הָכִי קָאָמַר: וְכֵן מִי שֶׁפֵּירְסָה אִשְׁתּוֹ נִדָּה וְלֹא בָּעַל – הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים, וְאִשְׁתּוֹ יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים.

הכי קאמר [כך אמר]: וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל — הוא ישן בין האנשים, ואשתו ישנה בין הנשים, ואולם האבל אפילו בעל כבר — הוא ישן בין האנשים והיא בין הנשים.

לְמֵימְרָא דַּאֲבֵילוּת קִילָא לֵיהּ מִנִּדָּה?

ושואלים: למימרא [האם לומר] ולהסיק מכאן שאבילות קילא ליה [קלה לו, בעיניו] מנדה? שהרי אם נידה היא, סומכים עליו אחרי שבעל ואין חוששים שיבוא לבעול אותה, ובאבילות אנו חוששים לכך ואין מניחים להם להתייחד.

וְהָאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר חֲנִינָא אָמַר רַב הוּנָא: כָּל מְלָאכוֹת שֶׁאִשָּׁה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ, נִדָּה עוֹשָׂה לְבַעְלָהּ, חוּץ מִמְּזִיגַת הַכּוֹס וְהַצָּעַת הַמִּטָּה וְהַרְחָצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. וְאִלּוּ גַּבֵּי אֲבֵילוּת תַּנְיָא: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: אֵין אָדָם רַשַּׁאי לָכוֹף אֶת אִשְׁתּוֹ לִהְיוֹת כּוֹחֶלֶת וְלִהְיוֹת פּוֹקֶסֶת, בֶּאֱמֶת אָמְרוּ: מוֹזֶגֶת לוֹ הַכּוֹס, וּמַצַּעַת לוֹ הַמִּטָּה, וּמַרְחֶצֶת לוֹ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו!

והאמר [והרי אמר] ר' יצחק בר חנינא אמר רב הונא: כל מלאכות שאשה עושה לבעלה (בשביל בעלה) — גם אשה נדה עושה אותן המלאכות לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה שלו, והרחצת (רחיצת) פניו ידיו ורגליו שהם דברים של חיבה, ויש בהם קירוב יתר, ואילו גבי אבילות תניא [שנינו בברייתא]: אף על פי שאמרו שאין אדם רשאי לכוף את אשתו כשהיא אבילה להיות כוחלת את עיניה ולהיות פוקסת את לחייה, באמת אמרו (הלכה מקובלת היא): מוזגת לו הכוס, ומצעת לו המטה, ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו. הרי שבזמן אבילות אין אנו חוששים שמא מתוך דברים של חיבה שביניהם יבוא לבעול אותה, ובנידה אנו מרחיקים יותר!

לָא קַשְׁיָא, כָּאן – בַּאֲבֵילוּת דִּידֵיהּ, כָּאן – בַּאֲבֵילוּת דִּידָהּ.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שאמרו שיש להרחיק, מדובר באבילות דידיה [שלו], וכאן שהקילו במזיגת הכוס ושאר דברים הגורמים לחיבה — באבילות דידה [שלה], שבאמת אבילות אינה חמורה בעיניו כאיסור נידה, אלא שכאשר האשה היא האבלה, גם אם יתגבר יצרו עליו — לא תשמע לו האשה, ולכן לא גזרו הרחקות יתירות.

וְהָא אָבִיו שֶׁל חָתָן אוֹ אִמָּהּ שֶׁל כַּלָּה קָתָנֵי! כִּי קָתָנֵי – אַשְּׁאָרָא.

ומקשים: והא [והרי] באותה ברייתא אביו של חתן או אמה של כלה קתני [שנה], ומכאן שאין הבדל אם היתה זו אבילות שלו או שלה! ומשיבים: כי קתני [כאשר שנה] והשווה אבילות שלו ושלה, הרי זה אשארא [על השאר], שאר דיני אבילות המוזכרים שם, אבל לא לענין מניעת הייחוד בין הבעל והאשה.

וּמִי שָׁאנֵי בֵּין אֲבֵילוּת דִּידֵיהּ לַאֲבֵילוּת דִּידָהּ? וְהָתַנְיָא: מִי שֶׁמֵּת חָמִיו אוֹ חֲמוֹתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לָכוֹף אֶת אִשְׁתּוֹ לִהְיוֹת כּוֹחֶלֶת וְלִהְיוֹת פּוֹקֶסֶת, אֶלָּא כּוֹפֶה מִטָּתוֹ וְנוֹהֵג עִמָּהּ אֲבֵילוּת. וְכֵן הִיא שֶׁמֵּת חָמִיהָ אוֹ חֲמוֹתָהּ אֵינָהּ רַשָּׁאָה לִהְיוֹת כּוֹחֶלֶת וְלִהְיוֹת פּוֹקֶסֶת, אֶלָּא כּוֹפָה מִטָּתָהּ וְנוֹהֶגֶת עִמּוֹ אֲבֵילוּת!

ומקשים עוד: ומי שאני [והאם שונה] בין אבילות דידיה [שלו] לאבילות דידה [שלה]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מי שמת חמיו או חמותו — אינו יכול לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא אף הוא כופה (הופך) את מטתו כמנהג אבל, ונוהג עמה אבילות. וכן היא שמת חמיה או חמותה — אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא אף היא כופה מטתה ונוהגת עמו אבילות. ומכל מקום לא נאמר באבילות שלו שצריך להיזהר שלא יתייחד עמה.

תְּנֵי בַּאֲבֵילוּת דִּידֵיהּ: הוּא יָשֵׁן בֵּין הָאֲנָשִׁים וְאִשְׁתּוֹ יְשֵׁנָה בֵּין הַנָּשִׁים. הָא ״וְכֵן״ קָתָנֵי! כִּי קָתָנֵי – אַכִּיחוּל וְאַפִּירְכּוּס. וְהָא ״עִמּוֹ״ קָתָנֵי, מַאי לָאו עִמּוֹ בַּמִּטָּה? לָא, עִמּוֹ בַּבַּיִת. וּכְדַאֲמַר לֵיהּ רַב לְחִיָּיא בְּרֵיהּ: בְּאַפָּהּ – נְהוֹג אֲבֵילוּתָא, דְּלָא בְּאַפָּהּ – לָא תִּנְהוֹג אֲבֵילוּתָא.

ומשיבים: תני [שנה והוסף כך]: באבילות דידיה [שלו] הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. ומקשים: הא [הרי] "וכן" קתני [שנה]. משמע שאין הבדל בין המקרים! ומשיבים: כי קתני [כאשר שנה] "וכן", הרי זה רק לענין כיחול ופירכוס. ומקשים: והא [והרי] "עמו" קתני [שנה], מאי לאו [האם לא] הכוונה עמו במטה, ואף על פי כן אין חוששים שיבעל אותה! ודוחים: לא, הכוונה היא עמו בבית. וכדאמר ליה [וכפי שאמר לו] רב לחייא בריה [בנו] כשמת אביה של אשתו: באפה [בפניה] של אשתך נהוג אבילותא [באבילות], שלא באפה [בפניה] לא תנהוג אבילותא [אבילות], אף כאן הכוונה "עמו" — בפניו.

רַב אַשִׁי אֲמַר: מִי קָמְדַמֵּית אֲבֵילוּתָא דְּהָכָא לַאֲבֵילוּתָא דְּעָלְמָא? אֲבֵילוּתָא דְּעָלְמָא – חֲמִיר, וְלָא אָתֵי לְזַלְזוּלֵי בֵּיהּ. אֲבֵילוּת דְּהָכָא, כֵּיוָן דַּאֲקִילוּ רַבָּנַן – אָתֵי לְזַלְזוּלֵי בֵּיהּ.

רב אשי אמר שהשאלה ששאלנו אינה נכונה מעיקרה: מי קמדמית אבילותא דהכא לאבילותא דעלמא [האם יכול אתה לדמות אבילות של כאן לאבילות בכלל]? שהרי אבילותא דעלמא חמיר [אבילות בכלל חמורה] היא עליו ולא אתי [יבוא] לזלזולי ביה [לזלזל בה], ואילו אבילות דהכא [של כאן], כיון דאקילו רבנן [שהקילו בה חכמים], אתי לזלזולי ביה [יבוא לזלזל בה].

מַאי קוּלָּא? אִילֵימָא דְּקָתָנֵי בּוֹעֵל בְּעִילַת מִצְוָה וּפוֹרֵשׁ – הָתָם מִשּׁוּם דְּלָא חָל עָלָיו אֲבֵילוּתָא; אִי לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – עַד שֶׁיֵּצֵא מִפֶּתַח הַבַּיִת, אִי לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ – עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל!

ושואלים: מאי קולא [מה היא ההקלה] שהקלו פה חכמים? אילימא דקתני [אם תאמר מה ששנה] שבועל בעילת מצוה ופורש — אולם התם [שם] הלא הטעם הוא משום שלא חל עליו עדיין אבילותא [דין אבילות], שכן אבילות מתי היא מתחילה, אי [אם] לדעת ר' אליעזר — עד שיצא המת מפתח הבית לקבורה, אי [אם] לדעת ר' יהושע — עד שיסתם הגולל (כיסוי הקבר), וכאן, כיון שהמת לא הוצא עדיין מן הבית אלא הוא בחדר — לא חלים על קרוביו דין אבילות, ואין כאן איפוא שום הקלה בדין אבילות.

אֶלָּא דְּקָתָנֵי: נוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, וְאַחַר כָּךְ נוֹהֵג שִׁבְעַת יְמֵי אֲבֵילוּת.

אלא יש לומר כי ההקלה היא בכך, דקתני [ששנה]: נוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות. וכיון שהקלו עליו שנוהג בשמחת חתונה למרות שהוא אבל — שמא יחטא להקל באבלו, ולכן אסרו עליהם להתייחד.

אֲמַר מָר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יִבְעוֹל לֹא בְּעֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת. בִּשְׁלָמָא בְּעֶרֶב שַׁבָּת – מִשּׁוּם חַבּוּרָה, אֶלָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת אַמַּאי לֹא?

באותה ברייתא אמר מר [החכם]: בין כך ובין כך לא יבעול לא בערב שבת ולא במוצאי שבת. ושואלים: בשלמא [נניח] בערב שבת לא יבעל משום חבורה שעושה כאשר בא על בתולה, אלא במוצאי שבת אמאי [מדוע] לא?

אֲמַר רַבִּי זֵירָא:

אמר ר' זירא: