וְזוֹ הוֹאִיל וְאֵין לָהּ קוֹל – אִיתְרַע לָהּ רוּבָּא.

וזו, הואיל ואין לה קול, שאין עדים המעידים שנישאה בתולה — איתרע לה רובא [נשבר לה, נהרס, כוחו של הרוב].

אִי כָּל הַנִּשֵּׂאת בְּתוּלָה יֵשׁ לָהּ קוֹל, כִּי אָתוּ עֵדִים מַאי הָוֵי? הָנָךְ סָהֲדֵי שַׁקָּרֵי נִינְהוּ! אֶלָּא אֲמַר רָבִינָא: רוֹב הַנִּשֵּׂאת בְּתוּלָה יֵשׁ לָהּ קוֹל, וְזוֹ הוֹאִיל וְאֵין לָהּ קוֹל – אִיתְרַע לָהּ רוּבָּא.

ותוהים: אי [אם] אומר אתה ככלל שכל הנשאת כשהיא בתולה יש לה קול — כי אתו [כאשר באים] עדים המעידים על כך שנישאה בתולה, ומאידך לא יצא קול המאשר עובדה זו, מאי הוי [מה יש]? הנך סהדי שקרי נינהו [אלה, עדי שקר הם], שהרי הם עומדים כנגד חזקה! אלא אמר רבינא, כך יש לומר: לא כל, אלא רוב הנשאת בתולה יש לה קול, וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא [נשבר לה הרוב] ועדים המעידים שיצאה בהינומה, שהוא סימן המעיד על כך שהיא בתולה, עדיפים מרוב זה.

״אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיָּצְתָה בְּהִינּוּמָא״ וכו׳. וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא מַפְּקָא עֵדִים בְּהַאי בֵּי דִינָא וְגָבְיָא, וַהֲדַר מַפְּקָא לָהּ לִכְתוּבָּה בְּהַאי בֵּית דִּין וְגָבְיָא בָּהּ! אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: זֹאת אוֹמֶרֶת: כּוֹתְבִין שׁוֹבֵר. רַב פַּפָּא אֲמַר: בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתוּבָּה עָסְקִינַן.

שנינו במשנה שאם יש עדים שיצתה לחופה בהינומא וראשה פרוע — כתובתה מאתים. ושואלים: וליחוש דלמא מפקא [ונחשוש שמא מוציאה, מביאה] היא עדים שראוה הולכת לחופה בהינומה וראשה פרוע, בהאי בי דינא [בבית דין זה], וגביא [וגובה] על פי העדים את סכום כתובתה, והדר מפקא לה לכתובה בהאי בי דינא [וחוזרת ושוב מוציאה את הכתובה עצמה בבית דין זה, אחר], וגביא [וגובה] בה על ידה פעם שניה? שהרי כאן מדובר כשלא היתה כתובה בידה כשבאה לגבות ולכן הביאה עדים, ויש לחשוש שמא החביאה את הכתובה, ותגבה פעמיים! אמר ר' אבהו: זאת אומרת שכותבין שובר. שכאשר האשה מקבלת את סכום הכתובה היא כותבת לו שובר (קבלה), שקיבלה את הסכום הזה. ואם תבוא לתובעו שנית — יוציא הבעל את השובר. רב פפא אמר: אין כותבים שובר, ואולם כאן במקום שאין כותבין כתובה אלא סומכים על תנאי בית דין הקובע לבתולה מאתים ולאלמנה מנה עסקינן [עוסקים אנו], ומשום כך אין לחשוש שתוציא את כתובתה.

וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ אַבָּרַיְיתָא: אִיבְּדָה כְּתוּבָּתָהּ, הִטְמִינָה כְּתוּבָּתָהּ, נִשְׂרְפָה כְּתוּבָּתָהּ, רָקְדוּ לְפָנֶיהָ, שִׂחֲקוּ לְפָנֶיהָ, הֶעֱבִירוּ לְפָנֶיהָ כּוֹס שֶׁל בְּשׂוֹרָה, אוֹ מַפָּה שֶׁל בְּתוּלִים, אִם יֵשׁ לָהּ עֵדִים בְּאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ – כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם.

ואיכא דמתני לה אברייתא [ויש ששונים אותה, את המחלוקת שבין ר' אבהו לרב פפא, על ברייתא]. ששנינו: איבדה אשה את כתובתה, או הטמינה (החביאה) את כתובתה ואומרת שאינה זוכרת היכן היא, או שנשרפה כתובתה ואין הוכחה ביחס לגובה סכום הכתובה המגיע לה, אם רקדו לפניה בשעת החתונה, או שחקו לפניה, או העבירו לפניה כוס של בשורה, או מפה של בתולים, שכל אלה היו מנהגים שהיו נהוגים רק בחתונה של בתולה, אם יש לה עדים באחד מכל המעשים האלו שנעשו בנישואיה — כתובתה מאתים.

וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא מַפְּקָא עֵדִים בְּהַאי בֵּית דִּין וְגָבְיָא, וַהֲדַר מַפְּקָא לִכְתוּבָּתָהּ בְּהַאי בֵּית דִּין וְגָבְיָא בָּהּ! אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: זֹאת אוֹמֶרֶת: כּוֹתְבִין שׁוֹבֵר. רַב פַּפָּא אָמַר: בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹתְבִין כְּתוּבָּה עָסְקִינַן.

ושאלו: וליחוש דלמא מפקא [ונחשוש שמא מוציאה, מביאה] היא עדים המעידים על סימנים אלה בהאי בי דינא [בבית דין זה] וגביא [וגובה] כתובה מאתים, והדר מפקא לכתובתה בהאי בי דינא [ותחזור ותוציא את כתובתה, שהחביאה אותה, בבית דין זה, אחר] וגביא [ותגבה] בה פעם שניה! על כך אמר ר' אבהו: זאת אומרת כותבין שובר. רב פפא אמר: אין כותבים שובר, ואולם כאן במקום שאין כותבין כתובה עסקינן [עוסקים אנו].

וְהָא אִיבְּדָה כְּתוּבָּתָהּ קָתָנֵי! דְּכָתַב לָהּ אִיהוּ. סוֹף סוֹף מַפְּקָא לָהּ וְגָבְיָא בָּהּ! מַאי אִיבְּדָה – אִיבְּדָה בָּאוּר.

ושואלים על דברי רב פפא: והא [והרי] "איבדה כתובתה" קתני [שנה] בברייתא, משמע שמדובר כאן במקום שכותבים כתובה! ומשיבים: צריך לומר שכתב לה איהו [הוא] כתובה שלא כמנהג הרגיל באותו מקום. ומקשים: כיון שמדובר כאן שכתב לה כתובה, סוף סוף יש לחשוש שמא מפקא לה [מוציאה אותה] וגביא [וגובה] בה! ומסבירים: מאי [מה פירוש] "איבדה" ששנינו — איבדה באור (באש), כלומר, אבידה של כליון, וכגון שהיו עדים שראו שנשרפה הכתובה, כך שאין לחשוש יותר.

אִי הָכִי הַיְינוּ נִשְׂרְפָה! וְעוֹד: הִטְמִינָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? וְתוּ: אִיבְּדָה לָמָּה לִי? אֶלָּא: כָּל אִיבְּדָה – כִּי הִטְמִינָה בְּפָנֵינוּ דָּמֵי, וְלָא יָהֲבִינַן לָהּ עַד דְּאָמְרִי עֵדִים נִשְׂרְפָה כְּתוּבָּתָהּ.

ומקשים: אי הכי [אם כך] היינו [זהו] ששנינו בהמשך: "נשרפה", ויש כאן איפוא כפל דברים? ועוד: מה ששנינו בין השאר גם הטמינה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי כאן בודאי יש מקום לחשוש! ותו [ועוד]: המקרה ששנינו שאיבדה כתובתה למה לי לשנותו? שלפי פירוש זה אין בכך כל חידוש בהלכה! אלא, כך צריך לומר שהמקרים המפורטים בברייתא זו מבארים זה את זה, ובצורה זו: כל טענה של אשה שאיבדה כתובתה — כי [כמו] שהטמינה בפנינו דמי [נחשבת], ולא יהבינן [ואין אנו נותנים] לה את דמי הכתובה, אפילו תביא עדים שרקדו לפניה, שחוששים אנו שמא תוציא לאחר מכן את כתובתה בבית דין אחר, עד דאמרי [שאומרים] עדים שנשרפה כתובתה.

מַאן דְּמַתְנֵי לָהּ אַבָּרַיְיתָא – כָּל שֶׁכֵּן אַמַּתְנִיתִין, וּמַאן דְּמַתְנֵי לָהּ אַמַּתְנִיתִין – אֲבָל אַבָּרַיְיתָא לָא, כִּי קוּשְׁיָא.

ומעירים: מאן דמתני לה [מי ששונה אותה], את מחלוקת אמוראים זו על הברייתא — כל שכן ששונה אותה אמתניתין [על משנתנו], כי דברי רב פפא מבארים יפה את המשנה. ומאן דמתני לה אמתניתין [ומי ששונה אותה על משנתנו] — אבל על הברייתא לא שנה את דברי רב פפא, כי קושיא [כמו הקושיה] שהזכרנו למעלה, שיש קושיה מלשון הברייתא על דברי רב פפא האומר שמדובר פה במקום שלא נוהגים לכתוב כתובה, ואי אפשר לתרץ קושיה זו אלא בדוחק.

״אִם יֵשׁ עֵדִים״ כו׳. וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא מַפְּקָא עֵדֵי הִינוּמָא בְּהַאי בֵּית דִּין וְגָבְיָא, וַהֲדַר מַפְּקָא עֵדֵי הִינוּמָא בְּבֵי דִּינָא אַחֲרִינָא וְגָבְיָא! בְּמָקוֹם דְּלָא אֶפְשָׁר – וַדַּאי כָּתְבִינַן שׁוֹבֵר.

שנינו במשנה: אם יש עדים שיצאה בהינומא — גובה כתובה מאתים. ושואלים: וליחוש דלמא מפקא [ונחשוש שמא מוציאה, מביאה] היא את עדי הינומא שיעידו לטובתה בהאי בי דינא [בבית דין זה] וגביא [וגובה] כתובה מאתים, והדר מפקא [וחוזרת ומוציאה] בשנית את עדי הינומא בבי דינא אחרינא [בבית דין אחר] וגביא [וגובה] שוב. שהרי היא גובה על פי העדים, ויכולה להביא עדים כאלה כמה פעמים! ומשיבים: במקום שלא אפשר באופן אחר ודאי כתבינן [כותבים אנו] שובר, אפילו לדעת מי שסובר שבדרך כלל אין כותבים שובר.

״הֶעֱבִירוּ לְפָנֶיהָ כּוֹס שֶׁל בְּשׂוֹרָה״. מַאי ״כּוֹס שֶׁל בְּשׂוֹרָה״? אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: כּוֹס יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה מַעֲבִירִין לְפָנֶיהָ, כְּלוֹמַר: רְאוּיָה הָיְתָה זוֹ לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָה. מַתְקִיף לָהּ רַב פַּפָּא: אַטּוּ אַלְמָנָה מִי לָא אָכְלָה בִּתְרוּמָה? אֶלָּא אָמַר רַב פַּפָּא: זוֹ רֵאשִׁית כִּתְרוּמָה רֵאשִׁית.

באותה ברייתא שנינו: העבירו לפניה כוס של בשורה. ושואלים: מאי [מה היא] "כוס של בשורה" זו? אמר רב אדא בר אהבה: כוס יין של תרומה מעבירין לפניה, לפני הכלה הבתולה. כלומר: ראויה היתה זו לאכול בתרומה אם נישאת לכהן. מתקיף לה [מקשה על כך] על טעם זה רב פפא: אטו [וכי] אלמנה מי לא אכלה [אינה אוכלת] בתרומה כשנישאת פעם שניה לכהן הדיוט, ואם כן מה ראיה היא מענין התרומה שבתולה היא? אלא אמר רב פפא: מעבירים כוס זו, לא כדי לרמוז שהיא ראויה לתרומה, אלא לומר: כלה זו בבחינת ראשית, שעדיין לא נבעלה, כפי שתרומה היא ראשית ההפרשה מן התבואה.

תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חָבִית שֶׁל יַיִן מַעֲבִירִין לְפָנֶיהָ. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: בְּתוּלָה מַעֲבִירִין לְפָנֶיהָ סְתוּמָה, בְּעוּלָה – מַעֲבִירִין לְפָנֶיהָ פְּתוּחָה. אַמַּאי? נִיעֲבַר קַמֵּי בְּתוּלָה, וְקַמֵּי בְּעוּלָה לָא נִיעֲבַר כְּלָל! זִימְנִין דְּתָפְסָה מָאתַיִם, וְאָמְרָה: אֲנָא בְּתוּלָה הֲוַאי, וְהַאי דְּלָא עֲבָרוּ קַמָּאי – אִתְנוּסֵי הוּא דְּאִתְנִיסוּ.

תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: המנהג הוא שחבית של יין מעבירין לפניה. אמר רב אדא בר אהבה: אם היתה בנישואיה בתולה — מעבירין לפניה חבית סתומה של יין, ואם היתה בעולה — מעבירין לפניה חבית פתוחה. ושואלים: אמאי [מדוע] נעשה כן? ניעבר קמי [נעביר את החבית הסתומה רק לפני] בתולה וקמי [ולפני] בעולה לא ניעבר [נעביר] חבית כלל! ומדוע מפרסמים ברבים שהיא בעולה? ומסבירים: יש צורך בדבר, כי זימנין דתפסה [פעמים שתופסת] הבעולה מאתים לכתובתה, ואמרה [ואומרת]: אנא [אני] בתולה הואי [הייתי], והאי [וזה] שלא עברו קמאי [העבירו לפני] את החבית הזו — אתנוסי הוא דאתניסו [משום שנאנסו] מאיזושהי סיבה ולא יכלו לעשות זאת. ולכן מעבירים לפניה חבית פתוחה, כדי שיזכרו אנשים שלא היתה בתולה.

תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:

תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד מרקדין לפני הכלה, מה אומרים לפניה בזמן הריקוד? בית שמאי אומרים: