מָצָא בָּהּ תִּינוֹק מוּשְׁלָךְ, אִם רוֹב גּוֹיִם – גּוֹי, אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל – יִשְׂרָאֵל, מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה – יִשְׂרָאֵל.

מצא בה תינוק מושלך ואין ידוע מיהו, אם רוב תושבי העיר הם גויים — דנים אותו כאילו הוא גוי. אם רוב בני העיר הם ישראל — הוא נחשב ישראל. אם הם מחצה על מחצה — דינו כישראל.

וְאָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְהַחֲיוֹתוֹ, אֲבָל לְיוֹחֲסִין – לֹא, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְפַקֵּחַ עָלָיו אֶת הַגַּל!

ואמר רב: לא שנו דין זה שאם רוב אנשי העיר הם ישראל דינו של התינוק הנמצא כישראל, אלא לענין להחיותו. כלומר, שצריך לדאוג לו ולפרנסו מתוך הנחה שהוא ישראל. אבל לענין יוחסין, כגון להשיאו אשה — לא, שאין סומכים על כך וצריך לגיירו. ושמואל אמר: לא נאמר הדבר אלא לפקח עליו את הגל. כלומר, שאם הילד הזה יהיה בסכנת נפשות בשבת, ויהיה צורך לחלל עליו שבת — הרי אנו מניחים שהוא ישראל לענין זה שמחללים עליו את השבת. ועל כל פנים, מדברי רב אנחנו למדים שלא די ברוב אחד ("רוב ישראל" שבעיר) כדי להכשיר ליוחסין!

אִשְׁתַּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר רַב: בִּקְרוֹנוֹת שֶׁל צִפּוֹרִי הֲוָה מַעֲשֶׂה.

ומשיבים: אשתמיטתיה [נשמט ממנו, שכח] ר' ירמיה הא [זו] שאמר רב יהודה אמר רב לגבי משנתנו: בקרונות של צפורי הוה [היה] מעשה זה בתינוקת, וכפי שהסברנו היו שם שני רוב; רוב אנשי העיר הכשרים, ורוב האנשים הכשרים הבאים אל העיר.

וּלְרַב חָנָן בַּר רָבָא דַּאֲמַר: הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה, קַשְׁיָא. הָא! מַאן דְּמַתְנֵי הָא לָא מַתְנֵי הָא.

ושואלים: ולרב חנן בר רבא שאמר בשם רב שהוראת שעה היתה זו, להצריך שני רוב, ואולם אין נוהגים כן לדורות, אם כן קשיא [קשה] באמת הלכה זו, שהרי כאן אמר רב שלענין יוחסין לא מספיק רוב אחד, ומדוע אמר רב חנן שזו רק "הוראת שעה"? ומשיבים: מאן דמתני הא, לא מתני הא [מי ששונה את זו שהיתה זו הוראת שעה, אינו שונה את זו], שנאמר בשם רב שהיה זה בשעת קרונות של צפורי, ושם היה באמת רק רוב אחד, והיתה זו הוראת שעה שהתירה את התינוקת, שכן כרגיל צריך פעמיים רוב ביוחסין.

גּוּפָא, מָצָא בָּהּ תִּינוֹק מוּשְׁלָךְ, אִם רוֹב גּוֹיִם – גּוֹי, אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל – יִשְׂרָאֵל, מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה – יִשְׂרָאֵל, אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְהַחֲיוֹתוֹ, אֲבָל לְיוֹחֲסִין – לֹא, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: לְפַקֵּחַ עָלָיו אֶת הַגַּל.

כיון שהזכרנו את ענין התינוק שנמצא בעיר דנים בהלכה זו גופא [לגופה]: מצא בה תינוק מושלך, אם רוב אנשי העיר גויים — הרי הוא גוי, אם רוב ישראל — ישראל, מחצה על מחצה — הריהו כישראל. ואמר רב: לא שנו שהריהו כישראל אלא כשיש צורך להחיותו ולפרנסו, אבל לענין יוחסין — לא. ושמואל אמר: שהדבר נאמר לענין לפקח עליו את הגל בשבת.

וּמִי אֲמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הוֹלְכִין בְּפִיקּוּחַ נֶפֶשׁ אַחַר הָרוֹב! אֶלָּא, כִּי אִיתְּמַר דִּשְׁמוּאֵל – אַרֵישָׁא אִתְּמַר: אִם רוֹב גּוֹיִם – גּוֹי, אָמַר שְׁמוּאֵל: וּלְפַקֵּחַ עָלָיו אֶת הַגַּל – אֵינוֹ כֵּן.

ושואלים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב, אלא אפילו אם יש מקום כלשהו להניח שהאיש המצוי בסכנה הוא ישראל, עושים כל מה שצריך כדי להצילו אפילו בשבת! אלא כי איתמר [כאשר נאמרו דבריו] של שמואל בענין פיקוח נפש — ארישא אתמר [על תחילתה של המשנה נאמרו]. וכך יש להבין, שנינו: אם רוב גויים — הרי הילד כגוי, אמר שמואל: ולפקח עליו את הגל אינו כן, שאפילו אם רוב גויים בעיר, מכל מקום במקום ספק נפשות אין הולכים אחר הרוב.

״אִם רוֹב גּוֹיִם – גּוֹי״. לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב פַּפָּא: לְהַאֲכִילוֹ נְבֵילוֹת.

שנינו שם שאם רוב גויים — הריהו גוי, ושואלים: למאי הלכתא [למה, בנוגע לאיזו הלכה] נאמר הדבר? אמר רב פפא: לענין שמותר אפילו להאכילו נבילות, לפי שמחשיבים אותו כגוי לכל דבר.

״אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל – יִשְׂרָאֵל, לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רַב פַּפָּא: לְהַחֲזִיר לוֹ אֲבֵידָה.

אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה]? אמר רב פפא: להחזיר לו אבידה, שאנחנו מניחים שהוא ישראל וצריך לנהוג בו כבישראל, אפילו להחזיר לו אבידה.

״מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה – יִשְׂרָאֵל״ לְמַאי הִלְכְתָא? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לִנְזָקִין. הֵיכִי דָּמֵי? אִי נֵימָא דִּנְגָחֵיהּ תּוֹרָא דִּידָן לְתוֹרָא דִּידֵיהּ – לֵימָא לֵיהּ: אַיְיתֵי רְאָיָה דְּיִשְׂרָאֵל אַתְּ וּשְׁקוֹל!

עוד שנינו: אם מחצה על מחצה — הריהו כישראל. למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה]? אמר ריש לקיש: לנזקין, שדנים אותו בדיני נזיקין כאילו היה ישראל. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי נימא דנגחיה תורא דידן לתורא דידיה [אם נאמר שנגח שור שלנו, של אחד שהוא ודאי ישראל, את השור שלו, של הספק] ובא אותו ספק, ותובע שידונו בו כבדיני ישראל וישלמו לו — לימא ליה [שיאמר לו] הנתבע: אייתי ראיה [הבא] שישראל את [אתה] ושקול [וקח], והרי אינו יכול להביא ראיה!

לָא צְרִיכָא, דִּנְגָחֵיהּ תּוֹרָא דִּידֵיהּ לְתוֹרָא דִּידָן. פַּלְגָּא – מְשַׁלֵּם, וְאִידָךְ פַּלְגָּא – אָמַר לְהוּ: אַיְיתֵי רְאָיָה דְּלָאו יִשְׂרָאֵל אֲנָא, וְאֶתֵּן לְכוֹן. הרדן עלך בתולה נשאת

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא לאופן דנגחיה תורא דידיה לתורא דידן [שנגח שור שלו לשור שלנו], של אדם מישראל, שבמקרה כזה פלגא [חצי] הוא ודאי משלם, כדין שור תם שנגח, שבדיני ישראל משלם רק חצי נזק. ואידך פלגא [ולגבי החצי האחר] שרוצים לחייבו גם ביתרת הנזק, כדין שור תם של גוי שהזיק לישראל שחייב בנזק שלם — על כך אמר להו [אומר להם] לתובעים: אייתי [הביאו] לי ראיה דלאו [שלא] ישראל אנא [אני] ואתן לכון [לכם] את יתרת סכום הנזק, ולענין זה יש לו חזקת ישראל, שהם הצריכים להביא ראיה להוציא אותו מחזקה זו.

מתני׳ הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַרְמְלָה אוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, הִיא אוֹמֶרֶת: בְּתוּלָה נְשָׂאתַנִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא אַלְמָנָה נְשָׂאתִיךְ. אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיָּצָאת בְּהִינּוּמָא וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ – כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אַף חִילּוּק קְלָיוֹת רְאָיָה.

וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: שָׂדֶה זוֹ שֶׁל אָבִיךָ הָיְתָה, וּלְקַחְתִּיהָ הֵימֶנּוּ – שֶׁהוּא נֶאֱמָן,

האשה שנתארמלה [נתאלמנה], או שנתגרשה ועכשיו היא תובעת את כתובתה, והכתובה אינה מצויה לפניהם, היא אומרת: בתולה נשאתני, ולכן מגיע לי מאתים זוז, והוא אומר: לא כי, אלא אלמנה נשאתיך, ומגיע לך רק מנה אחד, מאה זוז. אם יש עדים שיצאת בהינומא (כפי שמפרשת הגמרא להלן — אופן יציאתן של כלות בתולות בלכתן לחופה) וראשה פרוע (גם זה אופן שבו היו כלות בתולות מופיעות בחתונתן) — הרי זו ראיה לדבריה וכתובתה מאתים כבתולה. ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אף חילוק קליות (חיטים קלויות) בחתונה הרי זו ראיה לכך שנישאה בתולה, שבחתונה של בתולה היו מחלקים לאורחים קליות (חיטים קלויות).