יָתֵיב רַב יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא, וִיתֵיב רַב הַמְנוּנָא וְקָאָמַר: כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַבָּנִים יוֹרְשִׁין אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע – כָּךְ אֵין הַבָּנוֹת נִיזּוֹנוֹת אֶלָּא מִן הַקַּרְקַע. אֲוַושׁ עֲלֵיהּ כּוּלֵּי עָלְמָא: דְּשָׁבֵיק אַרְעָא – הוּא דְּיָרְתֵי לֵיהּ בְּנֵיהּ, דְּלָא שָׁבֵיק אַרְעָא – לָא יָרְתֵי לֵיהּ בְּנֵיהּ?!

יתיב [ישב] רב יוסף קמיה [לפני] רב המנונא בבית המדרש, ויתיב [וישב] רב המנונא וקאמר [ואמר] הלכה זו: כשם שאין הבנים יורשין אלא מן הקרקע — כך אין בנות ניזונות אלא מן הקרקע. כאשר רב המנונא אמר הלכה זו אווש עליה כולי עלמא [רעש עליו כל העולם], כלומר, כל השומעים התחילו בינם לבין עצמם להביע את תמיהתם: דשביק ארעא [מי שמניח קרקע] — הוא דירתי ליה בניה [שיורשים אותו בניו], ומי דלא שביק ארעא [שאינו מניח קרקע] — לא ירתי ליה בניה [אין יורשים אותו בניו]?! שהרי מדברי רב המנונא יוצא שהבנים יורשים רק קרקע ולא דבר אחר.

אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: וְדִלְמָא כְּתוּבַּת בְּנִין דִּכְרִין קָאָמַר מָר? אֲמַר לֵיהּ: מָר, דְּגַבְרָא רָבָא הוּא, יָדַע מַאי קָאָמִינָא.

אמר ליה [לו] רב יוסף: ודלמא [ושמא] בענין כתובת בנין דכרין [בנים זכרים] קאמר מר [אמר אדוני], שאחד מתנאי הכתובה הוא שהבנים הזכרים מאשה זו יורשים את סכום כתובתה יותר על חלקם בירושת האב עם שאר אחיהם, ובענין זה אמר רב המנונא ש"כתובת בנים זכרים" אינה אלא מן הקרקע?! אמר ליה [לו] רב המנונא: מר, דגברא רבה [אדוני, שאדם גדול] הוא, ידע מאי קאמינא [יודע מה אמרתי], כי אכן זו היתה כוונתו, ואחרים לא הבינו אותה.

אֲמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף: רַב זָן מֵחִיטֵּי דַּעֲלִיָּיה. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: פַּרְנָסָה הָוְיָא, וּמַאי עֲלִיָּיה – מֵעִילּוּיָיא דְּאָב, וּכְדִשְׁמוּאֵל. דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: לְפַרְנָסָה שָׁמִין בְּאָב.

אמר ר' חייא בר יוסף: רב היה זן יתומות מחיטי [מחיטים] שבעלייה, כשלא היו לאב קרקעות. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם דבר זה שפסק רב לתת פרנסה הויא [היתה], כלומר, פרנסה של נדוניה, ולפי זה יש לפרש מאי [מה פירוש] שזן מחיטים שבעלייה — מעילוייא [לפי מעלת] האב, וכדברי שמואל. שאמר שמואל: לפרנסה, כלומר, לענין נדוניה שמין באב, שמעריכים לפי מעלתו, אופיו, וכוחו הכלכלי של האב ולפי זה נותנים לבנות מנכסיו לאחר מותו.

אוֹ דִּלְמָא: מְזוֹנֵי מַמָּשׁ הֲוָה, וּמַאי עֲלִיָּיה – מִדְּבָרִים טוֹבִים שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַּעֲלִיָּיה. דְּאָמַר רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף: בַּעֲלִיָּיה הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ בָּנוֹת נִיזּוֹנוֹת מִן הַמִּטַּלְטְלִין.

או דלמא [שמא] מה שאמרו שזן את הבנות מזוני [מזונות] ממש הוה [היו], ומאי [ומה פירוש] "עלייה" זו שאמרנו — מדברים טובים שנאמרו בעלייה, כלומר, על סמך ההלכות שנאמרו בעלייה. שאמר רב יצחק בר יוסף: בעלייה כאשר ישבו חכמים בעלייה, כשלא יכלו מחמת הגזירה לשבת בבית המדרש, ופסקו כמה הלכות, התקינו שיהו בנות ניזונות מן המטלטלין ולא רק מן הקרקעות.

תָּא שְׁמַע: בִּידֵיהּ דְּרַבִּי בַּנַאי, אֲחוּהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, הָווּ מִטַּלְטְלִין דְּיָתְמֵי, אָתוּ לְקַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל, אָמַר לֵיהּ: זִיל זוֹן.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו: בידיה [בידיו] של ר' בנאי אחוה [אחיו] של ר' חייא בר אבא הוו [היו] מטלטלין דיתמי [של יתומים] שהופקדו אצלו על ידי האב. אתו לקמיה [באו לפני] שמואל בנותיו של אותו אדם שמת. אמר ליה [לו] שמואל לר' בנאי: זיל זון [לך ופרנס] אותן מאותם מטלטלים ששייכים ליתומים.

מַאי לָאו לִמְזוֹנֵי, וְכִדְרַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף סְבִירָא לֵיהּ? לָא, הָתָם לְפַרְנָסָה הֲוַאי. וּשְׁמוּאֵל לְטַעֲמֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: לְפַרְנָסָה שָׁמִין בְּאָב.

מאי לאו למזוני [האם אין הכוונה לתת להן מזונות] מהמטלטלים, וכדברי רב יצחק בר יוסף סבירא ליה [סבור הוא]? שהיתה תקנה בעלייה ליזון אף ממטלטלים. ודוחים: לא, התם [שם] לענין פרנסה הואי [היה] שאמר לו לתת. ושמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר שמואל: לפרנסה שמין באב לפי מצבו, ואפילו ממטלטלים.

הֲוָה עוּבְדָא בִּנְהַרְדְּעָא, וְדוּן דַּיָּינֵי דִּנְהַרְדְּעָא, בְּפוּמְבְּדִיתָא וְאַגְבֵּי רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא. אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן: זִילוּ אֲהַדְרוּ, וְאִי לָא – מַגְבֵּינָא לְכוּ לְאַפַּדְנַיְיכוּ מִינַּיְיכוּ.

מספרים: הוה עובדא [היה מעשה] בעיר נהרדעא, שבאה בעיה כזו של מזונות הבת לפני בית הדין ודון [ודנו] אותו דייני העיר נהרדעא, וכן היה מעשה בעיר פומבדיתא ואגבי [והגבה] את הסכום הזה מן המטלטלים רב חנא בר ביזנא. אמר להו [להם] רב נחמן לדיינים: זילו אהדרו [לכו והחזירו] את מה שהוצאתם מרכוש היתומים, ואי [ואם] לא — מגבינא לכו לאפדנייכו מינייכו [אגבה אני את בתיכם מכם], שדיינים שדנו שלא כדין גובים מהם כדי לשלם את הנזק שגרמו.

רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי סְבוּר לְמֵיזָן מִמִּטַּלְטְלֵי. אֲמַר לְהוּ רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: מִילְּתָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ לָא עָבְדוּ בָּהּ עוּבְדָא, אַתּוּן עָבְדִין בָּהּ עוּבְדָא?!

מסופר: ר' אמי ור' אסי סבור למיזן ממטלטלי [חשבו לזון את הבנות היתומות מן המטלטלים] שהשאיר אביהן, אמר להו [להם] ר' יעקב בר אידי: מילתא [דבר] שר' יוחנן וריש לקיש לא עבדו [עשו] בה עובדא [מעשה] אתון עבדין [אתם עושים] בה עובדא [מעשה]?! שאם חכמים גדולים אלה לא היו בטוחים מה הדין, ולא הגיעו בו לכלל מעשה, האם ייתכן שאתם תחליטו בו?!

רַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר לְמֵיזָן מִמִּטַּלְטְלִין, אָמַר לְפָנָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים: רַבִּי, יוֹדֵעַ אֲנִי בְּךָ שֶׁאֵין מִדַּת הַדִּין אַתָּה עוֹשֶׂה אֶלָּא מִדַּת רַחְמָנוּת, אֶלָּא, שֶׁמָּא יִרְאוּ הַתַּלְמִידִים וְיִקְבְּעוּ הֲלָכָה לְדוֹרוֹת.

וכן מסופר: ר' אלעזר סבר למיזן [חשב לזון] את הבנות ממטלטלין. אמר לפניו ר' שמעון בן אליקים: רבי, יודע אני בך שאין מדת הדין אתה עושה, שאין אתה נוהג כך משום שזו ההלכה, אלא מדת רחמנות, שאתה חס על הבנות הללו, ורוצה לפרנסן. אלא, אל תעשה זאת, שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות, ואין הלכה כן.

הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, אֲמַר לְהוּ: הֲבוּ לָהּ מִתַּמְרֵי דְּעַל בּוּדְיָא. אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אִילּוּ בַּעַל חוֹב הֲוָה, כִּי הַאי גַּוְונָא מִי הֲוָה יָהֵיב לֵיהּ מָר?

מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אחד שבא לפני] רב יוסף לשאול בנושא זה, אמר להו [להם] ליתומים: הבו [תנו] לה לבת מתמרי דעל בודיא [מהתמרים שמונחים לייבוש על המחצלות] שהם מטלטלים גמורים, אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אילו בעל חוב הוה כי האי גוונא [היה, כגון זה], מי הוה יהיב ליה מר [האם היה נותן לו אדוני]? כלומר, אפילו בעל חוב הטורף מנכסים משועבדים אינו גובה ממטלטלים שהם עכשיו נכסי היתומים, וכל שכן מזון הבנות, שאף הוא כעין חוב, שהרי הוא כתוב בשטר הכתובה, ובכל זאת אינן גובות מנכסים משועבדים, ודאי שאינן זכאיות ליטול ממטלטלים השייכים ליתומים!

אֲמַר לֵיהּ: דְּחַזְיָיא לְבוּדְיָא קָאָמִינָא.

אמר ליה [לו]: לא התכוונתי לתמרים ממש המונחים במחצלות אלא דחזייא לבודיא קאמינא [תמרים בשלים הראויים למחצלות, שעומדים להקצץ אמרתי], שכיון שעדיין הם מחוברים, אינם נחשבים כמטלטלים.