שֶׁפְּצָעָהּ בְּפָנֶיהָ. אָמַר רַב זֵירָא אָמַר רַב מַתָּנָה אָמַר רַב, וְאָמְרִי לָהּ אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב מַתָּנָה אָמַר רַב: בַּת הַנִּיזּוֹנֶת מִן הָאַחִין – מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְעַצְמָהּ, דִּכְתִיב ״וְהִתְנַחַלְתֶּם אוֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם״ אוֹתָם לִבְנֵיכֶם וְלֹא בְּנוֹתֵיכֶם לִבְנֵיכֶם, מַגִּיד שֶׁאֵין אָדָם מוֹרִישׁ זְכוּת בִּתּוֹ לִבְנוֹ.

שפצעה בפניה, והחובל בה משלם גם על הפחת שנפחת ערכה לגבי נישואין, וסכום זה, ככסף קידושיה, שייך לאב. אמר רב זירא אמר רב מתנה אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים], אמר רבי זירא אמר רב מתנה אמר רב: בת הניזונת מן האחין — מעשה ידיה לעצמה, דכתיב [שנאמר]: "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם" (ויקרא כה, מו), ללמד: אותם, את העבדים, אתם מנחילים לבניכם, ולא את בנותיכם לבניכם, מגיד הכתוב שאין אדם מוריש זכות שיש לו אצל בתו לבנו.

אָמַר לֵיהּ אֲבִימִי בַּר פַּפִּי: שָׁקוּד אֲמָרָהּ. שָׁקוּד מַנּוּ – שְׁמוּאֵל, הָא רַב אֲמָרָהּ! אֵימָא אַף שָׁקוּד אֲמָרָהּ. אֲמַר מָר בַּר אָמֵימַר לְרַב אַשִׁי: הָכִי אָמְרִי נְהַרְדְּעֵי, הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת. רַב אַשִׁי אֲמַר: הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב. וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב.

אמר ליה [לו] אבימי בר פפי לר' זירא: שקוד אמרה את ההלכה הזו. ושואלים: שקוד מנו [מיהו]? הרי זה כינוי לשמואל, ואולם הא [הרי] רב אמרה שהרי כפי שראינו יש מקור נוסף לכך שרב אמר הלכה זו! ומשיבים: אימא [אמור] שכך רצה אבימי לומר: אף שקוד אמרה. כלומר, גם שמואל אמר הלכה זו והסכים לה. אמר מר בר אמימר לרב אשי: הכי אמרי נהרדעי [כך אומרים חכמי נהרדעא]: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב ששת שבת הניזונת מן האחים מעשה ידיה שלהם. רב אשי אמר: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב שמעשה ידיה לעצמה. ומסכמים: והלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב.

מתני׳ הַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ וְגֵרְשָׁהּ, אֵירְסָהּ וְנִתְאַרְמְלָה – כְּתוּבָּתָהּ שֶׁלּוֹ. הִשִּׂיאָהּ וְגֵרְשָׁהּ, הִשִּׂיאָהּ וְנִתְאַרְמְלָה – כְּתוּבָּתָהּ שֶׁלָּהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל אָב. אָמְרוּ לוֹ: אִם מִשֶּׁהִשִּׂיאָהּ – אֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ.

המארס את בתו קטנה וגרשה בעלה, ואחר כך אירסה אביה לאחר ונתארמלה (נתאלמנה) — כתובתה של הבת גם מהבעל השני שלו, של האב היא. אבל אם השיאה וגרשה בעלה, ואחר כך השיאה ונתארמלה — כתובתה גם מהנישואין הראשונים שלה. ר' יהודה אומר: הכתובה הראשונה של אב. אמרו לו: (אם) משהשיאה בפעם הראשונה, אין עוד לאביה רשות בה.

גמ׳ טַעֲמָא – דְּהִשִּׂיאָהּ וְגֵרְשָׁהּ, הִשִּׂיאָהּ וְנִתְאַרְמְלָה, אֲבָל נִתְאַרְמְלָה תְּרֵי זִמְנֵי – תּוּ לָא חַזְיָא לְאִינְסוּבֵי. וְאַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא סָתֵים לָן תַּנָּא כְּרַבִּי, דְּאָמַר: בִּתְרֵי זִמְנֵי הָוְיָא חֲזָקָה.

מדייקים בלשון המשנה: טעמא [הטעם, דווקא] שהשיאה וגרשה, ואחר כך השיאה פעם אחרת ונתארמלה, אבל אם נתארמלה תרי זמני [שתי פעמים], תו לא חזיא לאינסובי [שוב אינה ראויה להינשא], משום שאנו חוששים שהיא בכלל אשה "קטלנית", שגורמת בדרך כלשהי למות בעליה. ומעירים: ואגב אורחיה קא סתים לן [ואגב דרכו סתם לנו] התנא כשיטת רבי שאמר: בתרי זמני הויא [בשתי פעמים היא נעשית] חזקה, ולכן לאחר שמתו שני הבעלים שלה הריהי כבר בחזקת "קטלנית", ולא כשיטה האומרת שחזקה היא רק בשלוש פעמים.

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל אָב״. מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הוֹאִיל וּמִשְּׁעַת אֵירוּסִין זָכָה בָּהֶן הָאָב.

שנינו במשנה שר' יהודה אומר: הכתובה הראשונה של אב. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? ומסבירים: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הואיל ומשעת אירוסין, כשהתחייב הבעל הראשון בכתובה, זכה בהן האב בדמי הכתובה, שעדיין היתה הבת ברשותו, משום כך אף שקבלה את הכתובה לאחר שנישאה ונתגרשה, ונחשבת כעומדת בזכות עצמה, מכל מקום זכה כבר האב בכתובה מזמן שהתארסה, שהיתה הבת עוד ברשותו.

מְתִיב רָבָא: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל אָב, וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בִּמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, וּבָגְרָה, וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת – שֶׁאֵין לְאָבִיהָ רְשׁוּת בָּהּ. אַמַּאי? הָכָא נַמִי לֵימָא: הוֹאִיל וּמִשְּׁעַת אֵירוּסִין זָכָה בָּהֶן הָאָב!

מתיב [מקשה] רבא מברייתא, ר' יהודה אומר: הכתובה הראשונה של אב. ומודה ר' יהודה במארס את בתו כשהיא קטנה ובגרה, ואחר כך נשאת, שאין לאביה עוד רשות בה, משעה שבגרה, ואין לו גם זכות בכתובתה. ולפי ההסבר שאמרנו אמאי [מדוע] יודה ר' יהודה? — הכא נמי לימא [כאן גם כן יאמר]: הואיל ומשעת אירוסין זכה בהן האב, תהא אם כן הכתובה לאב, למרות שנישאה לאחר בגרותה.

אֶלָּא, אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר: רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הוֹאִיל וּבִרְשׁוּתוֹ נִכְתָּבִין.

אלא יש לחזור ממה שאמרנו, ולומר כי אי אתמר, הכי אתמר [אם נאמר הדבר, כך נאמר]: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הואיל וברשותו נכתבין הסכומים שבכתובה, שהרי כותבים כתובה קודם הנישואין, ואז היתה הבת עדיין ברשותו של האב, וזכה בה האב. ולפי זה מובן הדין כשבגרה לפני שנישאה, כי כיון שלמעשה כותבים את הכתובה רק סמוך לנישואין, ואז כבר היתה בוגרת — לא זכה האב בכתובה.

וּמִיגְבָּא מֵאֵימַת גָּבְיָא?

בהמשך לדברים שאמרנו קודם שואלים: כיון שהסברנו שאף לדעת ר' יהודה כתובה נקנית מזמן הנישואין שהוא זמן הכתיבה ולא משעת אירוסין, למרות שהוסכם על הסכום באותה שעה, ומיגבא, מאימת גביא [ולגבות, מאימתי היא גובה], האם אומרים שקנין הכתובה הוא בכל זאת מזמן האירוסין, ויכולה לגבות כתובתה מנכסי הבעל שמכר מאותו זמן ואילך, או שמא אינו אלא מן הנישואין ממש,

אָמַר רַב הוּנָא: מָנֶה, מָאתַיִם – מִן הָאֵירוּסִין, וְתוֹסֶפֶת – מִן הַנִּשּׂוּאִין. וְרַב אַסִי אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – מִן הַנִּשּׂוּאִין.

אמר רב הונא: מנה (לבעולה) או מאתים (לבתולה) שהם עיקר תקנת הכתובה מדברי חכמים, גובה אשה מן האירוסין, שאנחנו מניחים שבזמן האירוסין כבר נקנה סכום זה, ותוספת שהוסיף הבעל מדעתו גובים מן הלקוחות רק מן זמן הנשואין. ורב אסי אמר: אחד זה ואחד זה גובים רק מן הנשואין.

וּמִי אֲמַר רַב הוּנָא הָכִי? וְהָאִתְּמַר: הוֹצִיאָה עָלָיו שְׁתֵּי כְּתוּבּוֹת, אַחַת שֶׁל מָאתַיִם וְאַחַת שֶׁל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת. וְאָמַר רַב הוּנָא: בָּאתָה לִגְבּוֹת מָאתַיִם – גּוֹבָה מִזְּמַן רִאשׁוֹן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת – גּוֹבָה מִזְּמַן שֵׁנִי.

ושואלים: ומי [והאם] אמר רב הונא הכי [כך] שגובה עיקר כתובה מזמן האירוסין? והאתמר [והרי נאמר] שדנו בשאלה הבאה: הוציאה עליו אשתו בזמן הגירושין שתי כתובות שכתב לה בזמנים שונים, אחת של מאתים, ואחת של שלש מאות. ואמר רב הונא: באתה (באה) לגבות, כיון שיכולה לגבות רק כתובה אחת, אם רוצה לגבות כתובה ראשונה של מאתים — גובה מזמן ראשון, כאשר נכתבה כתובה זו, ואם רוצה לגבות שלש מאות — גובה מזמן שני.

וְאִם אִיתָא – תִּיגְבֵּי מָאתַיִם מִזְּמַן רִאשׁוֹן, וּמֵאָה מִזְּמַן שֵׁנִי!

ואם איתא [ואם יש], כלומר, אם אנחנו מניחים שלשיטת רב הונא אפשר לחלק, שאת עיקר החיוב גובה מזמן אחד ואת התוספת מזמן שני, תיגבי [תגבה] אם כן מאתים מזמן ראשון, שהרי מאותה שעה כבר זכתה בעיקר הכתובה, ומאה הנוספים הנקובים בכתובה השניה — תגבה מזמן שני כתוספת לכתובתה.

וּלְטַעֲמִיךְ תִּיגְבֵּי חֲמֵשׁ מֵאוֹת כּוּלָּם, מָאתַיִם מִזְּמַן רִאשׁוֹן, תְּלַת מֵאָה מִזְּמַן שֵׁנִי!

ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], אם אתה סבור שהכתובה השניה היא התחייבות נבדלת שאינה קשורה בכתובה הראשונה, אם כן תיגבי [תגבה] חמש מאות כולם, כלומר, את סכום שתי הכתובות ביחד. כיצד? — מאתים תגבה מזמן ראשון, ותלת מאה [שלוש מאות] מזמן שני!

אֶלָּא: חֲמֵשׁ מֵאוֹת מַאי טַעֲמָא לָא גָּבְיָא – כֵּיוָן דְּלָא כָּתַב לָהּ ״צָבִיתִי וְאוֹסִיפִית לָךְ תְּלַת מֵאָה אַמָּאתַיִם״ הָכִי קָאָמַר לָהּ: אִי מִזְּמַן רִאשׁוֹן גְּבִיאַת – גָּבְיָא מָאתַיִם, אִי מִזְּמַן שֵׁנִי גְּבִיאַת – גָּבְיָא תְּלַת מֵאָה.

אלא ודאי חייבים להסביר כי חמש מאות מאי טעמא לא גביא [מה טעם אינה גובה] כיון שלא כתב לה בכתובה השניה "צביתי ואוסיפית לך תלת מאה [רציתי והוספתי לך שלוש מאות] על המאתים הראשונים ", משמע שלא נתכוון לכתוב לה תוספת לכתובתה, אלא הכי קאמר [כך אמר לה] לה, כך היתה כוונתו; אי [אם] מזמן ראשון גביאת [את גובה] — גביא [גובה] את המאתים, אי [אם] מזמן שני גביאת [את גובה] — גביא תלת מאה [גובה את שלש מאות]