מַעֲשֵׂה מַחַט שְׁלֹשִׁים?!

מעשה מחט (חייט) שמלאכתו פשוטה ושוויו מועט — ישלם גם כן שלשים?! אלא ודאי יש לומר שזו היא גזירת התורה, ואינה מבדילה בטיבו של הניזק, ואף באנוסה אפשר לומר כן!

אֶלָּא אָמַר רַבִּי זֵירָא: אִילּוּ בָּאוּ עָלֶיהָ שְׁנַיִם, אֶחָד כְּדַרְכָּהּ וְאֶחָד שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, יֹאמְרוּ: בָּעַל שְׁלֵימָה חֲמִשִּׁים, בָּעַל פְּגוּמָה – חֲמִשִּׁים?! אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אִי הָכִי, גַּבֵּי עֶבֶד נַמִי יֹאמְרוּ, עֶבֶד בָּרִיא – שְׁלֹשִׁים, עֶבֶד מוּכֵּה שְׁחִין – שְׁלֹשִׁים?!

אלא אמר ר' זירא, ודאי שאין הבושת והפגם בכלל החמישים, ויש להוכיח זאת באופן אחר: אילו באו עליה שנים, אחד בא עליה כדרכה, ואחד בא עליה שלא כדרכה, האם יאמרו שמי שבעל בתולה שלימה משלם חמשים, ומי שבעל אותה כשהיא פגומה, שכבר נבעלה מקודם שלא כדרכה, משלם גם כן חמשים? אלא ודאי תשלום חמישים הוא תשלום קצוב של קנס, והשאר משתנה בהתאם לפרטי המעשה. אמר ליה [לו] אביי: גם זו אינה הוכחה, כי אי הכי [אם כך] גבי עבד נמי [גם כן] יאמרו: אם נגח השור עבד בריא — משלם שלשים, ואם נגח עבד מוכה שחין — משלם שלשים?!

אֶלָּא אֲמַר אַבַּיֵי: אָמַר קְרָא ״תַּחַת אֲשֶׁר עִינָּהּ״, הָנֵי – תַּחַת אֲשֶׁר עִינָּהּ, מִכְּלָל דְּאִיכָּא בּוֹשֶׁת וּפְגָם. רָבָא אֲמַר: אָמַר קְרָא ״וְנָתַן הָאִישׁ הַשּׁוֹכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף״ הֲנָאַת שְׁכִיבָה – חֲמִשִּׁים, מִכְּלָל דְּאִיכָּא בּוֹשֶׁת וּפְגָם.

אלא אמר אביי, להוכיח באופן אחר שאין הבושת והפגם בכלל החמישים, שכן אמר קרא [הכתוב]: "תחת אשר ענה" (דברים כב, כט), הני [תשלומים אלה] של הקנס הם תחת אשר עינה בלבד, ומכלל זה נלמד דאיכא [שיש] עוד תשלומים נוספים של בושת ופגם שלא נמנו בכתוב זה משום שאינם בכלל העינוי. רבא אמר הוכחה אחרת, אמר קרא [הכתוב]: "ונתן האיש השכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף" (דברים כב, כט), ההדגשה של "השוכב עמה" באה לומר: עבור הנאת שכיבה נותן הוא חמשים, מכלל זה נלמד דאיכא [שיש] עוד תשלומי בושת ופגם שאינם משום הנאת השכיבה, ואותם הוא מוסיף על הקנס.

וְאֵימָא לְדִידָהּ? אָמַר קְרָא: ״בִּנְעוּרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ״ – כָּל שֶׁבַח נְעוּרֶיהָ לְאָבִיהָ.

שואלים בענין אחר: ואימא לדידה [ואמור שאת התשלומים הנוספים הללו ישלם לה] ולא לאביה? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "בין אב לבתו בנעריה בית אביה" (במדבר ל, יז), ומכאן למדים: כל שבח נעוריה, כל מה שהיא מרוויחה בנעוריה בכל אופן שהוא — שייך לאביה.

וְאֶלָּא הָא דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁמַּעֲשֵׂה הַבַּת לְאָבִיהָ? שֶׁנֶּאֱמַר ״וְכִי יִמְכּוֹר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה״ מָה אָמָה מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְרַבָּהּ, אַף בַּת מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ לְאָבִיהָ – לָמָּה לִי? תֵּיפּוֹק לֵיהּ מִ״בִּנְעוּרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ״! אֶלָּא, הַהִיא בַּהֲפָרַת נְדָרִים הוּא דִּכְתִיב.

ושואלים: ואלא הא [זו] שאמר רב הונא אמר רב: מנין שמעשה הבת שייכים לאביה — שנאמר: "וכי ימכר איש את בתו לאמה" (שמות כא, ז), מההיקש של בת לאמה למדים: מה אמה מעשה ידיה לרבה (אדוניה), שהרי לכך נמכרה — אף בת מעשה ידיה לאביה. אולם הוכחה מסובכת זו למה לי? תיפוק ליה [תצא לו] ההוכחה במישרין מ"בנעריה בית אביה"! אלא, ודאי אין ללמוד מן הכתוב "בנעוריה בית אביה" כי ההיא (אותה הלכה) בהפרת נדרים הוא דכתיב [שנאמר], שלענין נדרים שנדרה הרי היא ברשות האב, בהיותה בנעוריה בבית אביה, ואביה מיפר לה את נדריה, אבל אין ללמוד מכאן לענין ממונות,

וְכִי תֵּימָא: נֵילַף מִינֵּיהּ – מָמוֹנָא מֵאִיסּוּרָא לָא יָלְפִינַן. וְכִי תֵּימָא: נֵילַף מִקְּנָסָא – מָמוֹנָא מִקְּנָסָא לָא יָלְפִינַן. אֶלָּא מִסְתַּבְּרָא דְּאָבִיהָ הָוֵי, דְּאִי בָּעֵי – מָסַר לָהּ למְנוּוָּל וּמוּכֵּה שְׁחִין.

וכי תימא נילף מיניה [ואם תאמר נלמד מכאן] שכשם שלענין נדרים היא ברשות אביה, כך לענין ממון היא ברשות אביה, הרי זה בניגוד לכלל שממונא מאיסורא לא ילפינן [ממון מאיסור אין אנו למדים], וכי תימא נילף מקנסא [ואם תאמר נלמד מקנס], שכשם שמפורש בתורה שהקנס מגיע לאביה, אף ממון המגיע לה ממעשה ידיה גם הוא לאביה, אולם דבר זה הוא כנגד הכלל שממונא מקנסא לא ילפינן [דין חיוב ממון מקנס אין אנו למדים], שקנס הוא חידוש לעצמו, ואיננו מלמד לגבי שאר חיובי ממונות. אלא יש לומר כי מסתברא [מסתבר] על פי ההגיון, כי של אביה הוי [הוא] תשלום בושת ופגם, כיון דאי בעי [שאם היה רוצה] הלא מסר לה (אותה) לנישואין למנוול ומוכה שחין, והיתה לה בושת על ידי כך, וכיון שבושתה תלויה בו, לכן התשלום עבור בושת, שלו הוא.

״פְּגָם – רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִילּוּ הִיא שִׁפְחָה נִמְכֶּרֶת״. הֵיכִי שָׁיְימִינַן לָהּ? אָמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל: אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בֵּין שִׁפְחָה בְּתוּלָה לְשִׁפְחָה בְּעוּלָה לְשַׁמְּשׁוֹ,

נאמר במשנה שלגבי פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת, ורואים בכמה פחת מחירה. ושואלים: היכי שיימינן לה [איך אומדים אותה] לענין זה? אמר אבוה [אביו] של שמואל: אומדין כמה אדם רוצה ליתן ולהוסיף בין שפחה בתולה לשפחה בעולה לשמשו (לשרת אותו).

מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינָּהּ? אֶלָּא: בֵּין שִׁפְחָה בְּעוּלָה לְשִׁפְחָה שֶׁאֵינָהּ בְּעוּלָה לְהַשִּׂיאָהּ לְעַבְדּוֹ. וּלְעַבְדּוֹ מַאי נָפְקָא לֵיהּ מִינָּהּ? בְּעֶבֶד שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְרַבּוֹ קוֹרַת רוּחַ הֵימֶנּוּ.

ותוהים: שפחה בעולה לשמשו מאי נפקא ליה מינה [מה יוצא לו מזה] אם בתולה היא או בעולה היא? שכיון שמשתמש בה לעבודה בלבד מה ההבדל עבורו אם היא בתולה או בעולה? אלא ההבדל בין שפחה בעולה לשפחה שאינה בעולה הוא באופן שרוצה להשיאה לעבדו. ושואלים עוד: ולעבדו מאי נפקא ליה מינה [מה יוצא לו מזה] מה איכפת לו איזו שפחה תהיה נשואה לעבד? ומשיבים: בעבד שיש לו לרבו קורת רוח הימנו והאדון רוצה לעשות לעבד גם כן נחת רוח, ולכן רוצה לחפש עבורו שפחה בתולה דווקא, וכיוון שיש הבדל במחירה, ההבדל הזה הוא סכום הפגם שיש לשלם לאנוסה.

מתני׳ כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר – אֵין קְנָס, וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס – אֵין מֶכֶר. קְטַנָּה – יֵשׁ לָהּ מֶכֶר וְאֵין לָהּ קְנָס, נַעֲרָה – יֵשׁ לָהּ קְנָס וְאֵין לָהּ מֶכֶר. הַבּוֹגֶרֶת – אֵין לָהּ לֹא מֶכֶר וְלֹא קְנָס.

כל מקום שיש מכר, כלומר, בזמן שיש זכות לאב למכור את בתו לאמה, כשהיא קטנה — אין קנס אם נאנסה. וכל מקום שיש קנס, כלומר, שהיא נערה — אין מכר, אין זכות לאב למכור. ופירוט הדברים: קטנה — יש לה מכר, שהיא נמכרת על ידי האב ואין לה קנס, נערה — יש לה קנס ואין לה מכר. הבוגרת — אין לה לא מכר ולא קנס.

גמ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: יֵשׁ לָהּ קְנָס בִּמְקוֹם מֶכֶר. דְּתַנְיָא: קְטַנָּה מִבַּת יוֹם אֶחָד וְעַד שֶׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת – יֵשׁ לָהּ מֶכֶר וְאֵין לָהּ קְנָס, מִשֶּׁתָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת עַד שֶׁתִּיבָּגֵר יֵשׁ לָהּ קְנָס וְאֵין לָהּ מֶכֶר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, שֶׁהָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מֶכֶר – אֵין קְנָס, וְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ קְנָס – אֵין מֶכֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: קְטַנָּה מִבַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וְעַד שֶׁתִּיבָּגֵר – יֵשׁ לָהּ קְנָס.

אמר רב יהודה אמר רב: משנה זו דברי ר' מאיר היא, אבל חכמים אומרים: יש לה קנס גם במקום שיש בה מכר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: קטנה מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות (שאז נעשית נערה) — יש לה מכר ואין לה קנס. משתביא שתי שערות עד שתיבגר — יש לה קנס ואין לה מכר, אלו דברי ר' מאיר. שהיה ר' מאיר אומר כלל: כל מקום שיש מכר — אין קנס, וכל מקום שיש קנס — אין מכר. וחכמים אומרים: קטנה מבת שלש שנים ויום אחד ועד שתיבגר — יש לה קנס.

קְנָס אִין, מֶכֶר לָא?! אֵימָא: אַף קְנָס בִּמְקוֹם מֶכֶר. אָמַר רַב חִסְדָּא: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי מֵאִיר – אָמַר קְרָא ״וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה״ – בִּמְהַוָּה עַצְמָהּ הַכָּתוּב מְדַבֵּר. וְרַבָּנַן? אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָמַר קְרָא ״נַעֲרָ״ – אֲפִילּוּ קְטַנָּה בְּמַשְׁמָע.

תחילה תוהים על לשון חכמים בברייתא: קנס — אין [כן], מכר — לא?! האם לדעתם אין רשאי למכור אותה לאמה כשהיא קטנה? אלא אימא [אמור, תקן]: אף קנס יש לה במקום שיש בה גם מכר. אמר רב חסדא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר? — אמר קרא [הכתוב] באונס: "ולו תהיה לאשה" (דברים כב, כט) — במהוה (במשיאה) עצמה הכתוב מדבר. שהיא בגיל שיכולה להשיא את עצמה, ואם כן צריכה היא להיות לפחות נערה, הנחשבת כבת דעת וברשות עצמה. ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה טעמם? — אמר ריש לקיש: אמר קרא [הכתוב] "נערה" והכתיב שם הוא "נער", וכתיב חסר זה בא ללמד שאפילו קטנה במשמע.

שְׁמָעָהּ רַב פַּפָּא בְּרֵיהּ דְּרַב חָנָן מִבֵּי כְּלוֹחִית, אֲזַל אֲמָרָהּ קַמֵּיהּ דְּרַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי. אֲמַר לֵיהּ: אַתּוּן אַהָא מַתְנִיתוּ לָהּ, אֲנַן אַהָא מַתְנִינַן לָהּ: אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמּוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַקְּטַנָּה – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה״ – נַעֲרָה מָלֵא דִּיבֵּר הַכָּתוּב.

מספרים: שמעה [שמע את ההלכה הזאת] רב פפא בריה [בנו] של רב חנן מהמקום הנקרא בי כלוחית, אזל [הלך] ואמרה קמיה [לפני] רב שימי בר אשי. אמר ליה [לו] רב שימי: אתון, אהא מתניתו לה [אתם, על זה, על בעיה זו אתם שונים אותה] את השמועה הזאת, אנן, אהא מתנינן לה [אנו, לפי מסורות שבידינו, על דבר זה אנו שונים אותה], שאמר ריש לקיש: המוציא שם רע על הקטנה פטור מקנס, שנאמר: "ונתנו לאבי הנערה" (דברים כב, יט), "נערה" בכתיב מלא דיבר הכתוב. ללמד שדין זה הוא רק בנערה ולא בקטנה, משמע שאם המלה כתובה חסר, היינו למדים שאף קטנה בכלל זה.

מַתְקִיף לָהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: טַעֲמָא דְּכָתַב רַחֲמָנָא ״נַעֲרָה״, הָא לָאו הָכִי – הֲוָה אָמִינָא אֲפִילּוּ קְטַנָּה? וְהָא כְּתִיב ״וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָה וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָה אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ״ – וּקְטַנָּה לָאו בַּת עוֹנָשִׁין הִיא! אֶלָּא: כָּאן – נַעֲרָה, הָא כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר ״נַעֲרָ״ – אֲפִילּוּ קְטַנָּה בְּמַשְׁמָע.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אדא בר אהבה: טעמא [הטעם, דווקא] דכתב רחמנא [שכתבה התורה] "נערה" מלא, הא לאו הכי הוה אמינא [הרי לולא זה הייתי לכאורה אומר] שאפילו קטנה בכלל דין זה? אולם איך אפשר לומר כך? והא כתיב [והרי נאמר]: "ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנער. והוציאו את הנער אל פתח בית אביה וסקלוה" (דברים כב, כ-כא), ש"נער" בכתיב חסר נאמרה כאן, וחייבים לומר שכאן מדובר בנערה שהיא כבר בת דעת ובת עונשין, שהרי קטנה לאו בת עונשין היא! אלא כך צריך לומר: כאן בענין מוציא שם רע נערה דווקא ולא קטנה, וכיון שרק בדין זה כתובה המלה "נערה" מלא (דברים כב, יט), נלמד מכאן: הא [הרי] כל מקום שנאמר "נער" בכתיב חסר של נערה — אפילו קטנה במשמע.