אִיקְלַע רַבְנַאי אֲחוּהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְמִזְבַּן שׁוּמְשְׁמֵי, וַאֲמַר: הָכִי אֲמַר שְׁמוּאֵל: עֵד וְדַיָּין מִצְטָרְפִין. אֲמַר אֲמֵימָר: כַּמָּה מַעַלְיָא הָא שְׁמַעְתָּא! אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לַאֲמֵימָר: מִשּׁוּם דְּקַלְּסָה אֲבוּהּ דְּאִמָּךְ אַתְּ נַמִי מְקַלְּסַת לָהּ? כְּבָר פְּרָכָהּ רָבָא.

איקלע [נזדמן] רבנאי אחוה [אחיו] של ר' חייא בר אבא למזבן שומשמי [למכור שומשומים] ואמר: הכי [כך] אמר שמואל: עד ודיין מצטרפין. אמר אמימר: כמה מעליא [מעולה] הא שמעתא [הלכה זו]! אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: משום דקלסה אבוה דאמך [ששיבח אותה אבי אמך], רמי בר חמא, את נמי מקלסת לה [גם אתה משבח אותה]?! כבר פרכה (שבר אותה) רבא את המימרה הזו, והוכיח שאינה נכונה.

אָמַר רַב סָפְרָא אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא אָמַר רַב הוּנָא, וְאָמְרִי לֵיהּ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לְקַיֵּים אֶת הַשְּׁטָר, שְׁנַיִם מַכִּירִין חֲתִימוֹת יְדֵי עֵדִים וְאֶחָד אֵינוֹ מַכִּיר, עַד שֶׁלֹּא חָתְמוּ – מְעִידִין בְּפָנָיו וְחוֹתֵם, מִשֶּׁחָתְמוּ – אֵין מְעִידִין בְּפָנָיו וְחוֹתֵם.

אמר רב ספרא אמר ר' אבא אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר רב הונא, ואמרי ליה [ויש אומרים] וממשיכים את מסורת השמועה אמר רב הונא אמר רב: שלשה דיינים שישבו לקיים את השטר, שנים מהם מכירין בעצמם את חתימות ידי העדים, ואחד מהם אינו מכיר. עד שלא חתמו שני דיינים אלה לקיים את השטר — שניהם מעידין בפניו, בפני השלישי שאינו מכיר, כעדים המכירים את החתימות, ואף הוא חותם עמהם על סמך עדות זו. אולם משחתמו שני הדיינים — אין מעידין בפניו וחותם. כיון שחתימתם הראשונה לא היתה כהוגן, שהרי לא היה כאן בית דין שאישר את הדברים.

וּמִי כָּתְבִינַן? וְהָאֲמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הַאי אַשַּׁרְתָּא דְּדַיָּינֵי דְּנִיכְתַּב מִקַּמֵּיהּ דְּנִיחֲווּ סָהֲדֵי אַחֲתִימַת יְדַיְיהוּ – פְּסוּלָה, דְּמִתְחֲזִי כְּשִׁקְרָא. הָכָא נַמִי מִתְחֲזִי כְּשִׁקְרָא!

ושואלים: ומי כתבינן [והאם כותבים אנו] אישור לשטר לפני שהכירו כל הדיינים חתימת ידי העדים, ואיך כתבו כאן את האישור? והאמר [והרי אמר] רב פפי משמיה [משמו] של רבא: האי אשרתא דדייני דניכתב מקמיה דניחוו סהדי אחתימת ידייהו [אישור זה, קיום שטר, של דיינים שנכתב לפני שהראו העדים על חתימת ידם] פסולה, ואפילו העידו העדים על חתימתם אחרי כתיבת האישור, דמתחזי כשקרא [שנראה הדבר כשקר], כי כאשר כתבו את מה שכתבו עדיין לא ידעו שהם יכולים לאשר את השטר, ובוודאי הכא נמי מתחזי כשקרא [כאן גם כן נראה הדבר כשקר], שהדיינים לא היו רשאים לכתוב אישור זה לפני שהדיין השלישי יכיר את החתימות!

אֶלָּא אֵימָא: עַד שֶׁלֹּא כָּתְבוּ – מְעִידִין בְּפָנָיו וְחוֹתֵם, מִשֶּׁכָּתְבוּ – אֵין מְעִידִין בְּפָנָיו וְחוֹתֵם.

אלא אימא [אמור], תקן את הדברים בלשון זו: עד שלא כתבו שני הדיינים האחרים את האישור — מעידין בפניו וחותם, משכתבו — אין מעידין בפניו וחותם, שהכתיבה היתה שלא כהוגן.

שְׁמַע מִינָּהּ תְּלַת; שְׁמַע מִינָּהּ: עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין. וּשְׁמַע מִינָּהּ: דַּיָּינִין הַמַּכִּירִין חֲתִימוֹת יְדֵי עֵדִים אֵינָן צְרִיכִין לְהָעִיד בִּפְנֵיהֶם. וּשְׁמַע מִינָּהּ: דַּיָּינִין שֶׁאֵין מַכִּירִין חֲתִימוֹת יְדֵי עֵדִים – צְרִיכִין לְהָעִיד בִּפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד.

ומעירים: מהלכה זו שאמר רב הונא שמע מינה תלת [למד ממנה שלושה דברים]: שמע מינה [למד ממנה] כי עד נעשה דיין, שהרי שני הדיינים שהכירו חתימת העדים היו גם עדים ובכל זאת יכולים הם לחתום בתורת דיינים, ואין אומרים שהם נחשבים כנוגעים בדבר ופסולים; ושמע מינה [ולמד ממנה] שדיינין המכירין חתימות ידי עדים אינן צריכין עדים אחרים להעיד בפניהם, ודי להם בידיעת עצמם; ושמע מינה [ולמד ממנה] גם שדיינין שאין מכירין חתימות ידי עדים — צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד מהם, ואין אחד מהם יכול לסמוך על ידיעתם של האחרים.

מַתְקִיף לָהּ רַב אַשִׁי: בִּשְׁלָמָא, עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין – שָׁמְעִינַן מִינָּהּ. אֶלָּא דַּיָּינִין הַמַּכִּירִין חֲתִימוֹת יְדֵי עֵדִים אֵין צְרִיכִין לְהָעִיד בִּפְנֵיהֶם, דִּלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: צְרִיכִין, וְשָׁאנֵי הָכָא דְּקָא מִקַּיְּימָא הַגָּדָה בְּחַד!

על מסקנות אלו מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: בשלמא [נניח], עניין זה שעד נעשה דיין, אכן שמעינן מינה [לומדים אנו מכאן], אלא שדיינין המכירין חתימות ידי עדים אין צריכין להעיד בפניהם — אין להוכיח מכאן, כי דלמא [שמא] לעולם אימא לך [יכול אני לומר לך] שצריכין שיעידו בפניהם, ולא די במה שמכירים הם מעצמם וצריך שתהיה עדות ממש, ואולם שאני הכא דקא מקיימא הגדה בחד [שונה כאן שמתקיימת הגדת עדות באחד], שהרי בבית דין זה היתה כבר הגדת עדות, לפי ששני הדיינים העידו בפני השלישי שלא הכיר את החתימות, ושמא בלא עדות בכלל אכן אין לעשות דין.

וְדַיָּינִין שֶׁאֵין מַכִּירִין חֲתִימוֹת יְדֵי עֵדִים צְרִיכִין לְהָעִיד בִּפְנֵי כָּל אֶחָד וְאֶחָד, דִּלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: אֵין צְרִיכִין, וְשָׁאנֵי הָכָא – דְּלָא קָא מִקַּיְּימָא הַגָּדָה כְּלָל!

ועוד: מה שאמרנו שדיינין שאין מכירין חתימות ידי עדים צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד, דלמא [שמא] לעולם אימא לך [יכול אני לומר לך] שבדרך כלל אין צריכין להעיד בפני כל אחד ואחד, ושאני הכא דלא קא מקיימא [ושונה כאן שאין מתקיימת] הגדה של עדות כלל אם לא יעידו בפניו, אבל אם היתה הגדת עדות מסויימת, שמא הדיין השלישי יכול להצטרף גם בלא לדעת את כל הפרטים, ויכול הוא לסמוך על שני הדיינים האחרים.

יְתֵיב רַבִּי אַבָּא וְקָאָמַר לָהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא דְּעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין. אֵיתִיבֵיהּ רַב סָפְרָא לְרַבִּי אַבָּא: רָאוּהוּ שְׁלֹשָׁה וְהֵן בֵּית דִּין – יַעַמְדוּ שְׁנַיִם וְיוֹשִׁיבוּ מֵחַבְרֵיהֶם אֵצֶל הַיָּחִיד, וְיָעִידוּ בִּפְנֵיהֶם, וְיֹאמְרוּ ״מְקוּדָּשׁ הַחֹדֶשׁ, מְקוּדָּשׁ״, שֶׁאֵין הַיָּחִיד נֶאֱמָן עַל יְדֵי עַצְמוֹ. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ דְּעֵד נַעֲשֶׂה דַּיָּין – לָמָּה לִי כּוּלֵּי הַאי? לֵיתְבוּ בְּדוּכְתַּיְיהוּ וְלִיקַדְּשִׁי!

מספרים: יתיב [ישב] ר' אבא וקאמר לה להא שמעתא [ואמר את המימרה הזו] של עד נעשה דיין, איתיביה [הקשה לו] רב ספרא לר' אבא ממה ששנינו במשנה בעניין עדות על חידוש הלבנה: ראוהו את מולד הירח שלשה, והן עצמם בית דין — יעמדו שנים מהם כעדים ויושיבו שניים מחבריהם אצל היחיד (אחד מהם), ויעידו השניים בפניהם, ויאמרו אז הדיינים את הנוסח המקובל לקידוש החודש: "מקודש החדש, מקודש". שאין היחיד נאמן על ידי עצמו לקדש החודש, ולכן אינו יכול לקדש לבדו, וצריכים שניים אחרים לבוא ולהצטרף אתו כדיינים. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר שעד נעשה דיין — למה לי כולי האי [כל זה]? ליתבו בדוכתייהו וליקדשי [שישבו השלושה במקומם ושיקדשו] שהרי הם העדים בדבר, והם עצמם יהיו הדיינים!

אֲמַר לֵיהּ: אַף לְדִידִי קַשְׁיָא לִי, וּשְׁאִילְתֵּיהּ לְרַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מָרְתָא, וְרַב יִצְחָק לְרַב הוּנָא, וְרַב הוּנָא לְחִיָּיא בַּר רַב, וְחִיָּיא בַּר רַב לְרַב, וַאֲמַר לְהוּ: הַנַּח לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ דְּאוֹרַיְיתָא, וְקִיּוּם שְׁטָרוֹת דְּרַבָּנַן.

אמר ליה [לו] ר' אבא: אף לדידי קשיא לי [גם לי היה קשה הדבר] ושאילתיה [ושאלתי אותה] שאלה לרב יצחק בר שמואל בר מרתא, ורב יצחק שאל אותה לרב הונא, ורב הונא שאל אותה לחייא בר רב, וחייא בר רב שאל אותה לרב, ואמר להו [להם] רב בתשובה לשאלה זו: הנח לעדות החדש שהיא דאורייתא [מן התורה] ובעדות מן התורה מקפידים יותר, ואילו קיום שטרות אינו אלא דרבנן [מדברי סופרים] ולכן בענין זה עד נעשה דיין.

אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לְקַיֵּים אֶת הַשְּׁטָר, וְקָרָא עַרְעָר עַל אֶחָד מֵהֶן, עַד שֶׁלֹּא חָתְמוּ – מְעִידִין עָלָיו וְחוֹתֵם, מִשֶּׁחָתְמוּ אֵין מְעִידִין עָלָיו וְחוֹתֵם.

אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: שלשה שישבו כבית־דין לקיים את השטר, וקרא ערער (ערעור) על אחד מהן שהוא פסול. עד שלא חתמו על האישור — מעידין עליו שני הדיינים האחרים שהוא כשר, וגם הוא חותם. משחתמו כבר — אין מעידין עליו וחותם. שכיון שכבר חתמו, הרי הם נוגעים בעדות, שאינם רוצים להודות שהיה זה מושב בית־דין בלתי ראוי.

עַרְעָר דְּמַאי? אִי עַרְעָר דְּגַזְלָנוּתָא

ומבררים: ערער דמאי [ערעור של מה], באיזה ערעור על הדיין מדובר כאן? אי ערער דגזלנותא [אם היה זה ערעור של פסול גזלנות] שבאו וטענו כנגדו שהוא גזלן —