אֲבָל לְמַאן דְּמַתְנֵי – לֵית לֵיהּ שִׁיעוּרָא.

אבל למאן דמתני, לית ליה שיעורא [למי שמשנה, מלמד אחרים, אין לו שיעור]. ומרבים במלווים ככל האפשר.

״וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיָּצְתָה בְּהִינּוּמָא״ וכו׳. מַאי הִינּוּמָא? סוּרְחַב בַּר פַּפָּא מִשְּׁמֵיהּ דִּזְעֵירִי אֲמַר: תַּנּוּרָא דְּאָסָא, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: קְרִיתָא דִּמְנַמְנָה בָּהּ כַּלְתָּא.

שנינו במשנה: ואם יש עדים שיצתה בהינומא וראשה פרוע — כתובתה מאתים. ושואלים: מאי [מה היא] הינומא זאת? סורחב בר פפא משמיה [משמו] של זעירי אמר: תנורא דאסא [חופה עגולה של הדסים] ששמים לכלה על ראשה. ר' יוחנן אמר: קריתא דמנמנה בה כלתא [צעיף שמכסים בו את פני הכלה שבו הכלה יכולה לנמנם], משום שאין רואים את פניה, ו"הינומה" הוא מלשון תנומה.

״רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר״ וכו׳. תָּנָא: בִּיהוּדָה – רְאָיָה, בְּבָבֶל מַאי? אֲמַר רַב: דַּרְדּוּגֵי דְּמִשְׁחָא אַרֵישָׁא דְּרַבָּנַן. אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: מִשְׁחָא דַּחֲפִיפוּתָא קָאֲמַר מָר?! אֲמַר לֵיהּ: יַתְמָא, לָא עָבְדָא לָךְ אִמָּךְ דַּרְדּוּגֵי מִשְׁחָא אַרֵישָׁא דְּרַבָּנַן בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה? כִּי הָא דְּהַהוּא מֵרַבָּנַן דְּאִיעֲסַק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַבָּה בַּר עוּלָּא. וְאָמְרִי לָהּ רַבָּה בַּר עוּלָּא אִיעֲסַק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי הַהוּא מֵרַבָּנַן, וְדַרְדֵּיג מִשְׁחָא אַרֵישָׁא דְּרַבָּנַן בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה.

שנינו במשנה שר' יוחנן בן ברוקא אומר שאף חילוק קליות בחתונה הוא ראיה לכך שנישאה בתולה. מעירים: תנא [שנה] התנא במשנה ביהודה מה היא הראיה, כלומר, תיארו את המנהגים שהיו נוהגים בנישואי בתולה ביהודה, בבבל מאי [מה] המנהג? אמר רב: דרדוגי דמשחא ארישא דרבנן [משיחת שמן ריחני על ראשם של חכמים]. אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: משחא דחפיפותא קאמר מר [שמן של חפיפת ראש אמר אדוני]? שלא ידע בדיוק מהו מנהג זה, אמר ליה [לו]: יתמא [יתום], כלומר, הרי אתה כיתום ומנותק ממנהג הנהוג במקומך, שאינך בקי במנהגים אלה, וכי לא עבדא [עשתה] לך אמך דרדוגי משחא ארישא דרבנן [משיחת שמן על ראש חכמים] בשעת מעשה של חתונה? כי הא [כמו מעשה זה] דההוא מרבנן דאיעסק ליה לבריה [שאחד החכמים שעסק לו בנישואי בנו] בי [בבית] רבה בר עולא, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה להיפך, רבה בר עולא איעסק ליה לבריה [היה עוסק בחתונת בנו] בי ההוא מרבנן [בבית אחד החכמים], ודרדיג משחא ארישא דרבנן [ומשח שמן על ראשי חכמים] בשעת מעשה.

אַרְמַלְתָּא מַאי? תָּאנֵי רַב יוֹסֵף: אַרְמַלְתָּא לֵית לָהּ כִּיסָנֵי.

ושואלים: ארמלתא מאי [אלמנה מה] סימנה? תאני [שנה] רב יוסף: ארמלתא לית לה כיסני [בחתונת אלמנה אין מחלקים קליות] וזה סימנה.

״וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ״ כו׳. וְלִיתְנֵי: ״מוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ שָׂדֶה זוֹ שֶׁלְּךָ הָיְתָה וּלְקַחְתִּיהָ מִמְּךָ״!

שנינו במשנה: ומודה ר' יהושע באומר לחבירו: "שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו", שהוא נאמן. ושואלים: וליתני [ושישנה] מודה ר' יהושע באומר לחבירו עצמו: שדה זו שלך היתה ולקחתיה ממך?

מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי סֵיפָא: אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ, וְהוּא אוֹמֵר: ״לְקַחְתִּיהָ מִמֶּנּוּ״ – אֵינוֹ נֶאֱמָן. הֵיכִי דָּמֵי?

ומסבירים: אמנם מודה ר' יהושע אף בזה, אלא משום דקא בעי למיתני סיפא [שרצה לשנות בסוף]: אם יש עדים שהיא שלו, של האב, והוא אומר: "לקחתיה ממנו" — אינו נאמן, ודבר זה יכול להיאמר רק לגבי שדה שהיתה שייכת לאב, ולא לשדה ששייכת לבעל הדבר עצמו. כי באם נניח שמדובר בשדה שלקח מחבירו, היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]?

אִי דַּאֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה – אַמַּאי לָא מְהֵימָן? וְאִי דְּלָא אֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה – פְּשִׁיטָא דְּלָא מְהֵימָן!

אי [אם] מדובר באופן שהמחזיק אכלה, את פירות השדה, שלוש שני [שנים] כדי שתיחשב חזקה — אמאי לא מהימן [מדוע אינו נאמן] בטענתו זו שקנה אותה, הרי בכל מקרה לאחר שלוש שנים של חזקה די לקונה בטענה בלבד, ואינו צריך להביא שטר לראיה. ואי [ואם] מדובר שלא אכלה שני [שנות] חזקה — פשיטא דלא מהימן [פשוט שאיננו נאמן]. וכיון שלא יכול להוסיף הלכה זו של עדים לגבי שדה של התובע עצמו — לא שנה כלל ענין זה.

אִי הָכִי, גַּבֵּי אָבִיו נַמִי, אִי דַּאֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה – אַמַּאי לָא מְהֵימָן? וְאִי דְּלָא אֲכָלָהּ שְׁנֵי חֲזָקָה – פְּשִׁיטָא דְּלָא מְהֵימָן!

ושואלים: אי הכי [אם כך], לגבי אביו נמי [גם כן] אפשר להקשות אותה קושיה עצמה: אי [אם] מדובר באופן שאכלה הקונה שני [שנות] חזקה — אמאי לא מהימן [מדוע אינו נאמן]? ואי [ואם] מדובר באופן שלא אכלה שני [שנות] חזקה — פשיטא דלא מהימן [פשוט שאינו נאמן], ואם כן מדוע שנה מקרה זה?

בִּשְׁלָמָא גַּבֵּי אָבִיו – מַשְׁכְּחַתְּ לָהּ, כְּגוֹן שֶׁאֲכָלָהּ שְׁתַּיִם בְּחַיֵּי הָאָב וְאַחַת בְּחַיֵּי בְּנוֹ, וְכִדְרַב הוּנָא. דַּאֲמַר רַב הוּנָא: אֵין מַחֲזִיקִין בְּנִכְסֵי קָטָן אֲפִילּוּ הִגְדִּיל.

ומשיבים: בשלמא [נניח] לגבי אביו משכחת לה [מוצא אתה אותה] אפשרות של ספק ביחס לחזקה, והמשנה באה ללמדנו כיצד הדין, כגון שאכלה המחזיק מפירות השדה שתים, שנתיים בחיי האב, ושנה אחת בחיי בנו, וכשיטת רב הונא. שאמר רב הונא: אין מחזיקין בנכסי קטן אפילו הגדיל. שאין חזקה מועילה בנכסי קטן, גם אם גדל במשך הזמן ולא מיחה שמחזיקים בשדהו שלא כדין. משום שאין הקטן יודע מה היה רכושו של אביו, ומשום כך אינו יודע למחות כאשר מחזיקים בנכסיו ואין שנה זו מצטרפת לשנות חזקה.

וְרַב הוּנָא מַתְנִיתִין אֲתָא לְאַשְׁמוּעִינַן? אִיבָּעֵית אֵימָא: רַב הוּנָא דִּיּוּקָא דְּמַתְנִיתִין קָאָמַר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: ״אֲפִילּוּ הִגְדִּיל״ קָא מַשְׁמַע לָן.

ושואלים: אם כך, שנוסחה של משנתנו אפשר לפרשו רק לשיטת רב הונא, וכי רב הונא מתניתין אתא לאשמועינן [משנתנו בא להשמיע לנו]? הרי כפי שהסברנו זהו דיוקה של משנתנו! ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: רב הונא דיוקא דמתניתין קאמר [את דיוקה של המשנה אמר] שאם כי ההלכה נובעת מן המשנה, אבל אינה מפורשת בה, והוא לימדנו לדייק מן המשנה כפי שדייקנו. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אפילו הגדיל קא משמע לן [השמיע לנו], שמן המשנה אפשר ללמוד שאין חזקה מועילה בנכסי יתום קטן, ורב הונא הוסיף חידוש, שאפילו כאשר גדל היתום, אין חזקה זו מועילה.

וְלִיתְנִיֵּיהּ בְּדִידֵיהּ, וְלוֹקְמָהּ כְּגוֹן שֶׁאֲכָלָהּ שְׁתַּיִם בְּפָנָיו וְאַחַת שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וּכְגוֹן שֶׁבָּרַח?

וחוזרים ושואלים: אם זה הוא החידוש במשנה, ומשום כך שנה במשנה את המקרה שמודה המחזיק שלקח מן האב, וליתנייה בדידיה [ושישנה את המשנה בו עצמו] בטוען שקנה את השדה ממנו, ולוקמה [ונעמיד אותה] במקרה כזה, כגון שאכלה שתים בפניו בפני בעל השדה הראשון ואחת שלא בפניו. וכיצד — כגון שברח אותו אדם ממקומו בשנה השלישית, ואין שנה זו מצטרפת לשנות החזקה.

בָּרַח מֵחֲמַת מַאי? אִי דְּבָרַח מֵחֲמַת נְפָשׁוֹת – פְּשִׁיטָא דְּלָא מְהֵימָן, דְּלָא מָצֵי מָחֵי. וְאִי דְּבָרַח מֵחֲמַת מָמוֹן – אִיבָּעֵי לֵיהּ לְמָחוּיֵי, דְּקַיְימָא לָן: מְחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – הָוְיָא מְחָאָה!

ומשיבים: במקרה שברח יש לברר, ברח מחמת מאי [מה] מאיזו סיבה? אי [אם] ברח מחמת האשמה שיש בה דיני נפשות — פשיטא דלא מהימן [פשוט שאינו נאמן] המחזיק בטענתו, כיון דלא מצי מחי [שאין בעל השדה יכול למחות], שהרי הוא מעלים את עצמו מפני סכנת נפשות ואינו יכול לבוא ולמחות. ואי [ואם] ברח מחמת האשה שאין בה אלא חיוב ממון, שהוא חייב כסף ואינו רוצה לשוב למקומו, איבעי ליה למחויי [היה צריך לו למחות] במקום שהוא מצוי בו. דקיימא לן [שהרי מוחזק בידינו]: מחאה שלא בפניו של המחזיק — הויא [הרי היא] מחאה, ויכול להודיע בבית דין שבמקום אחר שהוא מוחה על החזקת השדה ביד אחר.

דִּתְנַן: שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לַחֲזָקָה, יְהוּדָה וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְהַגָּלִיל. הָיָה בִּיהוּדָה וְהֶחֱזִיק בַּגָּלִיל, בַּגָּלִיל וְהֶחֱזִיק בִּיהוּדָה – אֵינָהּ חֲזָקָה, עַד שֶׁיְּהֵא עִמּוֹ בַּמְּדִינָה.

דתנן [ששנינו במשנה]: שלש ארצות נבדלות הן לענין חזקה בארץ ישראל, והן: יהודה ועבר הירדן, והגליל. היה האיש בעל השדה ביהודה והחזיק אדם בשדהו בגליל, או שהיה בגליל והחזיק ביהודה — אינה חזקה, עד שיהא עמו באותה מדינה.

וְהָוֵינַן בָּהּ: מַאי קָסָבַר: אִי קָסָבַר מְחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו הָוְיָא מְחָאָה – אֲפִילּוּ בִּיהוּדָה וְגָלִיל נַמִי, וְאִי קָסָבַר מְחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו לָא הָוְיָא מְחָאָה – אֲפִילּוּ יְהוּדָה וִיהוּדָה נַמִי לָא!

והוינן בה [והיינו עוסקים ומתקשים בה במשנה זו] מאי קסבר [מה סבור] תנא זה? אי קסבר [אם סבור הוא] שמחאה שלא בפניו הויא [הרי היא] מחאה — אפילו כשמדובר ביהודה וגליל נמי [גם כן] יכול למחות במקום שנמצא בו, שכן השומע ודאי יספר לחבירו אודות המחאה, וחבירו לחבירו, עד שדבר המחאה יגיע לאזני המחזיק וישמור על שטרו. ואי קסבר [ואם סבור] שמחאה שלא בפניו לא הויא [אינה נחשבת] מחאה — אפילו כשמדובר ביהודה ויהודה נמי [גם כן] לא תהיה חזקה אם אינו מצוי באותו מקום עצמו למחות בפניו!

אֲמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל: לְעוֹלָם קָסָבַר מְחָאָה שֶׁלֹּא בְּפָנָיו הָוְיָא מְחָאָה. וּמַתְנִיתִין בִּשְׁעַת חֵירוּם שָׁנוּ.

אמר ר' אבא בר ממל: לעולם קסבר [סבור הוא] שמחאה שלא בפניו הויא [הרי היא] מחאה, ומתניתין [ומשנה זו] בשעת חירום שנו, שאין הדרכים בטוחות ואי אפשר להעביר ידיעות מיהודה לגליל. ולכן, כשבעל השדה נמצא במדינה אחרת שאין קשר איתה, כיון שאינו יכול למחות — אף אין זו חזקה.

וּמַאי שְׁנָא יְהוּדָה וְגָלִיל דְּנָקַט,

ושואלים: אם הטעם הוא מפני שעת חירום ומאי שנא [ובמה שונה] יהודה וגליל דנקט [שלקח אותן כדוגמא]? שהרי אין הדבר תלוי במרחק בין הארצות, אלא בשעת החירום בלבד!