שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ אֶלָּא עַל מְנָת לְכוֹנְסָהּ. לְמַאן דְּאָמַר לֹא זָכָה – כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וּמַאן דְּאָמַר זָכָה – כְּרַבָּנַן.

שלא כתב לה תוספת על הסכום שקבעו חכמים אלא על מנת לכונסה, וכיון שלא נשאה — לא זיכה לה. ונשווה את השיטות: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שלא זכה הבעל בנדוניה — הוא סבור כשיטת ר' אלעזר בן עזריה, ולכן, אומר שגם האב לא כתב אלא על מנת שיכנסנה. ומאן דאמר [ומי שאומר] זכה בנדוניה — הוא סבור כדעת רבנן [חכמים] בענין תוספת כתובה.

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. מַאן דְּאָמַר לֹא זָכָה – כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וּמַאן דְּאָמַר זָכָה – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אֶלָּא מִדִּידֵיהּ לְדִידָהּ, שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ אֶלָּא עַל מְנָת לְכוֹנְסָהּ.

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [שדעת הכל] כר' אלעזר בן עזריה, וכך יש להסביר: מאן דאמר [מי שאומר] לא זכה — פשוט שהוא כדעת ר' אלעזר בן עזריה, ומאן דאמר [ומי שאומר] זכה — הוא מחלק בין הדברים כך: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' אלעזר בן עזריה אלא מדידיה לדידה [משלו לשלה], שהבעל כותב לאשה תוספת לכתובה, שיש טעם בדבר — שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה, ולפני כניסה לא התכוון לתת.

אֲבָל מִדִּידָהּ לְדִידֵיהּ – אֲפִילּוּ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מוֹדֵי דְּמִשּׁוּם אִיחַתּוּנֵי הוּא, וְהָא אִיחַתְּנֵי לְהוּ.

אבל מדידה לדידיה [משלה לשלו], מה שאביה כותב כנדוניה, אפילו ר' אלעזר בן עזריה מודי [מודה] שהבעל זוכה בהם, שהמתנות שהאב נותן הן משום איחתוני [ההתחתנות] הוא, שמעוניין להיות בקשר חיתון במשפחה זו, והא איחתני להו [והרי התחתנו, התקשרו כבר] ואין הדבר קשור לחיבת נישואין.

״חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ״ וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: תִּיקְּנוּ מְזוֹנוֹתֶיהָ תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּקְבוּרָתָהּ תַּחַת כְּתוּבָּתָהּ. לְפִיכָךְ בַּעַל אוֹכֵל פֵּירוֹת.

שנינו במשנה שהבעל חייב במזונותיה של אשתו. תנו רבנן [שנו חכמים]: תיקנו חכמים חובת הבעל במזונותיה של אשתו תחת חובת האשה לתת לו את מעשה ידיה. וכן תיקנו שיהא חייב הבעל בהוצאות קבורתה תחת כתובתה, כלומר, בעד הנדוניה שמכניסה לו, ולפיכך בעל אוכל פירות הנכסים.

פֵּירוֹת מַאן דְּכַר שְׁמַיְיהוּ?! חַסּוּרֵי מִחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: תִּיקְּנוּ מְזוֹנוֹתֶיהָ תַּחַת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּפֵירְקוֹנָהּ תַּחַת פֵּירוֹת, וּקְבוּרָתָהּ תַּחַת כְּתוּבָּתָהּ. לְפִיכָךְ בַּעַל אוֹכֵל פֵּירוֹת.

ותוהים: פירות מאן דכר שמייהו [מי הזכיר את שמם]?! הרי לא נזכרו בברייתא כלל פירות הנכסים, וכיצד הגיעה הברייתא לדבר בהם?! ומסבירים: חסורי מחסרא, והכי קתני [חסרה הברייתא, וכך שנה, כך יש לשנותה]: תיקנו מזונותיה תחת מעשה ידיה, ופירקונה [ופדיונה], חובתו לפדות אותה כאשר נשבית, תחת פירות שהוא אוכל מנכסיה, וקבורתה תחת כתובתה, לפיכך בעל אוכל פירות.

מַאי לְפִיכָךְ?

הסברנו איפוא כיצד הגיעו לדבר בפירות, אבל הסגנון עדיין קשה, ושואלים: מאי [מה] המשמעות של מלת "לפיכך" כאן, וכיצד יוצאת מסקנה זו של "לפיכך"?

מַהוּ דְּתֵימָא: מֵיכַל לָא נִכְלִינְהוּ, אַנּוּחֵי – נִנְחִינְהוּ, דְּאִם כֵּן מִימְנַע וְלָא פָּרֵיק, קָא מַשְׁמַע לָן דְּהָא עֲדִיפָא, זִימְנִין דְּלָא מָלוּ וּפָרֵיק לָהּ מִדִּידֵיהּ.

ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר]: מיכל לא נכלינהו, אנוחי ננחינהו [שלא יאכלם הבעל, את הפירות, אלא יניח אותם] ויהו שמורים, שאם יצטרך לפדותה, יפדה אותה מכספים אלה. שאם לא היו נוהגים כן, מימנע [יימנע] ולא פריק [יפדה אותה], שלא ירצה להוציא מכספו לפדיונה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] דהא עדיפא [שתקנה זו עדיפה] שיאכל את הפירות, ומדוע? — זימנין [פעמים] שלא מלו [ימלאו], שפירות הנכסים אינם עולים כדי דמי פדיונה, וכיון שתיקנו שאוכל את הפירות מחוייב להוסיף ופריק לה מדידיה [ויפדה אותה משלו]. ולפי זה מובנת לשון "לפיכך", שכיון שתיקנו שאוכל פירות כנגד פדיונה, דאגו שיהא בתקנה זו משום אבטחה שלא יימנע לפדותה.

וְאֵיפּוּךְ אֲנָא!

עד כאן לפירוש לשון הברייתא, אבל שואלים לעצם הדברים: ואיפוך אנא [ואהפוך אני], מדוע אומרים שמזונותיה תיקנו תחת מעשה ידיה — שמא מזונותיה תחת הפירות מנכסיה, וכיוצא בזה?

אָמַר אַבַּיֵי: תִּיקְּנוּ מָצוּי לְמָצוּי, וְשֶׁאֵינוֹ מָצוּי לְשֶׁאֵינוֹ מָצוּי.

אמר אביי: תיקנו מצוי למצוי, ושאינו מצוי לשאינו מצוי, כלומר, תיקנו את הדברים באופן כזה שכנגד החובות המצויות של הבעל כלפי האשה תיקנו התחייבויות מצויות של האשה כלפי הבעל, ודברים שהם פחות מצויים תיקנו כנגד דברים שאצל האשה הם פחות מצויים. ולכן, מזונות שהם תדירים תיקנו כנגד מעשה ידיה שהם תדירים, ופירות נכסים, שלא תמיד הם מצויים, תיקנו אותם כנגד פדיונה מן השבי, ונדוניה כנגד הקבורה.

אֲמַר רָבָא: הַאי תַּנָּא סָבַר מְזוֹנוֹת מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּתַנְיָא: ״שְׁאֵרָהּ״ – אֵלּוּ מְזוֹנוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וַאֲשֶׁר אָכְלוּ שְׁאֵר עַמִּי״. ״כְּסוּתָהּ״ – כְּמַשְׁמָעוֹ. ״עוֹנָתָהּ״ – זוֹ עוֹנָה, הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנוֹתַי״.

אמר רבא: האי תנא סבר [תנא זה שלהלן סבור] שחובת הבעל במזונות האשה היא מדאורייתא [מן התורה]. דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הכתוב באמה עבריה "כמשפט הבנות יעשה לה... שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא, ט-י): "שארה" — אלו מזונות. וראיה לדבר שהן מזונות — וכן הוא אומר: "ואשר אכלו שאר עמי" (מיכה ג, ג), שמשמעו — בשר עמי. "כסותה" — כמשמעו, כלומר, חובתו להלביש אותה בבגדים. "ענתה" — זו עונה של תשמיש האמורה בתורה לכל אדם לפי הפנאי שלו, וכן הוא אומר "אם תענה את בנתי" (בראשית לא, נ), שפירושו: שלא ימנע מהן עונתן.

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: ״שְׁאֵרָהּ״ – זוֹ עוֹנָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה״. ״כְּסוּתָהּ״ – כְּמַשְׁמָעוֹ. ״עוֹנָתָהּ״ אֵלּוּ מְזוֹנוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר ״וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִיבֶךָ״.

ר' אלעזר אומר: "שארה" — זו עונה. וראיה לדבר ש"שאר" פירושו ענין של תשמיש — וכן הוא אומר: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא יח, ו). "כסותה" — כמשמעו, בגדים. "עונתה" — אלו מזונות, וכן הוא אומר: "ויענך וירעבך ויאכילך את המן" (דברים ח, ג).