אִידִי וְאִידִי כְּדַרְכָּהּ בָּעֵינַן! אֶלָּא שָׁלַח רַב כָּהֲנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּבְעוֹל כְּדַרְכָּהּ, וְיוֹצִיא שֵׁם רַע בִּכְדַרְכָּהּ.

אידי ואידי [זה וזה] כדרכה בעינן [אנו צריכים]! שהרי לדעתו הדברים ככתבם, שבא עליה ומצא שאיננה בתולה. אלא שלח רב כהנא משמיה [משמו] של ר' יוחנן שכך היתה המימרה: אינו חייב עד שיבעול כדרכה ויוציא שם רע בכדרכה, כדברי ר' אליעזר בן יעקב.

מתני׳ הָאָב זַכַּאי בְּבִתּוֹ בְּקִידּוּשֶׁיהָ בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר וּבְבִיאָה. זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, וּבַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ, וּמְקַבֵּל אֶת גִּיטָּהּ, וְאֵינוֹ אוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ.

האב זכאי בבתו בעודה קטנה או נערה, בקידושיה, בכל דרך שמתקדשת: בכסף, שכסף קידושיה לו, או בשטר, שאם קיבל שטר אירוסין עליה, הריהי מקודשת, ובביאה, שרשאי למוסרה לאחר לביאה לשם קידושין. וכן זכאי האב במציאתה, שמה שמוצאת בעודה קטנה או נערה, הוא שלו. וכמו כן זכאי האב במעשה ידיה, ובהפרת נדריה, שאביה רשאי להפר נדר שנודרת, ומקבל את גיטה אם נתגרשה לפני שבגרה. ואולם אינו אוכל פירות בחייה, שאם היה לה רכוש משלה, כגון שירשה מקרובי אמה, אינו אוכל פירות של רכוש זה בחייה, אף שאם מתה הוא יורש אותה.

נִשֵּׂאת – יָתֵר עָלָיו הַבַּעַל שֶׁאוֹכֵל פֵּירוֹת בְּחַיֶּיהָ, וְחַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וּבְפִרְקוֹנָהּ וּקְבוּרָתָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִילּוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁנֵי חֲלִילִין וּמְקוֹנֶנֶת.

אם נשאת הבת לאיש — יתר עליו הבעל בזכויותיו ובחובותיו. בזכויותיו — שאוכל פירות נכסיה בחייה, ובחובותיו — וחייב במזונותיה, ובפרקונה (לפדות אותה אם נשבתה), וקבורתה, אם מתה. ר' יהודה אומר: אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננת שהיו נוהגים לשכור לצורך ההלוויה, שאף זה חלק מחובת הקבורה.

גמ׳ בְּכֶסֶף מְנָלַן? אָמַר רַב יְהוּדָה: אָמַר קְרָא ״וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף״ – אֵין כֶּסֶף לְאָדוֹן זֶה, וְיֵשׁ כֶּסֶף לְאָדוֹן אַחֵר, וּמַנּוּ – אָבִיהָ.

שנינו במשנה שהאב זכאי בכסף הקידושין של בתו, ושואלים: בכסף מנלן [מניין לנו]? אמר רב יהודה: אמר קרא [הכתוב] לגבי האמה העבריה היוצאת לחופש: "ויצאה חנם אין כסף" (שמות כא, יא), ונדייק מכאן: אין כסף לאדון זה, כלומר, אדוניה אינו מקבל כסף בשעת יציאתה ממנו, ואולם יש כסף לאדון אחר, ומנו [ומיהו]? אביה שהוא כמו אדון לה, שגם כשיוצאת ממנו (בקידושין) עדיין יש לו זכות בכסף קידושיה.

וְאֵימָא לְדִידָהּ? הָשְׁתָּא אָבִיהָ מְקַבֵּל קִידּוּשֶׁיהָ, דִּכְתִיב ״אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה״, אִיהִי שָׁקְלָא כַּסְפָּא?!

ושואלים: מדוע נדייק כך? ואימא לדידה [ואמור שכסף קידושיה ינתן לה] ומן הכתוב נלמד שאין כסף לאדון זה, אבל יש כסף לה עצמה כשיוצאת מרשות האב! ודוחים: השתא [עכשיו, הרי] אביה מקבל את קידושיה, שיכול לקדשה למי שרוצה, דכתיב [שנאמר] "את בתי נתתי לאיש הזה" (דברים כב, טז) האם תאמר שאיהי שקלא כספא [היא תקח את הכסף]?! והרי הוא המקבל עבורה את הקידושין!

וְאֵימָא: הָנֵי מִילֵּי – קְטַנָּה, דְּלֵית לָהּ יָד, אֲבָל נַעֲרָה דְּאִית לָהּ יָד – אִיהִי תְּקַדֵּשׁ נַפְשָׁהּ, וְאִיהִי תִּשְׁקוֹל כַּסְפָּא! אָמַר קְרָא ״בִּנְעוּרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ״ – כָּל שֶׁבַח נְעוּרִים לְאָבִיהָ.

ומקשים: ואימא הני מילי [ואמור שדברים אלה] שאביה מקדשה אמורים בקטנה, דלית [שאין] לה יד, כלומר, אין לה כוח משפטי של זכיה בעצמה, לפי שאין לה דעת, אבל נערה דאית [שיש] לה יד, שיצאה מקטנות והריהי בת דעת, ואם כן איהי [היא] תקדש נפשה [את עצמה] ואיהי תשקול כספא [והיא תיקח גם את כסף הקידושין]! ומשיבים, יש לימוד אחר לזה, שכן אמר קרא [הכתוב]: "בנעריה בית אביה" (במדבר ל, יז), ללמד: כל שבח ורווח של הבת בזמן נעורים — לאביה, ובכלל זה גם כסף קידושיה.

וְאֶלָּא, הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁמַּעֲשֵׂה הַבַּת לְאָבִיהָ – שֶׁנֶּאֱמַר ״וְכִי יִמְכּוֹר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה״, מָה אָמָה מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְרַבָּהּ, אַף בַּת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְאָבִיהָ – לָמָּה לִי, תֵּיפּוֹק לֵיהּ מִ״בִּנְעוּרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ״? אֶלָּא, הַהוּא בַּהֲפָרַת נְדָרִים הוּא דִּכְתִיב.

ושואלים: ואלא הא [זו] שאמר רב הונא אמר רב: מנין לנו שמעשה הבת לאביה — שנאמר: "וכי ימכר איש את בתו לאמה" (שמות כא, ז), מה אמה מעשה ידיה לרבה (לאדוניה) — אף בת מעשה ידיה לאביה. למה לי דרשה זו? תיפוק ליה [תצא לו] ההוכחה מ"בנעריה בית אביה"! אלא ודאי הכתוב ההוא "בנעוריה בית אביה" בהפרת נדרים הוא דכתיב [שנאמר], שלענין זה יש זכות לאב, אבל אין הכתוב מדבר בענין ממונות.

וְכִי תֵּימָא: נֵילַף מִינָּהּ – מָמוֹנָא מֵאִיסּוּרָא לָא יָלְפִינַן. וְכִי תֵּימָא: נֵילַף מִקְּנָסָא – מָמוֹנָא מִקְּנָסָא לָא יָלְפִינַן.

וכי תימא נילף מינה [ואם תאמר נלמד ממנה], שכשם שזכאי בהפרת נדריה, כך יהיה זכאי בממונה — הרי כלל הוא שממונא מאיסורא לא ילפינן [דיני ממונות מדיני איסורים אין אנו למדים], לפי שהן שתי מערכות הלכתיות נבדלות. וכי תימא נילף מקנסא [ואם תאמר שנלמד מדין קנס] שמשלם האונס את הנערה, שמפורש בכתוב שהוא ניתן לאב — הרי גם כאן ממונא מקנסא לא ילפינן [ממון מקנס אין אנו למדים], כי בקנסות יש דינים מיוחדים.

וְכִי תֵּימָא: נֵילַף מִבּוֹשֶׁת וּפְגָם – שָׁאנֵי בּוֹשֶׁת וּפְגָם דְּאָבִיהָ נַמִי שַׁיָּיךְ בֵּיהּ.

וכי תימא נילף [ואם תאמר שנלמד] מבושת ופגם שאביה מקבל אם נאנסה — אף בזה יש לומר: שאני [שונים] בושת ופגם שאביה נמי [גם כן] שייך ביה [בהם], שהרי גם האב נפגע ממאורע מביש זה, ואין ללמוד מכאן דיני ממונות אחרים.

אֶלָּא, מִסְתַּבְּרָא דְּכִי מְמַעֵט רַחֲמָנָא – יְצִיאָה דִּכְוָותָהּ קָא מְמַעֵט.

אלא חוזרים ללימוד הראשון מהכתוב "חינם אין כסף", ומסתברא [מסתבר] לומר, דכי ממעט רחמנא [שכאשר מיעט הכתוב] בפסוק "ויצאה חינם" — יציאה דכוותה קא [שכמותה הוא] ממעט, שאמנם כאשר היא יוצאה בבגרותה מן האדון — אין כסף לאדון, אבל אם יוצאת לפני זמן זה על ידי תשלום מקצת מן הכסף שקיבלה כשנמכרה לאמה — יש עדיין כסף לאדון ביציאה זו, ומכאן נלמד ליציאתה מרשות אביה בקידושין שכסף הקידושין שייך לאביה.

וְהָא לָא דָּמְיָא הָא יְצִיאָה לְהָא יְצִיאָה, הָתָם גַּבֵּי אָדוֹן – נָפְקָא לָהּ מֵרְשׁוּתֵיהּ לְגַמְרֵי, יְצִיאָה דְּאָב – אַכַּתִּי מִחַסְּרָא מְסִירָה לַחוּפָּה!

ומקשים: והא לא דמיא הא יציאה להא יציאה [והרי אינה דומה יציאה זו ליציאה זו]: התם, גבי [שם, אצל] האדון, נפקא לה מרשותיה [יוצאת היא מרשותו] לגמרי כאשר הוא משחרר אותה, ואילו יציאה מרשותו של האב אכתי מחסרא [עדיין מחוסרת היא] מסירה לחופה, וכל עוד לא נישאה היא ברשות אביה, ואם כן אי אפשר להשוות יציאתה לנישואין ליציאתה מהעבדות!

מֵהֲפָרַת נְדָרִים מִיהָא נָפְקָא לָהּ מֵרְשׁוּתֵיהּ. דִּתְנַן: נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה אָבִיהָ וּבַעְלָהּ מְפִירִין לָהּ נְדָרֶיהָ.

ומשיבים: מזכותו להפרת נדרים שנדרה מיהא נפקא [על כל פנים יצאה] לה מרשותיה [מרשותו] במידה מסויימת כבר משעת הקידושין, שלענין זה כבר אינו שולט בה לגמרי, דתנן [שכן שנינו במשנה]: נערה המאורסה אביה ובעלה יחד מפירין לה נדריה, ושוב אין האב לבדו יכול להפר לה, ולפיכך אפשר להשוות יציאה ליציאה.

״שְׁטָר וּבִיאָה״. מְנָא לָן? אָמַר קְרָא: ״וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר״ – אִיתְקוּשׁ הֲוָויוֹת לַהֲדָדֵי.

שנינו שאב רשאי לקדש את בתו ב שטר ובביאה. ושואלים: מנא לן [מניין לנו] דבר זה? ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "והיתה לאיש אחר" (דברים כד, ב), ומכיון שלא נתפרש באיזה דרך נתקדשה־"הוייתה" לאיש אחר, הרי איתקוש הוויות להדדי [הוקשו, הושוו ההוויות של נישואין זו לזו], שכל דרכי הקידושין שוות זו לזו, וכשם שהן שוות לענין זה, כך הן שוות גם לענין זכות האב.

״זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ״.

שנינו במשנה שהאב זכאי במציאתה.