וְאִי צוּרְבָא מֵרַבָּנַן הוּא – אֲפִילּוּ עַצְמוֹ. כִּי הָא דְּרַב אַשִׁי הֲוָה יְדִיעַ לֵיהּ בְּסַהֲדוּתָא לְרַב כָּהֲנָא. אֲמַר לֵיהּ: מִי דְּכִיר מָר הַאי סַהֲדוּתָא? אֲמַר לֵיהּ: לָא. וְלָאו הָכִי וְהָכִי הֲוָה? אֲמַר לֵיהּ: לָא יָדַעֲנָא. לְסוֹף אִידְכַּר רַב אַשִׁי, אַסְהֵיד לֵיהּ. חַזְיֵיהּ לְרַב כָּהֲנָא דַּהֲוָה מְחַסֵּם. אֲמַר לֵיהּ: מִי סָבְרַתְּ עֲלָךְ קָא סָמֵיכְנָא? אֲנָא הוּא דִּרְמַאי אַנַּפְשַׁאי וְאִדַּכְּרִי.

ואי צורבא מרבנן [ואם תלמיד חכם] הוא העד, אפילו שבעל דין עצמו מזכיר לו — נאמן, כי תלמיד חכם מדייק בדברים, ואם לא היה נזכר מעצמו כלל, לא היה מעיד. כי הא [כמו זה] שרב אשי הוה ידיע ליה בסהדותא [היה ידוע לו בעדות] בנוגע לרב כהנא. אמר ליה [לו] רב כהנא לרב אשי: מי דכיר מר האי סהדותא [האם זוכר אדוני עדות זו]? אמר ליה [לו]: לא. הזכיר לו רב כהנא: ולאו הכי והכי הוה [ולא כך וכך היה] המעשה? אמר ליה [לו] רב אשי: לא ידענא [אינני יודע], לסוף אידכר [לבסוף נזכר] רב אשי בעצמו ואסהיד ליה [והעיד לו]. חזייה [ראהו] את רב כהנא דהוה מחסם [שהיה מהסס] ביחס לקבלת עדות זו, שמא דבריו הם שהשפיעו על עדותו של רב אשי. אמר ליה [לו] רב אשי: מי סברת עלך קא סמיכנא [והאם סבור אתה שעליך אני סומך]? אנא הוא דרמאי אנפשאי ואדכרי [אני הוא שהטלתי את הדבר על עצמי ונזכרתי], שלאחר מכן השתדלתי לחשוב שוב בדבר, ונזכרתי בעצמי את פרטי המאורע.

תְּנַן הָתָם: הַתְּלוּלִיּוֹת הַקְּרוֹבוֹת בֵּין לָעִיר וּבֵין לַדֶּרֶךְ, אֶחָד חֲדָשׁוֹת וְאֶחָד יְשָׁנוֹת – טְמֵאוֹת. הָרְחוֹקוֹת, חֲדָשׁוֹת – טְהוֹרוֹת, יְשָׁנוֹת – טְמֵאוֹת. אֵיזוֹהִי קְרוֹבָה? חֲמִשִּׁים אַמָּה, וְאֵיזוֹ הִיא יְשָׁנָה? שִׁשִּׁים שָׁנָה. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קְרוֹבָה – שֶׁאֵין קְרוֹבָה הֵימֶנָּה, יְשָׁנָה – שֶׁאֵין אָדָם זוֹכְרָהּ.

באותו ענין של זכירת עדויות, מוסיפה הגמרא, תנן התם [שנינו שם במשנה]: התלוליות (ערימות עפר) הקרובות בין לעיר ובין לדרך, אחד חדשות ואחד ישנות — טמאות, משום החשש שמא נקבר מת תחתיהן. הרחוקות מן העיר, אם היו חדשות — טהורות, שאם אין אנשים זוכרים שנקבר שם אדם — ודאי טהורות הן. אם היו ישנות — טמאות. ומגדירים: איזוהי תלולית קרובה — זו שהיא עד מרחק חמישים אמה מן העיר, ואיזו היא ישנה — שהיתה יותר מששים שנה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: קרובה משמעה שאין תלולית אחרת קרובה הימנה, ישנה היא — שאין אדם זוכרה, ואין לדברים אלה גבול קצוב.

מַאי עִיר וּמַאי דֶּרֶךְ? אִילֵימָא עִיר – עִיר מַמָּשׁ, דֶּרֶךְ – דֶּרֶךְ מַמָּשׁ, מִסְּפֵיקָא מִי מַחֲזְקִינַן טוּמְאָה? וְהָאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: עִילָּה מָצְאוּ וְטִהֲרוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל! אָמַר רַבִּי זֵירָא: עִיר – עִיר הַסְּמוּכָה לְבֵית הַקְּבָרוֹת, וְדֶרֶךְ – דֶּרֶךְ בֵּית הַקְּבָרוֹת.

ושואלים: מאי [מה היא] "עיר" ומאי [ומה היא] "דרך" זו שמדובר בה? אילימא [אם תאמר] "עיר" — כוונתו עיר ממש, "דרך" — הכוונה דרך ממש, שמדובר פה בכל עיר ובכל דרך. יש לתמוה: מספיקא מי מחזקינן [מספק האם אנחנו מחזיקים] טומאה בארץ ישראל? והאמר [והרי אמר] ריש לקיש בהסבירו כיצד סמכו חכמים על הוכחה קלושה כדי לטהר מקום שהיה בו ספק טומאה בארץ ישראל: עילה, כלומר, איזושהי סיבה ואמתלה מצאו וטהרו את ארץ ישראל. משמע שאין אנו מחזיקים טומאה, אלא להיפך, משתדלים בכל מקרה למצוא דרך לטהר, וכיצד חוששים פה לכל תלולית הקרובה לעיר או לדרך בכל מקום? אמר ר' זירא: "עיר" — הכוונה עיר הסמוכה לבית הקברות, ו"דרך" — היא דרך בית הקברות, ולכן יש סיבה לחשוש לטומאה המצויה שם.

בִּשְׁלָמָא דֶּרֶךְ בֵּית הַקְּבָרוֹת – דְּזִמְנִין דְּמִתְרַמֵּי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וּמַקְרוּ קָבְרוּ בְּתֵל. אֶלָּא עִיר הַסְּמוּכָה לְבֵית הַקְּבָרוֹת – כּוּלְּהִי לְבֵית הַקְּבָרוֹת אָזְלֵי!

ושואלים: בשלמא [נניח] דרך בית הקברות, אפשר להבין שקבור אדם בתלולית, דזמנין דמתרמי [שפעמים שמזדמן] שצריך לקבור את המת ערב שבת בין השמשות ואין זמן להגיע לבית הקברות ממש ומקרו קברו [ומזדמנים שקוברים] בתל. אלא עיר הסמוכה לבית הקברות, הלא כולהי [הכל] לבית הקברות אזלי [הולכים], ומדוע שיקברו ליד העיר?

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מִתּוֹךְ שֶׁהַנָּשִׁים קוֹבְרוֹת שָׁם נִפְלֵיהֶן, וּמוּכֵּי שְׁחִין זְרוֹעוֹתֵיהֶם, עַד חֲמִשִּׁים אַמָּה – אָזְלָא אִיהִי לְחוּדָה, טְפֵי – דַּבְרָא אִינִישׁ בַּהֲדָהּ, וּלְבֵית הַקְּבָרוֹת אָזְלָא. הִלְכָּךְ, טוּמְאָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לָא מַחֲזְקִינַן.

אמר ר' חנינא: מתוך שהנשים קוברות שם ליד העיר את נפליהן, ואין קוברים אותם בציבור, ואשה עצמה הולכת וקוברת שם. וכן מוכי שחין שאבריהם נושרים קוברים שם את זרועותיהם. ועל זה אמרו שעד מרחק חמשים אמה מן העיר אזלא איהי לחודה [הולכת היא האשה לבדה] וקוברת את הנפל בתלולית. טפי [ובמרחק יותר מזה] — דברא איניש בהדה [היא לוקחת אדם אחר איתה], משום שחוששת ללכת לבדה, ואז לבית הקברות אזלא [היא הולכת]. הלכך (על כן), טומאה בארץ ישראל לא מחזקינן [אין אנו מחזיקים], אלא בכגון זה, שיש מקום סביר לחשש.

אֲמַר רַב חִסְדָּא: שְׁמַע מִינָּהּ מֵרַבִּי מֵאִיר: הַאי סַהֲדוּתָא, עַד שִׁיתִּין שְׁנִין – מִידְכַּר, טְפֵי – לָא מִידְכַּר. וְלָא הִיא: הָתָם הוּא דְּלָא רָמְיָא עֲלֵיהּ, אֲבָל הָכָא, כֵּיוָן דְּרָמֵי עֲלֵיהּ – אֲפִילּוּ טוּבָא נַמִי.

אמר רב חסדא: שמע מינה [למד ממנה] מדברי ר' מאיר שקבע זמן זה לתלולית ישנה: האי סהדותא [עדות זו] עד שיתין שנין [ששים שנה] — מידכר [זכורה], טפי [יותר מזה] — לא מידכר [אינה זכורה], לכן קבע שיעור זמן זה גם לגבי טומאה. ודוחים: ולא היא, אין הדבר כן, התם הוא דלא רמיא עליה [שם הוא שאין הדבר מוטל עליו], שהרי לא נתבקש אדם מסויים לבוא להעיד, ולכן נשכח הדבר. אבל הכא [כאן] כשמזמינים אדם לעדות, כיון דרמי עליה [שהיא מוטלת עליו], אפילו טובא נמי [הרבה זמן, יותר משישים שנה, גם כן] יזכור.

מתני׳ זֶה אוֹמֵר ״כְּתַב יָדִי, וְזֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל חֲבֵירִי״, וְזֶה אוֹמֵר: ״זֶה כְּתַב יָדִי, וְזֶה כְּתַב יָדוֹ שֶׁל חֲבֵירִי״ – הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין. זֶה אוֹמֵר: ״זֶה כְּתַב יָדִי״, – וְזֶה אוֹמֵר זֶה כְּתַב יָדִי צְרִיכִין לְצָרֵף עִמָּהֶם אַחֵר, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינָם צְרִיכִין לְצָרֵף עִמָּהֶן אַחֵר, אֶלָּא נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר ״זֶה כְּתַב יָדִי״.

שני עדים החתומים על השטר, זה, עד אחד אומר: "זהו כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי", וזה, העד האחר, אומר: "זה כתב ידי וזה כתב ידו של חבירי" — הרי אלו נאמנין, ששניהם מעידים עדות שלימה על שתי החתימות. אם זה, עד אחד, אומר: "זה כתב ידי" וזה, העד האחר, אומר: "זה כתב ידי" ואין עד אחר המעיד על כתב היד של חבירו — צריכין לצרף עמהם אחר שיעיד על כתב היד של שניהם, שאם לא כן יוצא שכל עד מעיד רק חצי עדות. אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: אינם צריכין לצרף עמהן אחר, אלא נאמן אדם לומר "זה כתב ידי", ואם היו שני עדים כאלה, זוהי עדות שלימה.

גמ׳ כְּשֶׁתִּימְצִי לוֹמַר לְדִבְרֵי רַבִּי

ומסבירים את השיטות: כשתימצי [כשתדקדק ותמצה] לומר את טעמיהם של הדברים, לדברי רבי