הָא מַנִּי – רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, דְּאָמַר: תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי כּוֹפֶר.

הא מני [זו שיטת מי היא], כשיטת ר' יוסי הגלילי היא, שאמר: תם משלם חצי כופר, ולשיטה זו אין לענין זה הבדל בין תם למועד אלא רק מה שנתפרש במשנה.

תָּא שְׁמַע: ״הֵמִית שׁוֹרִי אֶת פְּלוֹנִי״, אוֹ ״שׁוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״ – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ. מַאי לָאו בְּתָם? לָא, בְּמוּעָד.

ומביאים ראיה נוספת: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו, אם אמר: "המית שורי את פלוני", או: "המית שורי את שורו של פלוני" — הרי זה משלם על פי עצמו. מאי לאו [האם לא] מדובר שם בשור תם, שמשלם חצי נזק, והרי זו הוכחה שתשלום זה נחשב לתשלום ממון, ולא לקנס! שאילו לא היה זה חיוב ממון, לא היה מתחייב בהודאתו. ודוחים: לא, מדובר כאן במועד.

אֲבָל בְּתָם מַאי – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ. אַדְּתָנֵי סֵיפָא: ״עַבְדּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי״ אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ – נִיפְלוֹג וְנִיתְנֵי בְּדִידָהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּמוּעָד, אֲבָל תָּם אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ! כּוּלָּהּ בְּמוּעָד קָמַיְירֵי.

ושואלים: אם כן, אבל בתם מאי [מה] יהא הדין, שאינו משלם על פי עצמו, אם כן אדתני סיפא [עד שהוא שונה בסופה, בהמשכה של המשנה] שאם אמר "המית שורי עבדו של פלוני" — אינו משלם על פי עצמו, ניפלוג וניתני בדידה [שיחלוק וישנה בה עצמה] חלוקה פנימית קרובה יותר: במה דברים אמורים — במועד, אבל תם — אינו משלם על פי עצמו! ודוחים: כל המשנה כולה במועד קמיירי [עוסקת], ואינה דנה כאן כלל בדיניו של שור תם, ולפיכך אינה מחלקת בין תם למועד, ולכן אין ממנה הוכחה לענייננו.

תָּא שְׁמַע, זֶה הַכְּלָל: כָּל הַמְשַׁלֵּם יָתֵר עַל מַה שֶּׁהִזִּיק אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ. הָא פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁהִזִּיק – מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ! לָא תֵּימָא: הָא פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁהִזִּיק, אֶלָּא אֵימָא: הָא כְּמַה שֶּׁהִזִּיק – מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במשנתנו, זה הכלל: כל המשלם יתר על מה שהזיק — אינו משלם על פי עצמו, שהיתר על מה שהזיק נקרא קנס. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם משלם פחות ממה שהזיק — משלם על פי עצמו. והרי זו הוכחה שחצי נזק הוא תשלום ממון ולא קנס! ודוחים: לא תימא [אל תאמר] ותדייק הא [הרי] פחות ממה שהזיק, אלא אימא [אמור] ודייק כך: הא [הרי] אם משלם כמה שהזיק — משלם על פי עצמו.

אֲבָל פָּחוֹת מַאי – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ. לִיתְנֵי: זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם כְּמַה שֶּׁהִזִּיק – אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ, דְּמַשְׁמַע פָּחוֹת וּמַשְׁמַע יָתֵר! תְּיוּבְתָּא.

ומקשים: אם כן לפי פירוש זה, אבל אם משלם פחות ממה שהזיק — מאי [מה] יהא הדין לדעתך — שאינו משלם על פי עצמו, אם כן ליתני [שישנה] לשון כללית יותר: זה הכלל כל שאינו משלם כמה שהזיק — אינו משלם על פי עצמו, דמשמע [שמשמעות] לשון זו היא כוללת גם כשמשלם פחות, ומשמע גם כשמשלם יתר! ואומרים: אכן, מכאן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי רב הונא בנו של רב יהושע שחצי נזק הוא קנס.

וְהִלְכְתָא: פַּלְגָּא נִיזְקָא קְנָסָא. תְּיוּבְתָּא וְהִלְכְתָא?! אִין, טַעֲמָא מַאי אִיתּוֹתַב – מִשּׁוּם דְּלָא קָתָנֵי כְּמַה שֶּׁהִזִּיק. לָא פְּסִיקָא לֵיהּ, כֵּיוָן דְּאִיכָּא חֲצִי נֵזֶק צְרוֹרוֹת דְּהִלְכְתָא גְּמִירִי לָהּ דְּמָמוֹנָא הוּא – מִשּׁוּם הָכִי לָא קָתָנֵי.

ומסכמים להלכה: והלכתא [והלכה היא]: פלגא ניזקא קנסא [חצי נזק קנס הוא]. ותוהים: תיובתא והלכתא [קושיה חמורה עליו והלכה כמותו]?! ומשיבים: אין [כן], הלכה כמותו, כי יש להסביר: טעמא מאי איתותב [מה טעם הושב, הוקשו דבריו ונשארו בקושיה] — משום דלא קתני [שאינו שונה] "כמה שהזיק", אולם לשון זו לא פסיקא ליה [אינה פסוקה, אינה מוחלטת, לו], משום שיש יוצאים מן הכלל. כיון דאיכא [שיש] הלכה של חצי נזק צרורות. שאם הלך בעל חיים כדרכו, ותוך כדי הילוכו העיף צרורות, אבנים, והן גרמו נזק — משלם על כך רק חצי נזק, ולא את כל הנזק כולו. דהלכתא גמירי לה דממונא [שהלכה למודה לנו שחיוב ממון] הוא ולא קנס, ודינו לכל ענין כדין נזקי רגל, אלא שמשלם רק חצי הנזק. משום הכי [כך] לא קתני [שנה] אותה הצעה "כמה שהזיק" באופן כללי שרק אם המשלם כפי שהזיק משלם על פי עצמו, שהרי יש בהלכה דבר הדומה לחצי נזק בנגיחה, ולכל הדעות זה תשלום ממון וגם אותו ישלמו בהודאת עצמו.

וְהָשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ פַּלְגָּא נִיזְקָא קְנָסָא, הַאי כַּלְבָּא דַּאֲכַל אִימְרֵי, וְשׁוּנְרָא דְּאָכֵיל תַּרְנְגוֹלֵי רַבְרְבֵי – מְשׁוּנֶּה הוּא, וְלָא מַגְבִּינַן בְּבָבֶל. אֲבָל זוּטָרֵי – אוֹרְחֵיהּ הוּא, וּמַגְבִּינַן.

ומן הפסק הזה ממשיכים ומסיימים: והשתא דאמרת פלגא ניזקא קנסא [ועכשיו שאמרת, ופסקת, שחצי נזק קנס הוא], האי כלבא דאכל אימרי [כלב זה שאכל טלאים], ושונרא דאכיל תרנגולי רברבי [וחתול שאכל תרנגולים גדולים], הרי נזק משונה הוא ובתם משלם רק חצי נזק כמו בנגיחה, ולא מגבינן [ואין אנו גובים אותו] בבבל, משום שתשלום עבור נזק בלתי רגיל הוא קנס, ואין גובים קנסות בבבל, שאין בה דיינים סמוכים הרשאים לדון בדיני קנסות. אבל, אם אכל החתול תרנגולים זוטרי [קטנים] — אורחיה הוא ומגבינן [דרכו היא ואנחנו גובים לו לניזק], שאין זה קנס אלא ממון.

וְאִי תָּפַס – לָא מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ. וְאִי אֲמַר: אַקְבְּעוּ לִי זִימְנָא לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מַקְבְּעִינַן לֵיהּ, וְאִי לָא אָזֵיל, מְשַׁמְתִּינַן לֵיהּ.

ומעירים: ובמקרים כאלה שהם בתורת קנס — גם בבבל, אי [אם] תפס הניזק מנכסי המזיק כדי שיעור הקנס — לא מפקינן מיניה [אין אנו מוציאים ממנו], שהרי מעיקר הדין מגיע לו תשלום, ואין הנתבע יכול לטעון שאינו חייב כלום. ואי [ואם] אמר הניזק לבית הדין: אקבעו [קיבעו] לי זימנא [זמן] ללכת לארץ ישראל, ששם אפשר לדון גם בדיני קנסות — מקבעינן ליה [קובעים לו]. ואי [ואם] לא אזיל [הולך] הנתבע לארץ ישראל לפי טענת התובע — משמתינן ליה [מנדים אותו].

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מְשַׁמְתִּינַן לֵיהּ. דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: סָלֵיק הֶזֵּיקְךָ, מִדְּרַבִּי נָתָן. דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְגַדֵּל אָדָם כֶּלֶב רַע בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְלֹא יַעֲמִיד סוּלָּם רָעוּעַ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ – שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ״. הדרן עלך אלו נערות

ומעירים: בין כך ובין כך, בין אם עלה לארץ ישראל ובין אם לא עלה, אפילו כשלא מחייבים אותו בבבל לשלם קנס, מכל מקום משמתינן ליה [מנדים אותו] אם לא יסלק את המזיק, דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו]: סליק הזיקך [סלק את המזיק שלך] וכדברי ר' נתן. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר: מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו — שנאמר: "ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח), מכאן שאסור לו לאדם שישהה בביתו דבר המסכן את הבריות ("דמים"). ואם אינו מסלקו — מנדים אותו.

מתני׳ נַעֲרָה שֶׁנִּתְפַּתְּתָה – בּוֹשְׁתָהּ וּפְגָמָהּ וּקְנָסָהּ שֶׁל אָבִיהָ, וְהַצַּעַר בִּתְפוּסָה. עָמְדָה בַּדִּין עַד שֶׁלֹּא מֵת הָאָב – הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב. מֵת הָאָב – הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין.

לֹא הִסְפִּיקָה לַעֲמוֹד בַּדִּין עַד שֶׁמֵּת הָאָב – הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ, עָמְדָה בַּדִּין עַד שֶׁלֹּא בָּגְרָה – הֲרֵי הֵן שֶׁל אָב. מֵת הָאָב – הֲרֵי הֵן שֶׁל אַחִין. לֹא הִסְפִּיקָה לַעֲמוֹד בַּדִּין עַד שֶׁבָּגְרָה – הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם לֹא הִסְפִּיקָה לִגְבּוֹת עַד שֶׁמֵּת הָאָב – הֲרֵי הֵן שֶׁל עַצְמָהּ.

נערה שנתפתתה — בושתה ופגמה וקנסה של אביה, וכן דמי הצער בתפוסה (אנוסה). עמדה הנערה בדין עם המפתה או האונס עד שלא מת האב — הרי הן של אב, כפי שאמרנו. לפיכך אם מת האב לפני שהספיק לגבות את הכסף מן האיש — הרי הן, הכספים הללו, של אחין, משום שהם היורשים את אביהם וכבר זכה בהן האב.