אַפּוֹטְרוֹפּוֹס, אוֹ שֶׁהִנִּיחַ תְּפִילִּין בִּפְנֵי רַבּוֹ, אוֹ שֶׁקָּרָא שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת – הֲרֵי זֶה לֹא יָצָא לְחֵירוּת! הָתָם דְּאִיקְרִי עֶבֶד מִדַּעְתּוֹ, כִּי קָאָמְרִינַן – דְּקָא נָהֵיג בֵּיהּ מִנְהַג בָּנִים. ״לִטְבּוֹל לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה״. בִּתְרוּמָה דְּרַבָּנַן.

אפוטרופוס (ממונה על נכסיו), או שהניח תפילין בפני רבו, או שקרא שלשה פסוקים בבית הכנסת — הרי זה לא יצא לחירות. שאף שהעבד נראה בכל אלה נוהג מנהג בן חורין, אין זו הוכחה שהוא בן חורין, וייתכן שעדיין הוא עבד. ולענייננו נלמד מכאן, שייתכן שעבד למד תורה עד שידע לקרוא בבית הכנסת, ובודאי למד בבית הספר! ודוחים: התם דאיקרי [שם מדובר שקרא] העבד מדעתו, וייתכן שהעבד למד מעצמו לקרוא. כי קאמרינן [כאשר אנו אומרים] — הרי זה דווקא באופן דקא נהיג ביה [שהוא נוהג בו] מנהג בנים, ששולח אותו לבית הספר, ואין נוהגים כך בעבדים.

״וְשֶׁהָיָה חוֹלֵק עִמָּנוּ עַל הַגּוֹרֶן״. וְדִלְמָא עֶבֶד כֹּהֵן הוּא? תְּנַן כְּמַאן דְּאָמַר: אֵין חוֹלְקִין תְּרוּמָה לְעֶבֶד אֶלָּא אִם כֵּן רַבּוֹ עִמּוֹ. דְּתַנְיָא: אֵין חוֹלְקִין תְּרוּמָה לְעֶבֶד אֶלָּא אִם כֵּן רַבּוֹ עִמּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר: אִם כֹּהֵן אֲנִי – תְּנוּ לִי בִּשְׁבִיל עַצְמִי, וְאִם עֶבֶד כֹּהֵן אֲנִי – תְּנוּ לִי בִּשְׁבִיל רַבִּי.

עוד שנינו במשנה, שנאמן להעיד שהיה פלוני חולק עמנו על הגורן. ושואלים: ודלמא [ושמא] עבד כהן הוא? ולכן רשאי לחלוק בתרומה! ועונים: חייבים לומר כי תנן כמאן דאמר [שנינו איפוא במשנה כדעת מי שאומר] שאין חולקין תרומה לעבד בגורן אלא אם כן רבו עמו ולכן זה שחלקו לו תרומה לבד, ודאי אינו עבד כהן אלא כהן. דתניא [שכן שנינו בברייתא] ביחס לוולדות: בן כהן ובן שפחה שנתערבו בלידתם, אם בא אחד מהם לחלוק בגורן לבדו — אין חולקים לו, כיון שיתכן שהוא בן השפחה, ואין חולקין תרומה לעבד, אלא אם כן רבו עמו, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: יכול הוא, כל אחד מהם, לבוא ולקחת תרומה, שיאמר: אם כהן אני — תנו לי בשביל עצמי, ואם עבד כהן אני — תנו לי בשביל רבי.

בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הָיוּ מַעֲלִין מִתְּרוּמָה לְיוֹחֲסִין, בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי לֹא הָיוּ מַעֲלִין מִתְּרוּמָה לְיוֹחֲסִין.

ומסבירים את טעמי השיטות: במקומו של ר' יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין, ומשום כך אסר לתת תרומה בפרהסיה לעבד כהן (אלא אם כן רבו עמו) שמא יסמכו על כך להעיד עליו שכהן הוא. ואילו במקומו של ר' יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין, ולכן לא חשש אם נותנים לו תרומה גם אם אין רבו עמו.

תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יוֹסֵי: מִיָּמַי לֹא הֵעַדְתִּי, פַּעַם אַחַת הֵעַדְתִּי, וְהֶעֱלוּ עֶבֶד לִכְהוּנָּה עַל פִּי. הֶעֱלוּ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! הָשְׁתָּא, וּמַה בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַּדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָם – צַדִּיקִים עַצְמָם לֹא כָּל שֶׁכֵּן!

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' אלעזר בר' יוסי: מימי לא העדתי (לא נזדמן לי להעיד) בבית דין. פעם אחת בלבד העדתי והעלו עבד לכהונה על פי. ותוהים: העלו ממש סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר?! השתא [עכשיו הרי] ומה בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם, כמסופר בחמורו של ר' פנחס בן יאיר שלא אכל טבל (חולין ז, א), הצדיקים עצמם לא כל שכן שאין תקלה באה על ידם!

אֶלָּא, בִּקְּשׁוּ לְהַעֲלוֹת עֶבֶד לִכְהוּנָּה עַל פִּי. חֲזָא בְּאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי, וַאֲזַל וְאַסְהֵיד בְּאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה.

ומסבירים: אלא, יש לתקן ולגרוס: בקשו להעלות עבד לכהונה על פי, ולבסוף לא העלו. ומסבירים כיצד אירע הדבר: חזא באתריה [ראה במקומו] של ר' יוסי שאותו עבד חלק בתרומה בגורן, ואזל ואסהיד באתריה [והלך והעיד במקומו] של ר' יהודה על עובדה זו, אלא שבאותו מקום שימשה זאת הוכחה לענין יוחסין, שהרי במקום זה חולקים לעבד רק בנוכחות רבו, ולפיכך לא ידעו שהוא עבד, ולכן כמעט אירעה תקלה על ידו.

״וְשֶׁהַמָּקוֹם הַזֶּה בֵּית הַפְּרָס הוּא״. מַאי טַעֲמָא? בֵּית הַפְּרָס דְּרַבָּנַן. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְנַפֵּח אָדָם בֵּית הַפְּרָס וְהוֹלֵךְ. וְרַב יְהוּדָה בַּר אַמִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה אָמַר: בֵּית הַפְּרָס שֶׁנִּידַּשׁ – טָהוֹר. מַאי טַעֲמָא – אִי אֶפְשָׁר לְעֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה שֶׁלֹּא נִידַּשׁ בָּרֶגֶל.

עוד שנינו במשנה שנאמן להעיד בגדלותו שהמקום הזה בית הפרס הוא (מקום שיש בו חשש טומאה, כגון שהיה שם קבר ונחרש ונתפזרו העצמות בכל השדה). ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר, הלא כשראה זאת היה קטן? — משום שטומאת בית הפרס היא רק דרבנן [מדברי סופרים]. שאמר רב יהודה אמר שמואל: מנפח אדם בבית הפרס והולך, כלומר, מותר לאדם ללכת בתוך בית הפרס ולנפוח בפיו לפני הליכתו בעפר, כדי לבדוק אם יש לפניו עצם קטנה מן המת, ואינו צריך לחשוש עוד לטומאה. וכן רב יהודה בר אמי משמיה [משמו] של רב יהודה אמר: בית הפרס שנידש, שעברו ודרסו בו אנשים — טהור, ואין חוששים עוד לטומאה. מאי טעמא [מה טעם] — אי אפשר לעצם כשעורה (שבגלל האפשרות שנמצאת העצם שם, המקום טמא) שלא נידש ברגל ונתמעט משיעורו. ומזה שסומכים על דברים כגון אלה לטהר את בית הפרס, הרי זו הוכחה שטומאת בית הפרס אינה מן התורה, אלא רק חשש מדברי סופרים, ולכן די אף בעדות כזו של קטן והגדיל כדי לנהוג במקום זה כבית הפרס.

״וְעַד כָּאן הָיִינוּ בָּאִין בְּשַׁבָּת״. קָסָבַר: תְּחוּמִין דְּרַבָּנַן.

וכן נאמן להעיד בגדלותו שעד כאן היינו באין בשבת. ומסבירים: קסבר [סבור] תנא זה שאיסור תחומין, שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת, הוא רק איסור דרבנן [מדברי סופרים] בלבד, ולכן האמינוהו חכמים בדבריהם.

״וְאֵין נֶאֱמָן לוֹמַר דֶּרֶךְ הָיָה לִפְלוֹנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה, מַעֲמָד וּמִסְפֵּד הָיָה לִפְלוֹנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה״. מַאי טַעֲמָא? אַפּוּקֵי מָמוֹנָא – לָא מַפְּקִינַן.

ועוד שנינו: אין נאמן לומר "דרך היה לפלוני במקום הזה", או "מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה". ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] אינו נאמן — משום שאפוקי ממונא לא מפקינן [להוציא ממון מאדם על פי עדות זו אין מוציאים].

תָּנוּ רַבָּנַן: נֶאֱמָן הַתִּינוֹק לוֹמַר כָּךְ אָמַר לִי אַבָּא: ״מִשְׁפָּחָה זוֹ טְהוֹרָה, מִשְׁפָּחָה זוֹ טְמֵאָה״. טְהוֹרָה וּטְמֵאָה סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא, מִשְׁפָּחָה זוֹ כְּשֵׁרָה, וּמִשְׁפָּחָה זוֹ פְּסוּלָה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמן התינוק לומר בהיותו גדול: כך אמר לי אבא כשהייתי קטן: "משפחה זו טהורה, משפחה זו טמאה". ותחילה מבררים את הלשון: טהורה וטמאה סלקא דעתך [עולה על דעתך], וכי ענין של טהרה וטומאה יש במשפחה? אלא הכוונה היא כי משפחה זו כשרה, ומשפחה זו פסולה. וכן נאמן להעיד

וְ״שֶׁאָכַלְנוּ בִּקְצָצָה שֶׁל בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי״. וְ״שֶׁהָיִינוּ מוֹלִיכִים חַלָּה וּמַתָּנוֹת לִפְלוֹנִי כֹּהֵן״. עַל יְדֵי עַצְמוֹ, אֲבָל לֹא עַל יְדֵי אַחֵר. וְכוּלָּן, אִם הָיָה גּוֹי וְנִתְגַּיֵּיר, עֶבֶד וְנִשְׁתַּחְרֵר – אֵין נֶאֱמָנִים. וְאֵין נֶאֱמָן לוֹמַר ״דֶּרֶךְ הָיָה לִפְלוֹנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה״, ״מַעֲמָד וּמִסְפֵּד הָיָה לִפְלוֹנִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה״. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: נֶאֱמָנִים.

"שאכלנו בקצצה של בת פלוני לפלוני", כאשר יבואר. ו"שהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן". ונאמן להעיד בזה דווקא על ידי עצמו, כלומר, שהוא אומר שהוא עצמו היה מוליך תרומה, אבל לא על ידי אחר, שמעיד שראה שאחרים הוליכו תרומה לאותו אדם. שבמה שאירע בו הוא יודע את הדברים בודאות, אבל לגבי אחרים אין עדותו של הקטן מספיקה. ובכל העדויות הללו כולן, אם היה גוי ונתגייר, או עבד ונשתחרר — אין נאמנים על מה שראו כשלא היו כשרים להעיד. ואין נאמן לומר "דרך היה לפלוני במקום הזה", "מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה". ר' יוחנן בן ברוקא אומר: נאמנים.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אַהֵיָיא? אִילֵימָא אַסֵּיפָא – אַפּוּקֵי מָמוֹנָא הוּא! אֶלָּא אַרֵישָׁא: וְכוּלָּם אִם הָיָה גּוֹי וְנִתְגַּיֵּיר, עֶבֶד וְנִשְׁתַּחְרֵר – אֵין נֶאֱמָנִין, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: נֶאֱמָנִין.

ושואלים: ר' יוחנן בן ברוקא אהייא [על איזו], לאיזה ענין הוא מתייחס? אילימא אסיפא [אם תאמר שהוא חולק על סופה] של הברייתא, שאין נאמנות לקטן להעיד על דרך של פלוני, תמוה הוא: הלא אפוקי ממונא [הוצאת ממון] הוא, וכיצד נאמנים להעיד על כך? אלא ודאי ארישא [על ראשה] של הברייתא הוא חולק. שנאמר וכולם, אם היה גוי ונתגייר, עבד ונשתחרר — אין נאמנין. ר' יוחנן בן ברוקא אומר: אף הם נאמנין.

בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? תָּנָא קַמָּא סָבַר: כֵּיוָן דְּגוֹי הוּא – לָא הֲוָה דָּיֵיק, וְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא סָבַר: כֵּיוָן דְּדַעְתֵּיהּ לְאִיגַּיּוּרֵי – מֵידָק הֲוָה דָּיֵיק.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה באיזה עקרון נחלקו]? ומסבירים: התנא קמא [הראשון] סבר: כיון שגוי הוא, לא הוה דייק [היה מדייק], שבהיותו גוי לא היה הדבר נוגע לו, ואין לסמוך עליו שדקדק בהם בשעתו. ור' יוחנן בן ברוקא סבר: כיון דדעתיה לאיגיורי [שדעתו היתה להתגייר], מידק הוה דייק [מדייק היה] גם בדברים אלה, שהתעניין בדברים הנוגעים ליהודים ודקדק בהם.

מַאי קְצָצָה? דְּתָנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד קְצָצָה? אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, בָּאִין בְּנֵי מִשְׁפָּחָה וּמְבִיאִין חָבִית מְלֵיאָה פֵּירוֹת, וְשׁוֹבְרִין אוֹתָהּ בְּאֶמְצַע רְחָבָה, וְאוֹמְרִים: אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, שִׁמְעוּ! אָחִינוּ פְּלוֹנִי נָשָׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, וּמִתְיָירְאִים אָנוּ שֶׁמָּא יִתְעָרֵב זַרְעוֹ בְּזַרְעֵינוּ, בּוֹאוּ וּקְחוּ לָכֶם דּוּגְמָא לְדוֹרוֹת, שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב זַרְעוֹ בְּזַרְעֵינוּ. וְזוֹ הִיא קְצָצָה שֶׁהַתִּינוֹק נֶאֱמָן לְהָעִיד עָלֶיהָ. הדרן עלך האשה שנתארמלה

ועוד מסבירים: מאי [מה היא] "קצצה" זו שהזכרנו? — דתנו רבנן [ששנו חכמים]: כיצד קצצה? אחד מן האחין שנשא אשה שאינה הוגנת לו, כלומר, אשה שיש בה פסול משפחה — באין בני משפחה ומביאין חבית מלאה פירות ושוברין אותה באמצע רחבה, כדי לפרסם את הדבר לרבים, ואומרים: אחינו בית ישראל שמעו! אחינו פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו, ומתייראים אנו שמא יתערב זרעו בזרעינו, וכדי להבליט את הדבר בואו וקחו לכם דוגמא לדורות, כלומר, סימן שיהיה לדורות הבאים שלא יתערב זרעו בזרעינו, וכשמתאסף קהל גדול לקחת פירות מתפרסם הדבר. וזו היא קצצה שהתינוק נאמן להעיד עליה.