מַה לִּי לְשַׁקֵּר, אוֹ דִּלְמָא לָא אָמְרִינַן?

מה לי לשקר, שאילו היתה רוצה לשקר הלא היתה יכולה לומר שנחבאה. או דלמא לא אמרינן [שמא אין אנו אומרים] נימוק זה?

וּמַאי שְׁנָא מֵהַהוּא מַעֲשֶׂה, דְּהַהוּא גַּבְרָא דַּאֲגַר לֵיהּ חֲמָרָא לְחַבְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: לָא תֵּיזִיל בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד, דְּאִיכָּא מַיָּא, זִיל בְּאוֹרְחָא דְּנֶרֶשׁ דְּלֵיכָּא מַיָּא, וַאֲזַל אִיהוּ בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד, וּמִית חֲמָרָא.

ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה] ענין זה מההוא [מאותו] מעשה, דההוא גברא דאגר ליה חמרא לחבריה [שאדם אחד השכיר לו חמור לחבירו], אמר ליה [לו] לשוכר: לא תיזיל באורחא [אל תלך בדרך] של נהר פקוד דאיכא מיא [שיש שם מים] ועלול החמור לטבוע, ולכן זיל באורחא [לך בדרך] של נרש דליכא מיא [שאין שם מים], ואזל איהו באורחא [והלך הוא בדרך] של נהר פקוד ומית חמרא [ומת החמור].

אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לֵיהּ: אִין, בְּאוֹרְחָא דִּנְהַר פְּקוֹד אֲזַלִי, מִיהוּ לָא הָווּ מַיָּא. אֲמַר רָבָא: מַה לִּי לְשַׁקֵּר: אִי בָּעֵי אֲמַר לֵיהּ: בְּאוֹרְחָא דְּנֶרֶשׁ אֲזַלִי. וַאֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: ״מַה לִּי לְשַׁקֵּר״ בִּמְקוֹם עֵדִים לָא אָמְרִינַן!

אתא לקמיה [בא הדין לפני] רבא, אמר ליה [לו] הנתבע: אין [כן], באורחא [בדרך] של נהר פקוד אזלי [הלכתי], מיהו [אולם] לא הוו מיא [היו שם מים], והחמור מת מסיבה אחרת. אמר רבא: במקרה כזה אפשר לסמוך עליו מפני הנימוק של "מה לי לשקר" שהרי אי בעי אמר ליה [אם היה רוצה לשקר היה אומר לו]: באורחא [בדרך] של נרש אזלי [הלכתי]. ואמר ליה [לו] אביי: "מה לי לשקר" במקום עדים לא אמרינן [אין אנו אומרים]. כלומר, אין הטענה הזו של מיגו, מתוך שהיה יכול לשקר ולא שיקר, מועילה אלא כשאין עדות ודאית לגבי העובדות, אבל כאן, כיון שברור לנו שבדרך של נהר פקוד יש מים, אין לסמוך על דבריו, למרות הטיעון של "מה לי לשקר". ואם כן גם כאן אנו יכולים לומר שכיון שאנו יודעים שהנשים שנשבו ודאי נבעלו, אין סומכים על האשה מכוח מיגו.

הָכִי הָשְׁתָּא?! הָתָם – וַדַּאי אִיכָּא עֵדִים דְּאִיכָּא מַיָּא, הָכָא – וַדַּאי אִיטַּמֵּי?! חֲשָׁשָׁא הוּא, וּבִמְקוֹם חֲשָׁשָׁא – אָמְרִינַן.

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם [שם] ודאי איכא [יש] עדים שיכולים להעיד דאיכא מיא [שיש מים] בדרך הזו, ואולם הכא [כאן] באשה האומרת לא נחבאתי ולא נטמאתי, האם ודאי איטמי [נטמאה]? הלא רק חששא [חשש] הוא ובמקום של חששא [חשש] בלבד — אמרינן [אנו אומרים], סומכים על הנימוק של "מה לי לשקר".

״אִם יֵשׁ עֵדִים אֲפִילּוּ עֶבֶד וַאֲפִילּוּ שִׁפְחָה נֶאֱמָנִין״. וַאֲפִילּוּ שִׁפְחָה דִּידָהּ מְהֵימְנָא? וּרְמִינְהִי: לֹא תִּתְיַיחֵד עִמּוֹ אֶלָּא עַל פִּי עֵדִים,

שנינו במשנה שאם יש עדים שלא נטמאו נשי העיר על ידי החיילים, אפילו היו אותם עדים עבד ואפילו שפחה — נאמנין. ושואלים: ואפילו שפחה דידה [שלה] מהימנא [נאמנת]? ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה], ממה ששנינו: מי שגירש את אשתו על תנאי, ועדיין לא התקיים התנאי, לא תתייחד האשה עמו אלא על פי עדים, שיש לחשוש שמא יבוא עליה ואם אחר־כך יתקיים התנאי נמצא שהיתה כבר מגורשת כשבא עליה, והגט נפסל.

וַאֲפִילּוּ עַל פִּי עֶבֶד. וְעַל פִּי שִׁפְחָה, חוּץ מִשִּׁפְחָתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁלִּבָּהּ גַּס בְּשִׁפְחָתָהּ! אֲמַר רַב פַּפִּי: בִּשְׁבוּיָה הֵקֵילוּ.

ואפילו על פי עבד ועל פי שפחה מותר לה להתייחד כי הם מספיקים לזה, חוץ משפחתה. וטעם הדבר: מפני שלבה גס בשפחתה, שמפני שרגילה בה וקרובה אליה, לא תימנע מלהיבעל אף ששפחתה נמצאת שם. משמע ששפחתה שלה אינה נאמנת לומר שלא נבעלה! אמר רב פפי: יש לחלק, כי בשבויה הקילו. כיון שכל האיסור אינו אלא מפני חשש, הקילו חכמים בדיני שבויה, וסמכו אפילו על עדות שפחה שלה.

רַב פַּפָּא אֲמַר: הָא בְּשִׁפְחָה דִּידָהּ, הָא בְּשִׁפְחָה דִּידֵיהּ.

רב פפא אמר, יש לתרץ באופן אחר: הא [זה] שאין השפחה נאמנת ואפילו בשבויה, הרי זה דווקא בשפחה דידה [שלה], הא [זה] שאמרו שאפילו על פי שפחה, הרי זה בשפחה דידיה [שלו], שלענין זה היא נאמנת.

וְשִׁפְחָה דִּידָהּ לָא מְהֵימְנָא? הָא קָתָנֵי: אֵין אָדָם מֵעִיד עַל עַצְמוֹ, הָא שִׁפְחָה דִּידָהּ – מְהֵימְנָא! שִׁפְחָתָהּ נַמִי כְּעַצְמָהּ דָּמֵי.

ותוהים: וכי שפחה דידה [שלה] לא מהימנא [אינה נאמנת]? הא קתני [הרי שנה] אין אדם מעיד על עצמו, ומכאן נדייק: רק הוא עצמו בלבד אינו נאמן הא [הרי] שפחה דידה [שלה] מהימנא [נאמנת]! ודוחים: אפשר לומר כי שפחתה נמי [גם כן] כעצמה דמי [נחשבת].

רַב אַשִׁי אֲמַר: הָא וְהָא בְּשִׁפְחָה דִּידָהּ, וְשִׁפְחָה מִיחֲזָא חַזְיָא וְשָׁתְקָה. הָתָם, דִּשְׁתִיקָתָהּ מַתִּירָתָהּ – לָא מְהֵימְנָא, הָכָא דִּשְׁתִיקָתָהּ אוֹסַרְתָּהּ – מְהֵימְנָא.

רב אשי אמר: הא והא [זה וזה] מדובר בשפחה דידה [שלה], ויש להבדיל בין הדינים; שפחה מיחזא חזיא ושתקה [רואה ושותקת], אבל אינה מעידה שקר. ולכן, התם [שם] בענין גט ששתיקתה של השפחה מתירתה, שגם אם תשתוק ולא תספר שראתה שנבעלה — מותרת האשה על פי הגט, לכן לא מהימנא [אין השפחה נאמנת] שמא ראתה שנבעלה ולא סיפרה. אבל הכא [כאן] ששתיקתה אוסרתה, שכל עוד אינה מעידה עליה שהיא טהורה, הרי היא בחזקת בעולה — מהימנא [נאמנת].

הָשְׁתָּא נַמִי אָתְיָא וּמְשַׁקְּרָא! תַּרְתֵּי לָא עָבְדָה.

ושואלים: השתא נמי אתיא ומשקרא [עכשיו גם כן תבוא ותשקר] לטובת גבירתה! ומשיבים: תרתי [שתי] עבירות היא לא עבדה [תעשה], שגם להעלים את האמת, וגם לספר שקר, לזה אין אנו חוששים. ולכן אם באה וסיפרה שגבירתה לא נטמאה — הריהי נאמנת. ומביאים ראיה לדבר שאין חוששים להעלמת העובדות ולשקר יחד.

כִּי הָא דְּמָרִי בַּר אִיסַק, וְאָמְרִי לָהּ חָנָא בַּר אִיסַק, אֲתָא לֵיהּ אַחָא מִבֵּי חוֹזָאָה. אֲמַר לֵיהּ: פְּלוֹג לִי בְּנִכְסֵי דְּאַבָּא. אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעְנָא לָךְ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא, אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָאָמַר לָךְ, דִּכְתִיב ״וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּירֻהוּ״ מְלַמֵּד שֶׁיָּצָא בְּלֹא חֲתִימַת זָקָן וּבָא בַּחֲתִימַת זָקָן.

כי הא [כמו מעשה זה] שמרי בר איסק, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה חנא בר איסק, אתא ליה אחא [בא לו אח] מבי חוזאה שהוא מחוז רחוק מן הישוב היהודי העיקרי בבבל, כלומר, בא אדם וטען שהוא אחיו. אמר ליה [לו]: פלוג [חלוק] לי חלק בנכסי דאבא [אבינו שמת]! שבהיותו צעיר נטלו אביו והביאו לבי חוזאה וגדלו שם, ומת שם אביו, וחזר זה לתבוע חלקו בירושת האב. אמר ליה [לו]: לא ידענא לך [איני מכיר אותך]. אתא לקמיה [בא אותו אח לפני] רב חסדא לטעון. אמר ליה [לו] רב חסדא: שפיר קאמר לך [יפה אמר לך], כלומר, טענה זו יש לה ביסוס, דכתיב [שנאמר]: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכרהו" (בראשית מב, ח), מלמד שיצא יוסף מארץ כנען בלא חתימת זקן ובא כשפגשו אותו בחתימת זקן, ולכן לא הכירוהו. ואם כן יש בסיס לטענתו שאינו מכיר אותך.

אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַיְיתֵי סָהֲדֵי דַּאֲחוּהּ אַתְּ. אֲמַר לֵיהּ: אִית לִי סָהֲדֵי וּמִסְתְּפִינוּ מִינֵּיהּ, דְּגַבְרָא אַלָּמָא הוּא. אֲמַר לֵיהּ לְדִידֵיהּ: זִיל אַיְיתִינְהוּ אַתְּ דְּלָאו אֲחוּךְ הוּא. אֲמַר לֵיהּ: דִּינָא הָכִי?! הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה! אֲמַר לֵיהּ: הָכִי דָּאֵינְנָא לָךְ וּלְכוּלְּהוּ אַלָּמֵי חַבְרָךְ. - הָשְׁתָּא נַמִי אָתוּ וּמְשַׁקְּרֵי! תַּרְתֵּי לָא עָבְדֵי.

אמר ליה [לו] רב חסדא: זיל אייתי סהדי דאחוה את [לך הבא עדים שאחיו אתה] אמר ליה [לו]: אית [יש] לי סהדי [עדים], ומסתפינו מיניה, דגברא אלמא [והם מפחדים ממנו, שאדם אלים] הוא ולכן לא יעידו לטובתי. אמר ליה [לו] רב חסדא לדידיה [לו], לנתבע: זיל אייתינהו את דלאו אחוך [לך הבא אתה עדים שלא אחיך] הוא. אמר ליה [לו] הנתבע: וכי דינא הכי [הדין כך]? הלא המוציא מחבירו עליו הראיה וזה שרוצה להוציא ממני חלק מירושת האב, צריך להוכיח את דבריו! אמר ליה [לו] רב חסדא: הכי דאיננא לך ולכולהו אלמי חברך [כך אני דן אותך ואת כל האלימים חבריך], שאני הופך את חובת הראיה עליך. והרי יש לחשוש השתא נמי אתו ומשקרי [עכשיו גם כן יבואו העדים וישקרו מפני הפחד ממנו], אלא שיש לומר: תרתי [שתי עבירות] לא עבדי [יעשו]; גם להעלים את האמת וגם לשקר. הרי שסומכים על נימוק זה ואפילו במקום שחוששים לעדות שקר.

לֵימָא כְּתַנָּאֵי: זוֹ עֵדוּת אִישׁ וְאִשָּׁה, תִּינוֹק וְתִינוֹקֶת, אָבִיהָ וְאִמָּהּ וְאָחִיהָ וַאֲחוֹתָהּ, אֲבָל לֹא בְּנָהּ וּבִתָּהּ, לֹא עַבְדָּהּ וְשִׁפְחָתָהּ. וְתַנְיָא אִידָךְ: הַכֹּל נֶאֱמָנִין לְהָעִיד, חוּץ מֵהֵימֶנָּה וּבַעְלָהּ.

ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר שדבר זה, עדות השפחה, תלוי במחלוקת תנאים], ששנינו: זו העדות שהשבויה לא נטמאה — איש ואשה, תינוק ותינוקת, אביה ואמה, ואחיה ואחותה, כל אלו נאמנים בה, אבל לא בנה ובתה ולא עבדה ושפחתה. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: הכל נאמנין להעיד על השבויה, חוץ מהימנה [ממנה, היא עצמה] ובעלה.

דְּרַב פַּפִּי וּדְרַב אַשִׁי – תַּנָּאֵי הִיא. דְּרַב פַּפָּא [מִי] לֵימָא תַּנָּאֵי הִיא?

ומעירים: לפי פירושם של רב פפי ושל רב אשי תנאי [מחלוקת תנאים] ודאי היא, שהרי מפורש שיש ברייתא האומרת שלא הכל נאמנים להעיד עליה. אלא שיש עוד לברר האם זו שאמר רב פפא שיש לחלק בין שפחה שלה ושלו, מי לימא תנאי [האם יש לומר שמחלוקת תנאים] היא, האם שפחה שלה נאמנת או שנאמר שאין מחלוקת בין הברייתות, וברייתא אחת מדברת בשפחה שלו וברייתא שניה בשפחה שלה.

אָמַר לָךְ רַב פַּפָּא: כִּי תַּנְיָא הַהִיא – בִּמְסִיחָה לְפִי תוּמָּהּ.

ודוחים: אמר לך [יכול היה לומר לך] רב פפא שאין סתירה מכאן לדבריו, כי תניא [כאשר שנויה] הברייתא ההיא שאומרת שהכל נאמנים להעיד ואפילו שפחתה, מדובר במסיחה לפי תומה שמתוך דבריה שמדברת לתומה מתברר הענין. אבל לעדות אין שפחתה נאמנת.

כִּי הָא דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר, רַב חָנָן קַרְטִיגְנָאָה מִשְׁתָּעֵי: מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְאָמְרִי לָהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִישְׁתָּעֵי: מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מֵסִיחַ לְפִי תוּמוֹ, וְאָמַר: אֲנִי וְאִמִּי נִשְׁבֵּינוּ לְבֵין הַגּוֹיִם, יָצָאתִי לִשְׁאוֹב מַיִם – דַּעְתִּי עַל אִמִּי, לְלַקֵּט עֵצִים – דַּעְתִּי עַל אִמִּי. וְהִשִּׂיאָהּ רַבִּי לִכְהוּנָּה עַל פִּיו.

ומסופר: כי הא [כמו מעשה זה] דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר: רב חנן קרטיגנאה [מהעיר קרטגו] משתעי [היה מספר]: מעשה בא לפני ר' יהושע בן לוי, ואמרי לה [ויש אומרים] שר' יהושע בן לוי מישתעי [היה מספר]: מעשה בא לפני רבי באדם אחד, שהיה מסיח לפי תומו, ואמר: אני ואמי נשבינו לבין הגויים. כאשר יצאתי לשאוב מים — דעתי על אמי, וכאשר יצאתי ללקט עצים — דעתי על אמי, ולא נפרדתי ממנה כלל. והשיאה רבי לכהונה על פיו של הבן. שלא נתכוון כלל להעיד שלא נתייחדה, אלא כיון שאמר זאת לפי תומו — הרי הוא נאמן, אפילו שבדרך כלל הוא פסול להעיד לה משום קרוב. ובכגון זה גם שפחתה נאמנת.

מתני׳ אָמַר רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן הַקַּצָּב: הַמָּעוֹן הַזֶּה! לֹא זָזָה יָדָהּ מִתּוֹךְ יָדִי מִשָּׁעָה שֶׁנִּכְנְסוּ גּוֹיִם לִירוּשָׁלַיִם וְעַד שֶׁיָּצְאוּ. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָדָם מֵעִיד עַל עַצְמוֹ.

אמר ר' זכריה בן הקצב הכהן, בלשון שבועה: המעון הזה (מעון השכינה)! לא זזה ידה של אשתי מתוך ידי משעה שנכנסו גויים לירושלים ועד שיצאו, ויודע אני בה שלא אנסוה וטהורה היא. אמרו לו: אף על פי כן, אין אדם מעיד על עצמו, וכיון שכלל הוא שאשתו כגופו, לכן אין עדותך מתקבלת, ואשתך אסורה לך.

גמ׳ תָּנָא: וְאַף עַל פִּי כֵן יִיחֵד לָהּ בַּיִת בַּחֲצֵרוֹ, וּכְשֶׁהִיא יוֹצְאָה – יוֹצְאָה בְּרֹאשׁ בָּנֶיהָ, וּכְשֶׁהִיא נִכְנֶסֶת – נִכְנֶסֶת בְּסוֹף בָּנֶיהָ.

תנא [שנה החכם בתוספתא]: ואף על פי כן, למרות שאסרו את אשתו עליו מפני שכהן היה, לא גירש אותה, אלא ייחד לה בית בחצרו שתגור בו, אבל הקפיד שלא להתייחד עמה, וכשהיא יוצאה מן הבית יוצאה בראש בניה והילדים מבדילים בינה ובינו, וכשהיא נכנסת לבית נכנסת בסוף בניה, כך שלעולם לא היו שניהם ביחידות.

בָּעֵי אַבַּיֵי: מַהוּ לַעֲשׂוֹת בִּגְרוּשָׁה כֵּן? הָתָם הוּא – דְּבִשְׁבוּיָה הֵקֵילוּ, אֲבָל הָכָא – לָא, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא?

בעי [שאל] אביי: מהו לעשות בגרושה כן? האם כהן שגירש את אשתו יוכל לסמוך על כך שתגור בחצירו ושהילדים יהיו נמצאים תמיד במקום באופן שלא יתייחדו? וצדדי השאלה: התם [שם] הוא בר' זכריה בן הקצב, הותר הדבר משום שבשבויה הקילו, שהרי עיקר האיסור אינו אלא משום חשש בלבד, אבל הכא [כאן] בגרושה שאסורה לכהן מן התורה — לא, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]?

תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ – לֹא תִּנָּשֵׂא בִּשְׁכוּנָתוֹ,

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המגרש את אשתו — לא תנשא האשה לאדם אחר בשכונתו, ותגור שם, שיש לחשוש שמפני הקירבה שהיתה ביניהם יבואו לידי עבירה.