אֵימוּר דְּשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָזֵיל אַף בָּתַר יְדִיעָה, דְּאָזֵיל בָּתַר יְדִיעָה וְלָא אָזֵיל בָּתַר חֲטָאָה – מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? אִם כֵּן לֵיְיתֵי קָרְבָּן כִּי דְּהַשְׁתָּא, מָשׁוּחַ – פָּר, וְנָשִׂיא – שָׂעִיר!

אימור דשמעינן ליה [אמור ששמענו אותו] את ר' שמעון דאזיל [שהולך] אף בתר [אחר] ידיעה, שמתחשב גם בזמן שנודע לו החטא, וסבור שבגלל זה משתנה גם הדין, אבל דאזיל בתר [שהולך אחר] הידיעה ולא אזיל בתר [הולך אחר] חטאה [זמן החטא] מי שמעת ליה [האם שמעת אותו]? שאם כן היה סבור — לייתי [שיביא] קרבן כי דהשתא [כמו שדינו עכשיו]: כהן משוח יביא פר, ונשיא (מלך) יביא שעיר! ואם כן אין לנו הוכחה לשיטה שאם נודע חטאה של הנערה הארוסה לאחר שבגרה היא נידונה כבוגרת (בחנק).

הָאֲמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְתַנָּא: תְּנֵי ״תִּידּוֹן בִּסְקִילָה״. וְאַמַּאי? נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה אָמַר רַחֲמָנָא, וְהָא בּוֹגֶרֶת הִיא! אָמַר רַבִּי אֶילְעָא: אָמַר קְרָא ״הַנַּעֲרָה״ הַנַּעֲרָה שֶׁהָיְתָה כְּבָר.

ומשיבים: בכל זאת מחלוקת היא בנושא זה כי האמר ליה [הרי אמר לו] ר' יוחנן לתנא (חוזר המשניות) שאמר לו את דברי שילא לגבי נערה המאורסה: תני [שנה], תידון בסקילה. ושואלים על דברי ר' יוחנן: ואמאי [ומדוע]? "נערה המאורסה" אמר רחמנא [אמרה התורה] והא [וזו] הלא בוגרת היא! אמר ר' אילעא: אמר קרא [הכתוב]: "הנערה" — וכוונתו: הנערה שהיתה כבר בזמן שחטאה, אף שעכשיו אינה עוד נערה.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנַנְיָא לְרַבִּי אֶילְעָא: אִי הָכִי – מִילְקָא נַמִי לִילְקִי, וּמֵאָה סֶלַע נַמִי לִישַׁלֵּם! אָמַר לֵיהּ: רַחֲמָנָא נִיצְלַן מֵהַאי דַּעְתָּא. אַדְּרַבָּה, רַחֲמָנָא נִיצְלַן מִדַּעְתָּא דִּידָךְ.

אמר ליה [לו] ר' חנניא לר' אילעא: אם הולכים אחר מה שהיתה בשעת חטאה, אי הכי מילקא נמי לילקי [אם כך, המוציא שם רע על זו, שבגרה, שילקה גם כן] ומאה סלע נמי לישלם [גם כן שישלם]! אמר ליה [לו]: רחמנא ניצלן מהאי דעתא [ה' יצילנו מדעה זו], כלומר, אתה אומר דברים בלתי הגיוניים. ענה לו: אדרבה, רחמנא ניצלן מדעתא דידך [להיפך, ה' יצילנו מן הדעה שלך] שהיא־היא שאינה מסתברת.

וְטַעֲמָא מַאי? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אָבִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבָּא: זוֹ – מַעֲשֶׂיהָ גָּרְמוּ לָהּ, וְזֶה – עֲקִימַת שְׂפָתָיו גָּרְמוּ לוֹ. זוֹ מַעֲשֶׂיהָ גָּרְמוּ לָהּ, כְּשֶׁהִיא זְנַאי – נַעֲרָה זְנַאי. וְזֶה עֲקִימַת שְׂפָתָיו גָּרְמוּ לוֹ, אֵימַת קָא מִיחַיַּיב – הַהִיא שַׁעְתָּא, וְהַהִיא שַׁעְתָּא – בּוֹגֶרֶת הֲוַאי.

ושואלים: ובאמת, טעמא מאי [מהו הטעם] שלענין סקילה היא נידונת כנערה, ולענין קנס נידונת כבוגרת? אמר ר' יצחק בר אבין, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יצחק בר אבא: זו, הנערה שחטאה, מעשיה (זנותה) גרמו לה ולכן נענשת לפי המצב שהיה בזמן חטאה, וזה, הבעל שנידון בקנס, עקימת שפתיו, כלומר, מה שחטא בדיבורו, בהוצאת שם רע עליה גרמו לו. כיצד? זו מעשיה גרמו לה, כשהיא זנאי [כאשר זינתה] — בהיותה נערה זנאי [זינתה] לכן נידונת כנערה. וזה עקימת שפתיו גרמו לו, אימת קא מיחייב [מתי הוא מתחייב] — ההיא שעתא [בשעה זו] שהוציא עליה שם רע בדיבורו, וההיא שעתא [ובאותה שעה] בוגרת הואי [היתה].

תָּנוּ רַבָּנַן: נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה שֶׁזִּינְּתָה – סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ. אֵין לָהּ פֶּתַח בֵּית הָאָב – סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר הַהִיא. וּבְעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם – סוֹקְלִין אוֹתָהּ עַל פֶּתַח בֵּית דִּין. כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה – סוֹקְלִין אוֹתוֹ עַל שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ. וּבְעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם – סוֹקְלִין אוֹתוֹ עַל פֶּתַח בֵּית דִּין.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נערה המאורסה שזינתה — סוקלין אותה על פתח בית אביה. אין לה פתח בית האב, שאין לאביה בית — סוקלין אותה על פתח שער העיר ההיא. ובעיר שרובה גוים, ואי אפשר לעשות זאת על פתח שער העיר — סוקלין אותה על פתח בית דין. כיוצא בדבר אתה אומר: העובד עבודה זרה — סוקלין אותו על שער שעבד בו, ובעיר שרובה גויים — סוקלין אותו על פתח בית דין.

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״שְׁעָרֶיךָ״ – זֶה שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ. אַתָּה אוֹמֵר שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שַׁעַר שֶׁנִּידּוֹן בּוֹ?

ושואלים: מנא הני מילי [מניין הדברים הללו] שסוקלים אותו במקום שעבד בו? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: שנאמר בדין העובד עבודה זרה: "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך... וסקלתם באבנים ומתו" (דברים יז, ה), ופירושו: "שעריך" — זה שער שעבד בו עבודה זרה, ושם הוא נסקל. ושואלים: אתה אומר שער שעבד בו עבודה זרה, או אינו אלא שער שנידון בו, שער בית הדין?

נֶאֱמַר ״שְׁעָרֶיךָ״ לְמַטָּה, וְנֶאֱמַר ״שְׁעָרֶיךָ״ לְמַעְלָה, מַה ״שְּׁעָרֶיךָ״ הָאָמוּר לְמַעְלָה – שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ, אַף ״שְׁעָרֶיךָ״ הָאָמוּר לְמַטָּה – שַׁעַר שֶׁעָבַד בּוֹ.

ומשיבים: נאמר "שעריך" למטה בכתוב זה המדבר בעונשו של העבריין, ונאמר "שעריך" למעלה ("כי ימצא בקרבך באחד שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך איש או אשה אשר יעשה את הרע בעיני ה' אלקיך לעבור בריתו". (דברים יז, ב), מה "שעריך" האמור למעלה מדובר בשער שעבד בו, אף "שעריך" האמור למטה לענין מיתה, הכוונה היא לשער שעבד בו עבודה זרה.

דָּבָר אַחֵר: ״שְׁעָרֶיךָ״ וְלֹא שַׁעֲרֵי גּוֹיִם. הַאי ״שְׁעָרֶיךָ״ הָא אַפִּיקְתֵּיהּ! אִם כֵּן לֵימָא קְרָא ״שַׁעַר״, מַאי ״שְׁעָרֶיךָ״? שְׁמַע מִינָּהּ תַּרְתֵּי.

דבר אחר: "שעריך" בא להוציא: ולא שערי גוים. ותוהים: האי [מלה זו], "שעריך" הא אפיקתיה [הרי כבר הוצאת אותה] ללמוד ממנה לענין מקום העונש וכיצד אתה למד מאותה מלה דין נוסף? ומשיבים: אם כן, שהיתה הכוונה ללמדנו רק דבר אחד, לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק "שער", מאי [מה] טעם נאמר "שעריך" — שמע מינה תרתי [למד מכאן שתיים].

אַשְׁכַּחַן עֲבוֹדָה זָרָה, נַעֲרָה הַמְאוֹרָסָה מְנָא לָן?

שואלים: אשכחן [מצאנו] מקור במקרא לענין עבודה זרה, שסוקלים את העבריין בשער שעבד בו, נערה המאורסה מנא לן [מניין לנו] שסוקלים אותה על פתח בית אביה?

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: גָּמַר ״פֶּתַח״ מִ״פֶּתַח״, וּ״פֶתַח״ מְ״שַּׁעַר״, וְ״שַׁעַר״ מִ״שְּׁעָרֶיךָ״.

אמר ר' אבהו: גמר [למד] כעין גזירה שווה "פתח" האמור במוציא שם רע (דברים כב, כא) מ"פתח" האמור במשכן "פתח שער החצר" (במדבר ד, כו), ו"פתח" זה מ"שער" הסמוך לו ("פתח שער"), ו"שער" שבמשכן מ"שעריך" האמור בעבודה זרה. ללמד שדין העונש בפתח האמור בזו שזינתה הוא כדין שערים האמורים בעבודה זרה.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע – לוֹקֶה וְנוֹתֵן מֵאָה סֶלַע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לִלְקוֹת – לוֹקֶה מִכָּל מָקוֹם. מֵאָה סֶלַע, בָּעַל – נוֹתֵן, לֹא בָּעַל – אֵינוֹ נוֹתֵן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המוציא שם רע — לוקה ונותן מאה סלע. ר' יהודה אומר: ללקות — לוקה מכל מקום, אבל מאה סלע, אם בעל אותה — נותן, לא בעל — אינו נותן.

קָא מִיפַּלְגִי בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וְרַבָּנַן. וְהָכִי קָאָמַר: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע – לוֹקֶה וְנוֹתֵן מֵאָה סֶלַע, בֵּין בָּעַל בֵּין שֶׁלֹּא בָּעַל, כְּרַבָּנַן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לִלְקוֹת – לוֹקֶה מִכָּל מָקוֹם. מֵאָה סֶלַע, בָּעַל – נוֹתֵן, לֹא בָּעַל – אֵינוֹ נוֹתֵן, כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב.

ומעירים: קא מיפלגי [חלוקים הם] בפלוגתא [במחלוקת] של ר' אליעזר בן יעקב ורבנן [וחכמים]. והכי קאמר [וכך אמר]: המוציא שם רע — לוקה ונותן מאה סלע, בין בעל בין שלא בעל, כרבנן [כדעת חכמים]. ר' יהודה אומר: ללקות — לוקה מכל מקום, אבל לגבי מאה סלע, אם בעל — נותן, לא בעל — אינו נותן, וכשיטת ר' אליעזר בן יעקב.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: כּוּלָּהּ כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, וְהָכִי קָאָמַר: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע – לוֹקֶה וְנוֹתֵן מֵאָה סֶלַע, וְהוּא שֶׁבָּעַל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לִלְקוֹת לוֹקֶה מִכָּל מָקוֹם.

איכא דאמרי [יש שאומרים] כי כל הברייתא הזו כולה כדעת ר' אליעזר בן יעקב היא. והכי קאמר [וכך אמר], כך יש להבין את הדברים: המוציא שם רע — לוקה ונותן מאה סלע, והוא שבעל. ר' יהודה אומר: ללקות — לוקה מכל מקום, שלא נאמר שהדבר תלוי בבעילה אלא לענין קנס.

וְסָבַר רַבִּי יְהוּדָה לִלְקוֹת לוֹקֶה מִכָּל מָקוֹם? וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּעַל – לוֹקֶה, לֹא בָּעַל – אֵינוֹ לוֹקֶה! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לוֹקֶה מַכַּת מַרְדּוּת, מִדְּרַבָּנַן.

ושואלים: והאם סבר ר' יהודה כי ללקות לוקה מכל מקום? והתניא [והרי שנינו בברייתא] ר' יהודה אומר: בעל — לוקה, לא בעל — אינו לוקה! אמר רב נחמן בר יצחק: מה שאמר ר' יהודה שלוקה מכל מקום, זוהי מכת מרדות מדרבנן [מדברי חכמים], שכיון שעבר והוציא עליה שם רע — מלקים אותו על ששיקר וגרם לה להסתכן אבל לא מדין תורה.