אַף קְנָס בִּמְקוֹם מֶכֶר.

אף קנס במקום מכר, כלומר, לא רק שיש לה מכר, אלא מבת שלוש עד הבגרות יש לה גם קנס.

וְהָנֵי בְּנֵי קְנָסָא נִינְהוּ? וְאַמַּאי? אִיקְרֵי כָּאן ״וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה״ – אִשָּׁה הָרְאוּיָה לוֹ! אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: ״נַעֲרָה״, ״נַעֲרָה״, ״הַנַּעֲרָה״; חַד – לְגוּפֵיהּ, וְחַד – לְאַתּוּיֵי חַיָּיבֵי לָאוִין, וְחַד – לְאַתּוּיֵי חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת.

לאחר בירור דיוקי הלשון, פונים לעסוק בגוף המשנה שיש בה רשימה של נערות פסולות, שלכולן חייב לשלם קנס אם אנסן. שואלים: והני בני קנסא נינהו [ואלה הנערות הפסולות הללו בנות קנס הן]? ואמאי [ומדוע]? איקרי [אקרא] כאן את הכתוב האמור באונס: "ולו תהיה לאשה" (דברים כב, כט), שמכאן למדו שמדובר כאן רק באשה הראויה לו, ואם אנס אדם אשה האסורה לו — אינו חייב לשאת אותה, ושמא יהא מטעם זה פטור באלה גם מקנס! אמר ריש לקיש, נאמר בכתוב: "כי ימצא איש נערה" (דברים כב, כח), ונאמר: "ונתן האיש השוכב עימה לאבי הנערה" (דברים כב, כט), והרי זה כאילו חזר על אותו ביטוי שלוש פעמים "נערה", "נערה" (שבתוך המלה "הנערה"), וגם ה־ה' היתירה של "הנערה", משלושה אלה אנחנו למדים: חד לגופיה [אחד ללמד לגופו], לעצם הענין, ובנערה כשירה. וחד לאתויי [ואחד להביא, להוסיף], גם חייבי לאוין, שאף אם יש חיוב לאו בביאתו על הנערה הזו ואינו רשאי לשאתה — מכל מקום אינו נפטר מהקנס. וחד לאתויי [ואחד להביא, להוסיף] אפילו נערה שהיא חייבי כריתות, שגם מי שאנסה חייב בקנס.

רַב פַּפָּא אֲמַר: ״בְּתוּלָה״, ״בְּתוּלוֹת״, ״הַבְּתוּלוֹת״ חַד – לְגוּפֵיהּ, וְחַד – לְאַתּוּיֵי חַיָּיבֵי לָאוִין, וְחַד – לְאַתּוּיֵי חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת.

רב פפא אמר: דבר זה נלמד מדין מפתה האמור בספר שמות, שנאמר שם: "וכי יפתה איש בתולה" (שמות כב, טו), וכן: "כסף ישקול כמוהר הבתולות" (שמות כב, טז), אם כן יש "בתולה" "בתולת" "הבתולת": חד לגופיה [אחד לגופו], לעצם ההלכה, וחד לאתויי [ואחד להביא] חייבי לאוין, וחד לאתויי [ואחד להביא] חייבי כריתות.

וְרַב פַּפָּא מַאי טַעֲמָא לָא אֲמַר כְּרֵישׁ לָקִישׁ? הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְאַבַּיֵי. דַּאֲמַר אַבַּיֵי: בָּא עָלֶיהָ וּמֵתָה – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְנָתַן לַאֲבִי הַנַּעֲרָה״ – לַאֲבִי נַעֲרָה וְלֹא לַאֲבִי מֵתָה.

ושואלים: ורב פפא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כריש לקיש ומדוע הוצרך ללימוד אחר? ומשיבים: את הריבוי ההוא של "נערה" "הנערה", מיבעי ליה [הוא צריך] ללמוד ממנו אותה הלכה שקבע אביי בענין זה. שאמר אביי: בא עליה על נערה, ומתה לפני שהעמידו האב בדין — פטור מלשלם קנס, שנאמר: "ונתן לאבי הנערה" (דברים כב, כט) וממה שאמר "לאבי הנערה" ולא "לאביה" הכוונה להדגיש: לאבי נערה, ולא לאבי מתה, שאין משלם קנס אלא בחיי הנערה.

וְרֵישׁ לָקִישׁ מַאי טַעֲמָא לָא אֲמַר כְּרַב פַּפָּא? הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לִגְזֵירָה שָׁוָה. דְּתַנְיָא: ״כֶּסֶף יִשְׁקוֹל כְּמוֹהַר הַבְּתוּלוֹת״ – שֶׁיְּהֵא זֶה כְּמוֹהַר הַבְּתוּלוֹת, וּמוֹהַר הַבְּתוּלוֹת כָּזֶה. וְרֵישׁ לָקִישׁ נַמִי, מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְאַבַּיֵי, וְרַב פַּפָּא נַמִי מִיבָּעֵי לֵיהּ לִגְזֵירָה שָׁוָה!

ושואלים עוד: וריש לקיש מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כרב פפא, ללמוד מהריבוי "בתולה" "בתולות"? ומשיבים: הריבוי ההוא מיבעי ליה [צריך, נדרש לו] לגזירה שוה. כיצד? דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר במפתה: "כסף ישקל כמהר הבתולת", מכאן אנחנו למדים שיהא זה סכום הקנס במפתה כמוהר הבתולות, כלומר, חמישים שקל, כאמור בפרשה של אונס שנותן כשנושאה לאשה. ומוהר הבתולות כזה. מכאן אנחנו למדים הן לענין הסכום המדוייק של הקנס והן לגבי מוהר הבתולות, ואם כן אי אפשר ללמוד מכאן דברים אחרים. ושואלים: וריש לקיש נמי מיבעי ליה [גם כן הרי צריך לו] ללמוד מן הפסוק אותו דבר שלמד אביי, שאינו נותן לאבי המתה, וכן רב פפא נמי מיבעי ליה [גם כן צריך לו] את הפסוק שהוא למד ממנו לגזירה שוה!

אֶלָּא שִׁיתָּא קְרָאֵי כְּתִיבִי: ״נַעֲרָה״ ״נַעֲרָה״ ״הַנַּעֲרָה״ ״בְּתוּלָה״ ״בְּתוּלוֹת״ ״הַבְּתוּלוֹת״, תְּרֵי – לְגוּפַיְיהוּ, חַד – לְכִדְאַבַּיֵי, וְחַד – לִגְזֵירָה שָׁוָה. אִיַּיתְרוּ לֵיהּ תְּרֵי, חַד – לְאַתּוּיֵי חַיָּיבֵי לָאוִין, וְחַד – לְאַתּוּיֵי חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת.

אלא יש לומר כך: שיתא קראי כתיבי [ששה כתובים נאמרו] ומכולם אנו למדים. כיצד? נאמר בפרשיות של אונס ומפתה "נערה" "נערה" "הנערה" "בתולה" "בתולת" "הבתולת", תרי — לגופייהו [שניים לעצמם], כלומר, לצורך משמעות הדברים באונס ובמפתה. חד [אחד] ("הנערה") — למה שאמר אביי, וחד [ואחד] ("הבתולות") — לגזירה שוה לגבי מוהר הבתולות. אייתרו ליה תרי [נשארו להם עוד שני כתובים]; חד [אחד] — לאתויי [להביא, לרבות] חייבי לאוין, וחד [ואחד] — לאתויי [להביא, לרבות] חייבי כריתות. וריש לקיש ורב פפא לא נחלקו, אלא מדברי שניהם משלימים מדרש זה.

וּלְאַפּוּקֵי מֵהַאי תַּנָא; דְּתַנְיָא: ״וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה״, שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הֲוָיָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: אִשָּׁה הָרְאוּיָה לְקַיְּימָהּ.

ומעירים: משנתנו האומרת כי יש קנס לממזרת ולאחותו, באה לאפוקי מהאי תנא [להוציא מדברי תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר: "ולו תהיה לאשה" (דברים כב, כט), שמעון התימני אומר: אשה שיש בה הויה (קידושין). כלומר, דין זה נאמר דווקא באשה שיכול להיות לו בה קידושין. ואם היתה אסורה עליו באיסור כרת, שאז אין קידושין תופסים בה — ממילא לא חלים עליה כל דיני נערה אנוסה. ר' שמעון בן מנסיא אומר: אשה הראויה לקיימה ואינו צריך לגרשה מחמת הפסול שבה.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אֲמַר רַבִּי זֵירָא: מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. לְמַאן דַּאֲמַר יֵשׁ בָּהּ הֲוָיָה – הָא נַמִי יֵשׁ בָּהּ הֲוָיָה, לְמַאן דְּאָמַר רְאוּיָה לְקַיְּימָהּ – הָא אֵינָהּ רְאוּיָה לְקַיְּימָהּ.

ותחילה מבררים מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם], בין שיטת שמעון התימני ושיטת ר' שמעון בן מנסיא, למעשה? ומשיבים: אמר ר' זירא: לגבי ממזרת ונתינה ושאר איסורי לאוין איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל]. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי דווקא לאשה שיש בה הויה, וזהו הצד הקובע — הא נמי [זו גם כן] יש בה הויה. שאם מקדש אדם מישראל ממזרת או נתינה, אף שאסור לו לעשות כן, מכל מקום יש בה "הויה", והקידושין חלים. ואילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שראויה לקיימה, הא [זו] אינה ראויה לקיימה כי הוא חייב לגרש אותה.

וּלְרַבִּי עֲקִיבָא, דַּאֲמַר: אֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּחַיָּיבֵי לָאוִין, מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, כְּרַבִּי סִימַאי. דְּתַנְיָא, רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר: מִן הַכֹּל עוֹשֶׂה רַבִּי עֲקִיבָא מַמְזֵרִין, חוּץ מֵאַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה ״לֹא יִקָּח…וְלֹא יְחַלֵּל״ – חִילּוּלִין הוּא עוֹשֶׂה, וְאֵין עוֹשֶׂה מַמְזֵרִין.

ושואלים, ולדעת ר' עקיבא שאמר: אין קידושין תופסין בחייבי לאוין, אם כן מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] שלדעתו אף בממזרת אין הויה! ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] למעשה לגבי אלמנה שנבעלה באונס לכהן גדול, וכשיטת ר' סימאי, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' סימאי אומר: מן הכל, מכל הוולדות שנולדו בביאות אסורות עושה ר' עקיבא ממזרין, חוץ מוולד הנולד מנישואי אלמנה לכהן גדול. ומדוע? שהרי אמרה התורה: "אלמנה וגרושה... את אלה לא יקח... ולא יחלל זרעו בעמיו" (ויקרא כא, יד-טו), ומכאן אנו למדים: חילולין הוא עושה, שאם בא על נשים אלו הילדים הנולדים נקראים חללים, אבל אין הוא עושה בכך ממזרין, ומכאן שאף קידושין תופסין בהן ויש בהן הויה.

וּלְרַבִּי יְשֵׁבָב, דְּאָמַר: בּוֹאוּ וְנִצְוַח עַל עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף, שֶׁהָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁאֵין לוֹ בִּיאָה בְּיִשְׂרָאֵל הַוָּלָד מַמְזֵר. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ

ושואלים: ומה נאמר לפי דברי ר' ישבב, שאמר: בואו ונצוח על עקיבא בן יוסף שמרבה ממזרים, מפני שהיה אומר: כל שאין לו ביאה בישראל, שכל ביאה שיש בה איסור (ואף אלמנה לכהן גדול) — הולד ממזר לר' עקיבא. אם כן לשיטה זו מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] בין האומר שיש בה הויה ובין האומר שחייב בקנס רק בזו שראויה לקיימה? שהרי לדברי ר' ישבב בשיטת ר' עקיבא אפילו אלמנה לכהן גדול אינה בת הויה. ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי