אֲמַתְלָא לִדְבָרֶיהָ – נֶאֱמֶנֶת. תָּנָא מִינֵּיהּ אַרְבָּעִים זִימְנִין, וְאֲפִילּוּ הָכִי לָא עֲבַד שְׁמוּאֵל עוּבְדָא בְּנַפְשֵׁיהּ.

רב אסי אמר, יש להסביר את דברי ר' יוחנן באופן אחר: כגון דאמרי [שאומרים] העדים: "עכשיו מת", או שאומרים: "עכשיו גירשה". והטעם לחלק בין מיתה לגירושין הוא כך: מיתה ליכא לברורה [אין אפשרות לבררה], שאין דרך לברר עתה את הדבר, ולכן לכתחילה לא תינשא, ואם נישאה, לא תצא. גירושין איכא לברורה [יש דרך לברר], דאמרינן לה [שאומרים אנו לה] לאשה: אם איתא דהכי הוה [אם יש בדברייך שכך היה] שגירשך, אחזי לן [הראי לנו] את גיטיך, כי מאחר שהעדים מעידים שהיה הדבר עכשיו, אין מסתבר שאיבדה את הגט, ויש להניח שהעדים שאמרו שנתגרשה הם עדי שקר, ולכן תצא.

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״מֵת״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״לֹא מֵת״, שְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״נִתְגָּרְשָׁה״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״לֹא נִתְגָּרְשָׁה״ – הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת – לֹא תֵּצֵא. רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי אוֹמֵר: תֵּצֵא. אָמַר רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי: אֵימָתַי אֲנִי אוֹמֵר תֵּצֵא – בִּזְמַן שֶׁבָּאוּ עֵדִים וְאַחַר כָּךְ נִשֵּׂאת, אֲבָל נִשֵּׂאת וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים – לֹא תֵּצֵא.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שנים אומרים: "נתקדשה אשה זו " ושנים אומרים: "לא נתקדשה" — הרי זו לא תנשא לאחר, ואם נשאת — לא תצא. שנים אומרים: "נתגרשה" ושנים אומרים: "לא נתגרשה" — הרי זו לא תנשא, ואם נשאת בכל זאת — תצא.

מִכְּדִי תְּרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ, הַבָּא עָלֶיהָ בְּאָשָׁם תָּלוּי קָאֵי! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כְּגוֹן שֶׁנִּשֵּׂאת לְאֶחָד מֵעֵדֶיהָ. הִיא גּוּפָהּ בְּאָשָׁם תָּלוּי קַיְימָא! בְּאוֹמֶרֶת: ״בָּרִי לִי״.

אמתלא לדבריה — נאמנת. ומספרים: תנא מיניה [שנה ממנו] וחזר על הלכה זו ארבעים זימנין [פעמים] כדי לזוכרה. ומוסיפים: ואפילו הכי [כך] למרות שלמד ממנו, לא עבד [עשה] שמואל עובדא בנפשיה [מעשה בעצמו] כשאירע לו דבר כזה עם אשתו, ולא סמך על היתר זה.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״מֵת״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״לֹא מֵת״ – הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא. שְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״נִתְגָּרְשָׁה״, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״לֹא נִתְגָּרְשָׁה״ – הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת – תֵּצֵא.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שנים, שני עדים, אומרים: "מת הבעל ", ושנים, אחרים, אומרים: "לא מת". או, שנים אומרים: "נתגרשה אשה זו ", ושנים אומרים: "לא נתגרשה" — הרי זו לא תנשא, שהרי אין לנו עדות ברורה להתירה. ואם נשאת כבר — לא תצא. ר' מנחם בר יוסי אומר: תצא. הוסיף ואמר ר' מנחם בר יוסי: אימתי אני אומר תצא — בזמן שבאו עדים האוסרים אותה, ואחר כך נשאת, אבל אם נשאת ואחר כך באו עדים — לא תצא, שאין מוציאים אותה מבעלה רק משום הספק.

מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אֲמַר אַבַּיֵי: תַּרְגְּמָהּ בְּעֵד אֶחָד; עֵד אֶחָד אוֹמֵר: ״מֵת״ – הֵימְנוּהוּ רַבָּנַן כְּבֵי תְּרֵי, וְכִדְעוּלָּא. דַּאֲמַר עוּלָּא: כָּל מָקוֹם שֶׁהֶאֱמִינָה תּוֹרָה עֵד אֶחָד – הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם. וְהַאי דְּקָאָמַר ״לֹא מֵת״ – הֲוָה לֵיהּ חַד, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם.

ושואלים לעצם הענין: מכדי תרי ותרי נינהו [הרי שניים ושניים הם] וכיצד יכול האיש שנשאה להשאיר אותה אצלו, הלא הבא עליה באשם תלוי קאי [עומד], שהרי ספק הוא אם האשה הזו היא אשת איש, ואם יבוא עליה יתחייב באשם תלוי, כדין כל העושה דבר שהוא ספק איסור שחייבים עליו כרת אם עשאוהו במזיד! אמר רב ששת: כגון שנשאת לאחד מעדיה שאמרו שהיא מותרת, והוא הרי בטוח בהתירה, ולגביו אין כאן ספק. ושואלים: הלא היא גופה [עצמה] בקרבן אשם תלוי קימא [עומדת] שהרי היא איננה יודעת מה הן העובדות, ושמא לא מת בעלה! ומשיבים: באומרת: "ברי [ברור] לי הדבר שמת ".

אִי הָכִי אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נַמִי! מִשּׁוּם דְּרַב אַסִי: דְּאָמַר רַב אַסִי: ״הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמְּךָ״.

אמר ר' יוחנן, שנים אומרים: "מת" בעלה של אשה זו, ושנים אומרים: "לא מת" — הרי זו לא תנשא, ואם נשאת — לא תצא. שנים אומרים: "נתגרשה", ושנים אומרים: "לא נתגרשה" — הרי זו לא תנשא, ואם נשאת — תצא.

סֵיפָא, עֵד אֶחָד אוֹמֵר ״נִתְגָּרְשָׁה״ וְעֵד אֶחָד אוֹמֵר ״לֹא נִתְגָּרְשָׁה״ – תַּרְוַיְיהוּ בְּאֵשֶׁת אִישׁ קָמְסָהֲדֵי, וְהַאי דְּקָאָמַר ״נִתְגָּרְשָׁה״ – הֲוָה לֵיהּ חַד, וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם.

ושואלים: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [במה שונה ההתחלה ובמה שונה הסוף] שבמקרה הראשון אם נישאת — לא תצא, ובשני — תצא? אמר אביי: תרגמה [הסבר אותה] בעד אחד, לא היו שתי דעות של שני עדים המכחישות זו את זו, אלא כל אחת מן העדויות היתה בעד אחד. וכך יש להבין את הדברים: שעד אחד האומר "מת", הרי הימנוהו רבנן כבי תרי [האמינו לו חכמים כשניים], שעד אחד נאמן להעיד שמת הבעל כדי שתנשא אשתו. וכדברי עולא. שאמר עולא: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד, כגון בעדות שמת הבעל — הרי כאן שנים, שעדות זו נחשבת כעדות גמורה של שני עדים, ואם כן האי דקאמר [וזה, העד האחר, שאמר]: "לא מת" — הוה ליה חד [הרי הוא רק אחד], שהרי על עדות כזו לא האמינו חכמים לעד אחד כשנים ואין דבריו של עד אחד מתקבלים במקום (כנגד) שנים ולכך לא תצא.

רָבָא אֲמַר: לְעוֹלָם תְּרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ, וְרָאָה רַבִּי יוֹחָנָן דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי בְּגֵרוּשִׁין, וְלֹא רָאָה בְּמִיתָה. מַאי טַעְמָא? מִיתָה – אֵינָהּ יְכוֹלָה מַכְחַשְׁתּוֹ, גֵּרוּשִׁין – יְכוֹלָה מַכְחַשְׁתּוֹ.

ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה אומר, שעדות העד המתיר נחשבת כעדות שנים, ואין עד אחד יכול לסותרה, אם כן אפילו לכתחלה נמי [גם כן] תינשא! ומשיבים: הטעם שלא תינשא לכתחילה הוא משום הדברים שאמר רב אסי. שאמר רב אסי: בכל מקרה של ספק, כגון זה, יש לקרוא עליו את הכתוב: "הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך" (משלי ד, כד), שגם אם אין הדבר אסור מן הדין, אבל יש בו טעם לפגם.

וּמִי חֲצִיפָה כּוּלֵּי הַאי? וְהָאָמַר רַב הַמְנוּנָא: הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לְבַעְלָהּ ״גֵּרַשְׁתָּנִי״ – נֶאֱמֶנֶת, חֲזָקָה, אֵין אִשָּׁה מְעִיזָה פָּנֶיהָ בִּפְנֵי בַּעְלָהּ! הָנֵי מִילֵּי – הֵיכָא דְּלֵיכָּא עֵדִים דְּקָא מְסַיְּיעֵי לָהּ, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא עֵדִים דְּקָא מְסַיְּיעֵי לָהּ – מְעִיזָה וּמְעִיזָה.

ואילו בסיפא [בסופה], בענין גרושין, אם עד אחד אומר: "נתגרשה" ועד אחד אומר: "לא נתגרשה" הלא תרוייהו [שניהם] באשת איש קמסהדי [הם מעידים], שלדברי שניהם היתה אשת איש, ואם כן האי דקאמר [זה שאומר] שנתגרשה וכבר אינה אשת איש, הוה ליה חד [הרי הוא אחד] ואין דבריו של אחד במקום שנים, ולכן, אפילו אם נישאת — תצא. זהו תירוצו של אביי.

רַב אַסִי אֲמַר: כְּגוֹן דְּאָמְרִי עֵדִים: ״עַכְשָׁיו מֵת״ ״עַכְשָׁיו גֵּירְשָׁהּ״. מִיתָה – לֵיכָּא לְבֵרוּרָהּ, גֵּירוּשִׁין – אִיכָּא לְבֵרוּרָהּ. דְּאָמְרִינַן לָהּ: אִם אִיתָא דְּהָכִי הֲוָה – אַחֲזֵי לָן גִּיטֵּיךְ.

רבא אמר: לעולם תפרש תרי ותרי נינהו [שניים ושניים הם], כפשטות דברי ר' יוחנן. ואולם ראה (קיבל, הסכים) ר' יוחנן את דבריו של ר' מנחם בר יוסי בגרושין, ולא ראה את דבריו במיתה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] ההבדל? ומסבירים: לענין מיתה אפשר יותר לסמוך על האשה, שהרי אם יתברר שהבעל חי ויחזור לכאן אינה יכולה מכחשתו לומר שאינו חי, ולכן יש לסמוך גם עליה שהיא מדקדקת בבירור טיב העדות. ואילו בגרושין חוששים שמא אפילו כשיבוא הבעל ויאמר שלא גירש אותה — יכולה מכחשתו, ואם תתיר לה להינשא, היא לא תדקדק בטיב העדות, שכן היא אומרת לעצמה: אנשא על פי עדות זו ואם לבסוף יבוא בעלי ויאמר שלא גרשני — אכחישנו. ולכן קנסו אותה שתצא.

תָּנוּ רַבָּנַן: שְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״נִתְקַדְּשָׁה״ וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״לֹא נִתְקַדְּשָׁה״ – הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת – לֹא תֵּצֵא. שְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״נִתְגָּרְשָׁה״ וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: ״לֹא נִתְגָּרְשָׁה״ – הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא, וְאִם נִשֵּׂאת – תֵּצֵא.

ושואלים: ומי חציפה כולי האי [והאם חצופה אשה כל כך] שתשקר לבעלה בפניו ותאמר שגירש אותה? והאמר [והרי אמר] רב המנונא: האשה שאמרה לבעלה "גרשתני" — הרי היא נאמנת. ומדוע? — חזקה היא: אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה! ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שאינה מעיזה פניה אמורים דווקא היכא דליכא [היכן שאין] עדים דקא מסייעי [שמסייעים] לה לדבריה, אבל היכא דאיכא [היכן שיש] עדים דקא מסייעי [שמסייעים] לה — מעיזה ומעיזה.