מַאי לָאו בְּשֶׁעָמַד בַּדִּין! לֹא, בְּשֶׁלֹּא עָמַד בַּדִּין.

מאי לאו [האם לא] מדובר שם בשעמד בדין, ובכל זאת, כיון שעיקר הכסף היה קנס, אין ר' שמעון מחייב על השבועה! ודחה רבה: לא, שם מדובר בשלא עמד בדין.

וְהָא מִדְּרֵישָׁא בְּשֶׁעָמַד בַּדִּין, סֵיפָא נַמִי בְּשֶׁעָמַד בַּדִּין! דְּקָתָנֵי רֵישָׁא: אֵין לִי אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁמְּשַׁלְּמִין עֲלֵיהֶם אֶת הַקֶּרֶן, תַּשְׁלוּמֵי כֵפֶל, תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה, וְהָאוֹנֵס, וְהַמְפַתֶּה וּמוֹצִיא שֵׁם רַע – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּמָעֲלָה מַעַל״, רִיבָּה.

חזר אביי והקשה: והא מדרישא [והרי מכיון שראשה של ברייתא זו] דנה במקרה שעמד בדין — סיפא נמי [סופה גם כן] בשעמד בדין. דקתני רישא [ששנה בראשה] של הברייתא הזו: אין לי שיתחייב בקרן חומש ואשם אלא בדברים שמשלמין עליהם את הקרן. תשלומי כפל, תשלומי ארבעה וחמשה, והאונס, והמפתה, ומוציא שם רע, מנין שהם בכלל החיוב בקרבן שבועת הפקדון — תלמוד לומר: "נפש כי תחטא ומעלה מעל" (ויקרא ה, כא), ריבה כל מיני חטא ומעל.

הֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּלָא עָמַד בַּדִּין – כְּפֵילָא מִי אִיכָּא? אֶלָּא פְּשִׁיטָא – בְּשֶׁעָמַד בַּדִּין, וּמִדְּרֵישָׁא בְּשֶׁעָמַד בַּדִּין – סֵיפָא נַמִי בְּשֶׁעָמַד בַּדִּין!

ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] מדובר באופן שלא עמד בדין, אם כן כפילא מי איכא [כפל, האם יש כאן]? שהרי לדעת הכל מי שהודה מעצמו אינו משלם כפל, וכאן הרי מוזכר תשלום כפל! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר כאן בשעמד בדין, ונחלקו במקרה שהדיינים פסקו כי אכן חייב כפל. ומדרישא [ומכיון שראשה] של הברייתא הוא מדברת באופן שעמד בדין, אם כן סיפא נמי [סופה גם כן] מדברת באופן שעמד בדין ולמרות זאת אין ר' שמעון מחייב על השבועה!

אָמַר לֵיהּ: יָכֵילְנָא לְשַׁנּוּיֵי לָךְ: רֵישָׁא – בְּשֶׁעָמַד בַּדִּין, וְסֵיפָא – בְּשֶׁלֹּא עָמַד בַּדִּין, וְכוּלָּהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, וְשִׁינּוּיֵי דְּחִיקֵי לָא מְשַׁנֵּינַן לָךְ. דְּאִם כֵּן אָמְרַתְּ לִי: לִיתְנֵי רֵישָׁא ״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר״ אוֹ לִיתְנֵי סֵיפָא ״דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן״.

אמר ליה [לו] רבה: יכילנא לשנויי לך [יכול אני לתרץ לך] שרישא [בראשה] מדובר במקרה שעמד בדין, וסיפא [וסופה] מדובר בשלא עמד בדין, והברייתא הזו כולה כשיטת ר' שמעון היא. ומודה ר' שמעון שלאחר שעמד בדין נעשה אף הכפל כממון, ולפיכך ברישא חייב בקרבן ובתשלום על הודאתו, ואולם שינויי דחיקי לא משנינן לך [תירוצים דחוקים אינני מתרץ לך]. שאם כן, שכל הברייתא היא לשיטת ר' שמעון, אזי אמרת [יכול היית לומר] לי או ליתני רישא [שישנה בראשה] במפורש "ר' שמעון אומר" וכו', או ליתני סיפא [שישנה בסופה] "אלו דברי ר' שמעון".

אֶלָּא, כּוּלָּהּ בְּשֶׁעָמַד בַּדִּין, וְרֵישָׁא רַבָּנַן וְסֵיפָא רַבִּי שִׁמְעוֹן,

אלא, כך אני מפרש: אכן כל הברייתא כולה מדברת בשעמד בדין, ולענין החילוק בפסקי הדינים רישא רבנן [ראשה באמת הוא כשיטת חכמים] שמחייבים אותו בקרבן שבועה כשהתובע אומר שעמד בדין ונתחייב והנתבע נשבע לשקר. וסיפא [וסופה] הוא שיטת ר' שמעון, שפוטר מקרבן שבועה את המודה על פי עצמו.

וּמוֹדֵינָא לָךְ לְעִנְיַן קָרְבַּן שְׁבוּעָה, דְּרַחֲמָנָא פְּטָרֵיהּ מִ״וְּכִחֵשׁ״.

ומודינא [ומודה אני] לך אביי לענין קרבן שבועה דרחמנא פטריה [שהתורה פטרה אותו] מקרבן שבועה במקרה זה, מפני שהוא לומד מ"וכחש בעמיתו בפקדון

וְכִי קָאָמִינָא מָמוֹן הָוֵי – לְהוֹרִישׁוֹ לְבָנָיו.

"וכו' (ויקרא ה, כא) שאינו חייב קרבן אלא כאשר נשבע על דבר שהוא מעיקרו חיוב ממון. וכי קאמינא [וכאשר אומר אני] שלדעת ר' שמעון ממון הוי [הוא] לאחר שנתחייב בדין, לא לענין להתחייב על הודאה בו בקרבן שבועה, אלא הרי זה לענין זכותו להורישו לבניו. שאינו כדין קנס, שאין אדם יכול להורישו לבניו, אלא ממון גמור הוא ומורישו.

אֵיתִיבֵיהּ: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם לֹא הִסְפִּיקָה לִגְבּוֹת עַד שֶׁמֵּת הָאָב – הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ. וְאִי אָמְרַתְּ מָמוֹן הָוֵי לְהוֹרִישׁוֹ לְבָנָיו – לְעַצְמָהּ אַמַּאי? דְּאַחִין בָּעֵי מֵיהֶוֵי!

איתיביה [הקשה לו] אביי על פרט אחרון זה ממשנתנו עצמה, ר' שמעון אומר: אם לא הספיקה הבת לגבות עד שמת האב — הרי הן של עצמה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שקנס זה ממון הוי [הוא] להורישו לבניו לאחר העמדה בדין, אם כן לעצמה אמאי [מדוע]? מדוע יהא הכסף לעצמה? הלא כיון שעמדה בדין הרי של האחין בעי מיהוי [הוא צריך להיות] שהאב מוריש לבניו את הקנס — שהריהו כבר ממון! ונשארה איפוא שיטת רבה ללא פתרון מספיק.

אֲמַר רָבָא, הַאי מִילְּתָא קָשַׁאִי בָּהּ רַבָּה וְרַב יוֹסֵף עֶשְׁרִין וְתַרְתֵּין שְׁנִין, וְלָא אִיפְרַק, עַד דְּיָתֵיב רַב יוֹסֵף בְּרֵישָׁא וּפֵירְקָהּ: שָׁאנֵי הָתָם דַּאֲמַר קְרָא ״וְנָתַן הָאִישׁ הַשּׁוֹכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף״ – לֹא זִיכְּתָה תּוֹרָה לָאָב אֶלָּא מִשְּׁעַת נְתִינָה.

אמר רבא: האי מילתא קשאי בה [דבר זה התקשו בו] רבה ורב יוסף עשרין ותרתין שנין [עשרים ושתים שנה] ולא איפרק [תורץ], עד דיתיב [שישב] רב יוסף ברישא ופירקה [בכסא ראש הישיבה ותירץ אותה], וכך אמר: שאני התם [שונה שם] במקרה של אונס, שאמר קרא [הכתוב]: "ונתן האיש השכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף" (דברים כב, כט), לומר: לא זיכתה תורה ממון זה לאב, אלא משעת נתינה. ולכן, מאחר שלא הספיקה הבת לזכות ממון זה לאביה בחייו, אף שכבר נתחייב האונס בדין — לא זכה בו האב להורישו לבניו.

וְכִי קָאָמַר רַבָּה מָמוֹנָא הָוֵי לְהוֹרִישׁוֹ לְבָנָיו – בִּשְׁאָר קְנָסוֹת.

וכי קאמר [וכאשר אמר] רבה שקנס שנתחייב בו בבית דין ממונא הוי [ממון הוא] לענין להורישו לבניו — לא במקרה מיוחד זה של אונס ומפתה אמר, אלא רק בשאר קנסות שדינם כממון לאחר החיוב בדין, ולפיכך מורישו האב לבניו.

אֶלָּא מֵעַתָּה, גַּבֵּי עֶבֶד, דִּכְתִיב ״כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדוֹנָיו״ הָכִי נַמִי לֹא זִיכְּתָה תּוֹרָה לָאָדוֹן אֶלָּא מִשְּׁעַת נְתִינָה!? ״יִתֵּן״ לְחוּד ״וְנָתַן״ לְחוּד.

ושואלים: אלא מעתה שהוא לומד מדיוק הלשון "ונתן", גבי (אצל, בענין) שור שהמית עבד, דכתיב [שנאמר בעניינו]: "כסף שלשים שקלים יתן לאדניו" (שמות כא, לב), הכי נמי [כך גם כן] תאמר שלא זיכתה תורה לאדון אלא משעת נתינה?! ומתרצים: "יתן" לחוד "ונתן" לחוד, שלשון "יתן", שהוא בעתיד, אין משמעה שזוכה רק משעת נתינה, אבל לשון "נתן", בעבר, כוונתה שרק לאחר שכבר נתן האונס את הקנס, הרי הוא של האב.

אִי הָכִי, תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְכִחֵשׁ״? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְנָתַן״ מִיבָּעֵי לֵיהּ!

ומקשים: אי הכי [אם כך], שעיקר ההוכחה היא מלשון "ונתן", אם כן מה ששנינו בברייתא למעלה לגבי חיוב קרבן שבועה באונס ומפתה, תלמוד לומר: "וכחש" אינו הוכחה כלל לענייננו, והלוא תלמוד לומר: "ונתן" מיבעי ליה [צריך היה] לו לומר! שכן אפילו אחר העמדה בדין נחשב כקנס.

אֲמַר רָבָא: כִּי אִיצְטְרִיךְ ״וְכִחֵשׁ״ – כְּגוֹן שֶׁעָמְדָה בַּדִּין, וּבָגְרָה וּמֵתָה. דְּהָתָם כִּי קָא יָרֵית אָבִיהָ – מִינָּהּ דִּידָהּ קָא יָרֵית.

אמר רבא: כי איצטריך [כאשר הוצרך] להביא את הראיה מן הפסוק "וכחש" — מדובר כגון שעמדה הבת בדין, ובגרה ומתה. והחידוש הוא: דהתם, כי קא ירית [ששם, כאשר יורש] אביה — מינה דידה קא ירית [ממנה עצמה הוא יורש], שכיון שבגרה לא זכה האב בקנס מכוח עצמו והיה צריך להיחשב כשאר ממון שהיא מורישה לו. ולכן צריך לימוד מיוחד, לומר שבכל זאת אינו חייב על ממון זה קרבן שבועה אם נשבע לשקר, מפני שעיקרו קנס.

אִי הָכִי יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁהֵן קְנָס? מָמוֹן הוּא! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁעִיקָּרָן קְנָס.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, אם כן הביטוי הנאמר באותה ברייתא, "יצאו אלו שהן קנס" איננו נכון, שכן ממון הוא ולא קנס! אמר רב נחמן בר יצחק פירוש הביטוי הוא: יצאו אלו שעיקרן קנס, כלומר, החיוב מעיקרו בא בגלל קנס.

אֵיתִיבֵיהּ: רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ. טַעֲמָא, דְּלָא עָמַד בַּדִּין. הָא עָמַד בַּדִּין, דִּמְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – קָרְבַּן שְׁבוּעָה נַמִי מִיחַיַּיב!

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו: ר' שמעון פוטר, שאינו משלם קנס על פי עצמו. ונדייק מן הלשון: טעמא [הטעם, דווקא] שלא עמד בדין ואינו משלם על פי עצמו, הא [הרי] אם עמד בדין, שמשלם על פי עצמו, קרבן שבועה נמי מיחייב [גם כן הוא מתחייב], ולא כדברי רבה!

רַבִּי שִׁמְעוֹן לְדִבְרֵיהֶם דְּרַבָּנַן קָאָמַר לְהוּ: לְדִידִי, אַף עַל גַּב דַּעֲמַד בַּדִּין רַחֲמָנָא פְּטָרֵיהּ מִ״וְּכִחֵשׁ״. אֶלָּא לְדִידְכוּ, אוֹדוּ לִי מִיהַת הֵיכָא דְּלָא עָמַד בַּדִּין, דְּכִי קָא תָּבַע – קְנָסָא קָא תָּבַע.

ומשיבים: ר' שמעון לדבריהם דרבנן [של חכמים] קאמר להו [אומר להם], וכך צריך לפרש את דבריו: לדידי [לשיטתי], אף על גב [אף על פי] שעמד בדין רחמנא פטריה [פטרה אותו התורה] מקרבן שבועה, וזה נלמד מהמלה "וכחש... בפקדון ", שממנה משתמע שאין חיוב זה אלא בדבר שעיקרו ממון. אלא לדידכו אודו [לשיטתכם, הודו] לי מיהת [על כל פנים] היכא [היכן, כאשר] שלא עמד בדין, דכי קא תבע, קנסא קא תבע [שכאשר הוא תובע, קנס הוא תובע], שבמקרה כזה גם אתם תסכימו אתו שאין כאן תביעת ממון, אלא קנס.