וַחֲדָא בְּמִיתָה וּמַלְקוֹת. וּצְרִיכָא; דְּאִי אַשְׁמַעִינַן מִיתָה וּמָמוֹן – מִשּׁוּם דַּחֲדָא בְּגוּפֵיהּ וַחֲדָא בְּמָמוֹנֵיהּ לָא עָבְדִינַן, אֲבָל בְּמִיתָה וּמַלְקוֹת דְּאִידִי וְאִידִי בְּגוּפֵיהּ – אֵימָא מִיתָה אֲרִיכְתָּא הִיא, וְנַעֲבֵיד בֵּיהּ.

וחדא [ואחת] מהדרשות מדברת במיתה ומלקות, שמי שחייב מיתה אין מלקים אותו. ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו שני כתובים: דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק בענין מיתה וממון, היינו אומרים: משום דחדא בגופיה וחדא בממוניה לא עבדינן [שעונש אחד בגופו ואחד בממונו אין אנו עושים] להעניש שני עונשים נבדלים, אבל במיתה ומלקות דאידי ואידי בגופיה [שזה וזה בגופו], אימא [אמור] שמיתה אריכתא [ארוכה] היא, ונעביד ביה [ונעשה בו] את שניהם, שקודם ילקו אותו ומיד אחר כך ימיתוהו, ותהא זו כאילו מיתה מיסורים.

וְאִי אַשְׁמַעִינַן מִיתָה וּמַלְקוֹת – דְּתַרְתֵּי בְּגוּפֵיהּ לָא עָבְדִינַן, אֲבָל מִיתָה וּמָמוֹן דַּחֲדָא בְּגוּפֵיהּ וַחֲדָא בְּמָמוֹנֵיהּ – אֵימָא נַעֲבֵיד בֵּיהּ, צְרִיכָא.

ולהיפך: ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק לענין מיתה ומלקות, היינו אומרים דתרתי בגופיה לא עבדינן [ששני עונשים בגופו אין אנו עושים], אבל מיתה וממון דחדא בגופיה וחדא בממוניה [שאחד בגופו ואחד בממונו] אין זה קשה כל כך, ואם כן אימא נעביד ביה [אמור שנעשה בו], על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הכתובים, שמהם נלמד כי רק עונש אחד נעשה בו.

״וְלֹא תִקְחוּ כוֹפֶר לְנֶפֶשׁ רוֹצֵחַ״ לָמָּה לִי? דְּאָמַר רַחֲמָנָא: לָא תִּשְׁקוֹל מָמוֹנָא מִינֵּיהּ וְתִפְטְרֵיהּ מִקְּטָלָא – ״לֹא תִקְחוּ כוֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ״ לָמָּה לִי? דְּאָמַר רַחֲמָנָא: לָא תִּשְׁקוֹל מָמוֹנָא מִינֵּיהּ וְתִפְטְרֵיהּ מִן גָּלוּת.

ושואלים: הפסוק "ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות" (במדבר לה, לא) שאפשר להבינו במשמעות שאין לקחת עונש כספי מאדם שנידון למוות, למה לי אם הדבר נלמד ממקור אחר? ומסבירים: דאמר רחמנא [שאמרה התורה]: לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה מקטלא [אל תקח כסף ממנו כעונש ותפטור אותו ממיתה]. וכן מה שנאמר שם "ולא תקחו כפר לנוס אל עיר מקלטו" (במדבר לה, לב), למה לי? דאמר רחמנא [שאמרה התורה]: לא תשקול ממונא מיניה ותפטריה [אל תקח ממון ממנו ותפטור אותו] מן הגלות.

וּתְרֵי קְרָאֵי לָמָּה לִי? חַד בְּשׁוֹגֵג וְחַד בְּמֵזִיד, וּצְרִיכִי; דְּאִי אַשְׁמַעִינַן מֵזִיד – מִשּׁוּם דַּחֲמִיר אִיסּוּרֵיהּ, אֲבָל שׁוֹגֵג דְּלָא חֲמִיר אִיסּוּרֵיהּ – אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמַעִינַן שׁוֹגֵג – מִשּׁוּם דְּלֵיכָּא אִיבּוּד נְשָׁמָה, אֲבָל מֵזִיד דְּאִיכָּא אִיבּוּד נְשָׁמָה – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ושואלים: ותרי קראי [ושני כתובים] למה לי, הרי התוכן אחד הוא בשניהם! ומסבירים: חד [אחד] מהם הרי מדבר במי שרצח בשוגג, וחד [ואחד] מדבר ברוצח במזיד. וצריכי [וצריכים] שני הפסוקים להיכתב, דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק במזיד שאינו נפטר בעונש ממון, היינו אומרים משום דחמיר איסוריה [שחמור איסורו] שעבר עבירה חמורה, אבל שוגג דלא חמיר איסוריה אימא [שאין איסורו חמור כל כך אמור] שלא, ואולי יפטר בממון. ולהיפך: ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בשוגג היינו אומרים משום דליכא [שאין] בו איבוד נשמה, שהרי הוא רק גולה, והיינו סבורים שאין לפטור אותו מן הגלות שהרי אין זה עונש כבד כל כך, אבל מזיד דאיכא [שיש] בכך איבוד נשמה של הרוצח — אימא [אמור] שלא, ושמא יוכל להציל עצמו על ידי כופר של ממון ולא יהיה איבוד נשמה, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שניהם.

״וְלָאָרֶץ לֹא יְכוּפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שׁוּפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שׁוֹפְכוֹ״ לָמָּה לִי?

ושואלים: אם כן, מה שנאמר שם עוד "ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו" (במדבר לה, לג) שמובן ממנו שאינו נפטר בממון, למה לי?

מִבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: מִנַּיִן שֶׁאִם נִתְעָרְפָה עֶגְלָה וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הַהוֹרֵג, מִנַּיִן שֶׁאֵין פּוֹטְרִין אוֹתוֹ – שֶׁנֶּאֱמַר ״וְלָאָרֶץ לֹא יְכוּפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שׁוּפַּךְ בָּהּ״ וגו׳,

ומסבירים: מבעי ליה [צריך אותו] לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא] לענין אחר: מנין שאם נתערפה עגלה ערופה, שכאשר מוצאים הרוג ואין יודע מי הרגו, זקני העיר הקרובה למקום המצאו של החלל עורפים עגלה בנחל ומתפללים שעוון הרצח הזה יכופר, ואם אחר כך, אחר עריפת העגלה נמצא ההורג, מנין שאין פוטרין אותו, ואין אומרים שכבר נתכפר לו על ידי עריפת העגלה — שנאמר: "ולארץ לא יכפר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו

״וְאַתָּה תְבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ״ לָמָּה לִי? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: מִנַּיִן לַמּוּמָתִים בְּסַיִיף שֶׁהוּא מִן הַצַּוָּאר – תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְאַתָּה תְבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ״, הוּקְשׁוּ כָּל שׁוֹפְכֵי דָּמִים לְעֶגְלָה עֲרוּפָה, מַה לְּהַלָּן מִן הַצַּוָּאר – אַף שׁוֹפְכֵי דָּמִים מִן הַצַּוָּאר.

", ללמדנו: ולא בדם אחר, של העגלה. ושואלים: והכתוב בסוף פרשת עגלה ערופה "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך" (דברים כא, ט), למה לי? שהרי לכאורה אומר הכתוב אותו דבר עצמו, שצריך להמית את הרוצח! ומשיבים: מיבעי ליה [צריך לו] כתוב זה, לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: מנין למומתים במיתת סייף, שהוא עונשם של הרוצחים, שהוא מן הצואר ולא באופן אחר — תלמוד לומר: "ואתה תבער הדם הנקי מקרבך" — הוקשו (הושוו) כל שופכי דמים לעגלה ערופה הבאה על שפיכות דמים, מה להלן בעגלה ערופה עריפתה מן הצואר — אף שופכי דמים עונשם הוא בהסרת הראש מן הצואר.

אִי מַה לְּהַלָּן בְּקוֹפִיץ, וּמִמּוּל עוֹרֶף, אַף כָּאן בְּקוֹפִיץ וּמִמּוּל עוֹרֶף? אֲמַר רַב נַחְמָן אֲמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: אָמַר קְרָא ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ – בְּרוֹר לוֹ מִיתָה יָפָה.

ושואלים: אי [או] מה להלן בעגלה ערופה עושים זאת בקופיץ (סכין גדולה) וממול עורף (מתחת לראש מאחוריו) — אף כאן בחייבי מיתות בית דין שמא נעשה זאת בקופיץ וממול עורף? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אמר קרא [הכתוב]: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח), ומכאן למדים בין השאר: ברור (בחר) לו מיתה יפה, שלא יתנוול במיתתו, והמיתה בקופיץ היא מיתה מגונה, ולכן דיו שממיתים אותו בהתזת הראש מן הצואר, אבל לא בכל הפרטים כבעגלה ערופה.

״כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה״ לָמָּה לִי? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא. מִנַּיִן לַיּוֹצֵא לֵיהָרֵג וְאָמַר אֶחָד ״עֶרְכּוֹ עָלַי״, מִנַּיִן שֶׁלֹּא אָמַר כְּלוּם,

ושואלים עוד: מהכתוב "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה" (ויקרא כז, כט), שמבינים אותו במשמעות שמי שנגזר עליו דין מוות ("חרם") אין לו פדיון בכסף — למה לי? ומסבירים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך אותו לכפי ששנינו בברייתא]: מנין לאדם שהיה יוצא ליהרג, ואמר אחד "ערכו עלי", כלומר, אני נודב למקדש את ערכו של זה היוצא להיהרג, מנין שלא אמר כלום, שאין ממש בנדר זה —

שֶׁנֶּאֱמַר ״כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה״. יָכוֹל אַף קוֹדֶם שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ כֵּן – תַּלְמוּד לוֹמַר. ״מִן הָאָדָם״ – וְלֹא כָּל הָאָדָם.

שנאמר: "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה", שהנדר הזה ("חרם") שמעריכים אדם היוצא למות ("יחרם מן האדם") — אין לו ערך, משום שאדם זה שיוצא למות נחשב כבר כמת, שאין לו ערך. יכול אף קודם שנגמר דינו שהיה נאשם בעבירה שעונשה מיתה, יהא דינו כן שאם אמר אדם "ערכו של הנידון עלי" שמא לא אמר כלום? — תלמוד לומר: "מן האדם" — למעט: ולא כל האדם, שכל זמן שלא נגמר דינו למיתה נחשב הוא לאדם שלם שיש לו ערך.

וּלְרַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַבְיָא, דְּאָמַר: נֶעֱרָךְ, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו קְצוּבִין, הַאי ״כָּל חֵרֶם״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ?

ושואלים: ולדעת ר' חנניא בן עקביא, שאמר כי גם זה שיוצא ליהרג נערך, כלומר, אם נודרים את ערכו חייבים לשלמו, ומדוע — מפני שדמיו קצובין. כי הערך האמור בתורה אינו תלוי בשוויו של הנערך, אלא קבוע לפי מספר שנותיו, ולכן כל עוד לא מת — יש לו ערך, אם כן חוזרת הקושיה למקומה: האי [הפסוק הזה] "כל חרם" מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו]?

מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: לְפִי שֶׁמָּצִינוּ לַמּוּמָתִים בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנּוֹתְנִין מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לָהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר ״אִם כּוֹפֶר יוּשַׁת עָלָיו״, יָכוֹל אַף בִּידֵי אָדָם כֵּן – תַּלְמוּד לוֹמַר ״חֵרֶם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה״.

ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא לו לכפי ששנינו בברייתא אחרת]: ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: לפי שמצינו למומתים בידי שמים, כלומר, למי שחייב מיתה בידי שמים, שנותנין ממון ומתכפר להן, שנאמר: "השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כפר יושת עליו ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו" (שמות כא, כט-ל), שמי ששורו הרג אדם חייב בעצם מיתה בידי שמים, אלא שיכול להתכפר בממון. יכול אף המומתים בידי אדם כן יכולים לתת כופר נפשם ולהיפטר? תלמוד לומר: "חרם מן האדם לא יפדה" כלומר, שאם מצות החרם (עונש המוות) היא "מן האדם" שהוא חייב מיתה בידי אדם, אין הוא נפדה על ידי כסף.

וְאֵין לִי אֶלָּא מִיתוֹת חֲמוּרוֹת, שֶׁלֹּא נִיתְּנָה שִׁגְגָתָן לְכַפָּרָה, מִיתוֹת קַלּוֹת, שֶׁנִּיתְּנָה שִׁגְגָתָן לְכַפָּרָה מִנַּיִן – תַּלְמוּד לוֹמַר ״כָּל חֵרֶם״.

ואין לי אלא מיתות חמורות כגון מכה אביו וכיוצא בהן שלא ניתנה שגגתן לכפרה, שלא נתפרש בכתוב מה כפרתו של העושה אותן בשוגג, אבל מיתות קלות כגון חילול שבת שניתנה שגגתן לכפרה, שנתפרש שאם עושה אותן בשגגה מביא קרבן חטאת, מנין שגם להן אין כפרה בממון — תלמוד לומר: "כל חרם" המרבה גם שאר מיתות.

וְלָא מִמֵּילָא, מִ״לֹּא תִקְחוּ כוֹפֶר״ שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ: לָא תִּשְׁקוֹל מָמוֹנָא מִינֵּיהּ וְתִיפְטְרֵיהּ, ״כָּל חֵרֶם״ לָמָּה לִי? אֲמַר רָמִי בַּר חָמָא: אִיצְטְרִיךְ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא:

ושואלים: ולא ממילא (והאם לא מעצם הדבר) ממה שנאמר ברציחה "ולא תקחו כפר לנפש רוצח" (במדבר לה, לא) שמעת מינה [שומע אתה ממנה] לא תשקול ממונא מיניה ותיפטריה [אל תקח ממון ממנו ותפטרנו] ואם כן ריבוי הפסוק "כל חרם" למה לי? הלא כבר אנחנו יודעים זאת מפסוק אחר! אמר רמי בר חמא: איצטריך [צריך] שייכתב הדבר שנית, ומדוע — סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]