץ? ומשיבים: היה יכול לענות כי בשבויה הקילו, שכיון שאין כל ודאות שאכן נאנסה בזמן השבי, לכן הקילו חכמים בשבויה, אבל באונס ודאי שמא לא הקילו.

וְלַאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל, אוֹנֶס דְּשַׁרְיָא רַחֲמָנָא הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ? כְּגוֹן דְּקָאָמְרִי עֵדִים שֶׁצָּוְוחָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף.

ושואלים: אם כן, ולאבוה [ולדעת אביו] של שמואל אונס דשריא רחמנא [שמתירה התורה] לאחר מכן את האשה לבעלה היכי משכחת לה [איך מוצא אתה אותו], נחשוש תמיד שמא היה בסופו של דבר ברצון? ומשיבים: כגון דקאמרי [שאומרים] עדים שנכחו שם בכל מהלך האונס וראו שצווחה והתנגדה מתחלה ועד סוף הביאה.

וּפְלִיגָא דְּרָבָא, דְּאָמַר רָבָא: כָּל שֶׁתְּחִלָּתָהּ בְּאוֹנֶס וְסוֹף בְּרָצוֹן אֲפִילּוּ הִיא אוֹמֶרֶת: הַנִּיחוּ לוֹ, שֶׁאִלְמָלֵא (לֹא) נִזְקַק לָהּ הִיא שׂוֹכַרְתּוֹ – מוּתֶּרֶת, מַאי טַעֲמָא – יֵצֶר אַלְבָּשָׁהּ.

ומעירים: ודעת אביו של שמואל פליגא [חלוקה] על רבא. שאמר רבא: כל שתחלתה באונס וסוף ברצון, ואפילו היא אומרת לבסוף: הניחו לו, שאלמלא (לא) נזקק לה באונס היתה היא שוכרתו לבעול אותה, בכל זאת מותרת. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — לפי שאותו בועל במעשהו יצר אלבשה [הלבישה], שגרם לה שבתוך כדי הבעילה יתעורר בה יצרה, וגם יצר עז כזה שבא לה בעל כורחה נחשב כאונס.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא: ״וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה״ – אֲסוּרָה. הָא נִתְפְּשָׂה – מוּתֶּרֶת. וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפְּשָׂה – מוּתֶּרֶת. וְאֵיזוֹ – זוֹ כָּל שֶׁתְּחִלָּתָהּ בְּאוֹנֶס וְסוֹפָהּ בְּרָצוֹן.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא, נאמר בדין הסוטה: "ושכב איש אותה... והוא לא נתפשה" (במדבר ה, יג), שמדובר שם באשה שלא נתפשה באונס ולכן היא אסורה. ומכאן, הא [הרי] נתפשה (נאנסה) — מותרת. ומדיוק לשון הכתוב "והיא" משמע ויש לך אחרת, שאף על פי שלא נתפשה מותרת, ואיזו — זו כל שתחלתה באונס וסופה ברצון. שאף על פי שלא היה הכל באונס ("לא נתפשה") מותרת היא, וכדברי רבא.

תַּנְיָא אִידָךְ: ״וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה״ – אֲסוּרָה, הָא נִתְפְּשָׂה – מוּתֶּרֶת. וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְפְּשָׂה אֲסוּרָה, וְאֵיזוֹ – זוֹ אֵשֶׁת כֹּהֵן.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] המדייקת באופן אחר מאותו כתוב עצמו "והיא לא נתפשה" — אסורה, הא [הרי] נתפשה — מותרת, ואנחנו מדייקים מהלשון: ויש לך אחרת, שאף על פי שנתפשה — אסורה, ואיזו — זו אשת כהן שגם אם נבעלה באונס — אסורה לבעלה.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְהִיא לֹא נִתְפָּשָׂה״ – אֲסוּרָה, הָא נִתְפְּשָׂה – מוּתֶּרֶת, וְיֵשׁ לָהּ אַחֶרֶת שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְפְּשָׂה מוּתֶּרֶת, וְאֵיזוֹ – זוֹ שֶׁקִּידּוּשֶׁיהָ קִדּוּשֵׁי טָעוּת, שֶׁאֲפִילּוּ בְּנָהּ מוּרְכָּב עַל כְּתֵיפָהּ מְמָאֶנֶת וְהוֹלֶכֶת לָהּ.

אמר רב יהודה אמר שמואל משום (בשם) ר' ישמעאל דרשה נוספת על פסוק זה: "והיא לא נתפשה" — אסורה, הא [הרי] אם נתפשה — מותרת, ויש לה אחרת, שאף על פי שלא נתפשה ושכב איש אותה, בכל זאת מותרת. ואיזו — זו שקדושיה קדושי טעות, שאפילו אם בנה מנישואין אלה מורכב על כתיפה — ממאנת והולכת לה, והנישואין בטלים מעיקרם והיא מותרת לאחרים.

אֲמַר רַב יְהוּדָה: הָנֵי נָשֵׁי דְּגָנְבוּ גַּנָּבֵי – שַׁרְיָין לְגוּבְרַיְיהוּ. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב יְהוּדָה: וְהָא קָא מַמְטִיאָן לְהוּ נַהֲמָא! מֵחֲמַת יִרְאָה. וְהָא קָא מְשַׁלְּחָן לְהוּ גִּירֵי! מֵחֲמַת יִרְאָה. וַדַּאי, שְׁבַקִינְהוּ וְאָזְלָן מִנַּפְשַׁיְיהוּ – אֲסִירָן.

אמר רב יהודה: הני נשי דגנבו גנבי [אותן הנשים שגונבים אותן הגנבים מבעליהן] — שריין לגוברייהו [מותרות לבעליהן], שגם אם הן נבעלות להם, הרי זה באונס. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] לרב יהודה: והא קא ממטיאן להו נהמא [והרי אנחנו רואים שבעודן שבויות מביאות הן להם לגנבים לחם], משמע שברצון הן עושות! ענה להם: הן עושות זאת מחמת יראה. ושאלו: והא קא משלחן להו גירי [והרי הן שולחות להם חיצים], שבמהלך הלחימה מגישות הן להם חיצים! והשיב: גם זה עושות מחמת יראה. אולם ודאי, אם שבקינהו ואזלן מנפשייהו [עזבו אותן הגנבים והן הולכות מעצמן] חזרה אליהם — אסירן [הן אסורות לבעליהן], שכבר אין זה מחמת יראה.

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁבוּיֵי מַלְכוּת – הֲרֵי הֵן כִּשְׁבוּיִין, גְּנוּבֵי לִיסְטוּת – אֵינָן כִּשְׁבוּיִין. וְהָתַנְיָא אִיפְכָא!

תנו רבנן [שנו חכמים]: שבויי מלכות — הרי הן נידונות כשבויין, שאם לוקח המלך נשים באונס לשם תשמיש — יש עליהן דין של שבויות, שודאי באונס הן נבעלות. גנובי ליסטות [גנובות שודדים] — אינן נידונות כשבויין, שיש לחשוש שמא האשה מתרצה לבועלה, וסבורה שישא אותה לאשה. ומקשים: והתניא איפכא [והרי שנויה ברייתא אחרת האומרת להיפך] ששבויות מלכות אינן כשבויות, וגנובות ליסטות הרי הן כשבויות!

מַלְכוּת אַמַּלְכוּת לָא קַשְׁיָא; הָא – בְּמַלְכוּת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הָא – בְּמַלְכוּת בֶּן נֶצֶר.

ומתרצים: ממלכות על מלכות לא קשיא [קשה]; הא [זה] בברייתא הראשונה מדובר במלכות אחשורוש, כלומר, מלכות של מלך גדול שהאשה הנבעלת לו יודעת שהוא משתמש בה רק לפי שעה לתאוותו, ובודאי לא ישא אותה לאשה, ולכן הדבר נחשב כאונס. ואילו הא [זה] בברייתא השניה שמחשיבה זאת כנבעלת ברצון, מדובר במלכות בן נצר, שהקים על ידי מסעות שוד וכיבושים ממלכה קטנה, ואשה עשויה לחשוב שלבסוף ישאנה.

לִיסְטוּת אַלִּיסְטוּת לָא קַשְׁיָא; הָא – בְּבֶן נֶצֶר, הָא – בְּלִיסְטִים דְּעָלְמָא. וּבֶן נֶצֶר, הָתָם קָרֵי לֵיהּ מֶלֶךְ וְהָכָא קָרֵי לֵיהּ לִסְטִים! אִין, גַּבֵּי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ – לִסְטִים הוּא, גַּבֵּי לִסְטִים דְּעָלְמָא – מֶלֶךְ הוּא.

וכן מליסטות על ליסטות לא קשיא [קשה]; הא [זו] בברייתא הראשונה מדובר בליסטות של בן נצר, שהאשה עשויה להתרצות בבעילתו שאם ישא אותה תהיה אשת מלך, הא בליסטים דעלמא [זו, הברייתא השניה, מדברת בשודד סתם] שיש לשער שאין האשה מרוצה בבעילתו, שגם אם ירצה לשאתה — היא לא תחפוץ בכך. ושואלים, ובן נצר זה, כיצד מסבירים כי התם קרי ליה [שם במקום אחד אתה אומר שקוראים לו] "מלך" והכא קרי ליה "לסטים" [וכאן במקום אחר אתה אומר שקוראים לו שודד]! ומשיבים: אין [כן], גבי [אצל, בהשוואה] לאחשורוש לסטים בלבד הוא, גבי לסטים דעלמא [אצל שודד סתם] מלך הוא נחשב.

״וּבְכֹהֶנֶת אֲהַדְרִינָךְ לִמְדִינָתֵךְ״ וכו׳. אָמַר אַבַּיֵי: אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל – חַיָּיב לִפְדּוֹתָהּ, שֶׁאֲנִי קוֹרֵא בָּהּ ״וּבְכֹהֶנֶת אֲהַדְרִינָךְ לִמְדִינָתֵךְ״.

שנינו במשנה: ובכהנת (אשת כהן) הוא כותב לה: "אם תישבי — אהדרינך [אחזירך] למדינתך". אמר אביי: אלמנה לכהן גדול, אף על פי שנשאה באיסור (שהרי כהן גדול אסור באלמנה), מכל מקום, אם נשא אותה וכתב לה כתובה — חייב לפדותה, משום שאני קורא בה ויכול לקיים את האמור שם "ובכהנת אהדרינך [אחזירך] למדינתך",