גמ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: דְּאָמַר קְרָא ״וָמֵתָה״ – לְרַבּוֹת הוֹרָתָהּ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה.

אמר ר' יוסי בר חנינא: המוציא שם רע על היתומה — פטור, שנאמר: "וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה" (דברים כב, יט) — פרט לזו שאין לה אב.

אִי הָכִי, מִילְקָא נַמִי נִילְקֵי, וּמֵאָה סֶלַע נַמִי לְשַׁלֵּם! אָמַר קְרָא: ״וָמֵתָה״ – לְמִיתָה נִתְרַבְּתָה, וְלֹא לִקְנָס. וְאֵימָא: לְרַבּוֹת הוֹרָתָהּ וְלֵידָתָהּ בִּקְדוּשָּׁה! הַהִיא יִשְׂרְאֵלִית מַעַלְיְיתָא הִיא.

מתיב [מקשה] על כך ר' יוסי בר אבין, ואיתימא [ויש אומרים] ר' יוסי בר זבידא: הלא נאמר במפותה "אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמהר הבתולות" (שמות כב, טז), ולמדו כי לשון כפולה זו ("מאן ימאן") באה לרבות יתומה לקנס, שאף אם אין לה אב והיא ממאנת להינשא לו, משלם המפתה קנס, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. משמע שגם אם אין לה אב, אין בזה עיכוב לגבי חיוב קנס!

וְאֵימָא לְרַבּוֹת הוֹרָתָהּ וְלֵידָתָהּ שֶׁלֹּא בִּקְדוּשָּׁה! אִם כֵּן ״בְּיִשְׂרָאֵל״ מַאי אַהֲנֵי לֵיהּ?

הוא מותיב לה והוא מפרק לה [הוא מקשה אותה קושיה והוא מתרץ אותה], שר' יוסי הגלילי מדבר בבא עליה ואחר כך נתיתמה וכיון שבשעת מעשה היה לה אב, חל עליו חיוב הקנס.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַיְּתוֹמָה – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה״ – פְּרָט לָזוֹ שֶׁאֵין לָהּ אָב.

רבא אמר וחלק על ר' יוסי בר חנינא, ולדעתו המוציא שם רע על היתומה חייב. ממאי [ממה] הוא מסיק זאת — מדתני [ממה ששנה] החכם אמי: מהמלה "בישראל" נלמד כי רק בתולת ישראל בכלל דין זה ולא בתולת גרים.

מְתִיב רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא: ״וְאִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ״ – לְרַבּוֹת יְתוֹמָה לִקְנָס, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי.

אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי האי גוונא [כגון זה] בישראל מיחייב [הוא חייב], כלומר, שגם אם אין לה אב חייב לשלם, היינו דאיצטריך קרא למעוטי [זהו שהוצרך הכתוב למעט] גרים, כי כל גיורת היא בגדר יתומה, שכן הקשר שהיה לה עם הוריה בהיותה גויה מנותק עם גיורה, והריהי כמי שאין לה אב כלל. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] בישראל כהאי גוונא [כגון זה] פטור, השתא [עכשיו, הרי] בישראל פטור עליה, בגרים מיבעיא [נצרכה] לומר פרשה מיוחדת שאין להם קנס?!

הוּא מוֹתִיב לָהּ וְהוּא מְפָרֵק לָהּ: בְּבָא עָלֶיהָ וְאַחַר כָּךְ נִתְיַתְּמָה.

אמר ריש לקיש: המוציא שם רע על הקטנה — פטור, שנאמר: "ונתנו לאבי הנערה" "נערה" בכתיב מלא (בה"א בסוף המלה) דבר הכתוב, שלא כמו בהרבה מקומות אחרים במקרא — למעט קטנה שלא הגיעה עדיין לגיל הנערות.

רָבָא אֲמַר: חַיָּיב. מִמַּאי – מִדְּתָנֵי אַמִי: ״בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל״ וְלֹא בְּתוּלַת גֵּרִים.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בר אבא: טעמא דכתיב [הטעם, דווקא, שכתוב] בה "הנערה" בכתיב מלא, הא לאו הכי [הרי לולא זה] הוה אמינא [הייתי אומר] אפילו קטנה בכלל דינים אלה?! אולם דבר זה לא ייתכן מסיבה אחרת כי הא כתיב [הרי נאמר] שם "ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה. והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה" (דברים כב, כ-כא) וקטנה הרי לאו בת עונשין היא! ואם כן, מן ההכרח לומר לפי הענין שמדובר בנערה דווקא ולא בקטנה שאינה בת עונשין, ואין צורך בדרשת הכתיב המלא!

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא כִּי הַאי גַּוְונָא בְּיִשְׂרָאֵל מִיחַיַּיב – הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוּטֵי גֵּרִים, אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּיִשְׂרָאֵל כְּהַאי גַּוְונָא פָּטוּר, הָשְׁתָּא בְּיִשְׂרָאֵל פָּטוּר – בְּגֵרִים מִיבָּעֲיָא?!

אלא, צריך לומר שהכתיב המלא בא ללמד דין אחר: כאן מובן מתוך הענין שמדובר בנערה דווקא, ולכן כתוב, "נערה" מלא, הא [הרי] כל מקום שנאמר "נער" בכתיב חסר — אפילו קטנה במשמע, ולא בא אלא להוציא בוגרת.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַקְּטַנָּה – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה״, נַעֲרָה מָלֵא דִּבֵּר הַכָּתוּב.

תני [שנה] החכם שילא ברייתא זו: שלש מדות בנערה לענין מוציא שם רע: באו לה עדים בבית חמיה, כלומר, כשהיתה כבר נשואה, והעידו שזינתה בבית אביה בעודה ארוסה —

מַתְקִיף לָהּ רַב אַחָא בַּר אַבָּא: טַעֲמָא דִּכְתִיב בָּהּ ״הַנַּעֲרָה״ הָא לָאו הָכִי – הֲוָה אָמִינָא אֲפִילּוּ קְטַנָּה, הָא כְּתִיב ״וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָה וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָה אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ״ – וּקְטַנָּה לָאו בַּת עוֹנָשִׁין הִיא!

מנא הני מילי [מניין דברים אלה] שגיורת שהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה נידונת בסקילה? אמר ריש לקיש, שכן אמר קרא [הכתוב]: "וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה" (דברים כב, כא), ולשון יתירה זו ("ומתה") באה לרבות הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה.

אֶלָּא, כָּאן – נַעֲרָה, הָא כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״נַעֲרָ״ – אֲפִילּוּ קְטַנָּה בְּמַשְׁמָע.

ושואלים: אי הכי מילקא נמי נילקי [אם כך שמרבה אותה הכתוב כישראל, שילקה הבעל גם כן] על שהוציא עליה שם רע, ומאה סלע נמי לשלם [גם כן שישלם]! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "ומתה" לומר שלמיתה נתרבתה ולא לקנס. ושואלים: ואימא [ואמור] שבא הכתוב הזה לרבות רק את זו שהורתה ולידתה בקדושה? ומשיבים: ההיא, ישראלית מעלייתא [מעולה] היא ואין הבדל בינה ובין כל ישראלית אחרת.

תָּנֵי שֵׁילָא: שָׁלֹשׁ מִדּוֹת בְּנַעֲרָה: בָּאוּ לָהּ עֵדִים בְּבֵית חָמִיהָ שֶׁזִּינְּתָה בְּבֵית אָבִיהָ,

ושואלים מצד אחר: ואימא [ואמור] שבא הכתוב לרבות גם את זו שהורתה ולידתה שלא בקדושה! ומשיבים: אם כן אתה אומר, הרי מה שנאמר שם "בישראל" (דברים כב, כא) מאי אהני ליה [מה הועיל לו], שהרי לשון זו באה לומר שאין דין זה נוהג אלא בישראלית, ובודאי לא בא הכתוב אלא למעט את זו שהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה.