שָׁמַעְתִּי כָּל שֶׁאֵין בָּהּ אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ – מַשִּׂיאִין לִכְהוּנָּה.

שמעתי כל שאין בה אחד מכל ספקות אלו, אלא רק ספק חללות בלבד — משיאין לכהונה.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר כִּדְבָרָיו: אֵיזוֹהִי אַלְמָנַת עִיסָּה – כָּל שֶׁנִּטְמַע בָּהּ סְפֵק חָלָל.

ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר, וכן היה ר' שמעון בן מנסיא אומר כדבריו: איזוהי אלמנת עיסה — כל שנטמע (נתערב) בה במשפחה ספק חלל, ולכן קוראים לה "אלמנת עיסה", שהיא כעיסה שנתערב בה דבר מה, ואף במשפחה זו נתערב ספק חלל.

מַכִּירִין יִשְׂרָאֵל מַמְזֵרִים שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְאֵין מַכִּירִין חֲלָלִין שֶׁבֵּינֵיהֶם.

והטעם בדבר כי אמנם מכירין ישראל ממזרים שביניהם, ואין לחשוש שמא נתערבו במשפחות כשרות, ואולם אין מכירין חללין שביניהם, ולכן יש לחשוש שמא נתערב חלל במשפחה.

אָמַר מָר: אֵיזוֹהִי אַלְמָנַת עִיסָּה – כָּל שֶׁאֵין בָּהּ לֹא מִשּׁוּם מַמְזֵרוּת, וְלֹא מִשּׁוּם נְתִינוּת, וְלֹא מִשּׁוּם עַבְדֵי מְלָכִים. הָא חָלָל – כָּשֵׁר.

ומבררים את הברייתא, אמר מר [החכם]: איזוהי אלמנת עיסה? כל שאין בה לא משום ספק ממזרות, ולא משום ספק נתינות, ולא משום עבדי מלכים. הא [הרי], מכאן משמע, אם היה במשפחה רק ספק חלל — הרי זה כשר.

מַאי שְׁנָא הָנָךְ – דְּאוֹרַיְיתָא, חָלָל נַמִי דְּאוֹרַיְיתָא! וְתוּ, אָמַר רַבִּי מֵאִיר: שָׁמַעְתִּי כָּל שֶׁאֵין בָּהּ אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ מַשִּׂיאִין לִכְהוּנָּה, הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא!

ויש לשאול: מאי שנא הנך [במה שונים פסולים אלה] שפוסלים אותה אף בספק— משום שכשהם פסולים וודאים, הם פוסלים אותה דאורייתא [מן התורה], חלל נמי דאורייתא [גם כן פוסל מן התורה] לכהונה! ותו [ועוד] יש לשאול, כי בהמשך הדברים אמר ר' מאיר: שמעתי, כי כל אשה שאין בה אחד מכל אלו — משיאין אותה לכהונה, אם כן היינו [הרי זו] בדיוק שיטת התנא קמא [הראשון], שאלמנת עיסה כשירה לכהונה, ומה חידוש יש איפוא בדברי ר' מאיר?!

וְתוּ, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר כִּדְבָרָיו: אֵיזוֹהִי אַלְמָנַת עִיסָּה – כָּל שֶׁנִּטְמַע בָּהּ סְפֵק חָלָל, מַכִּירִין יִשְׂרָאֵל מַמְזֵרִים שֶׁבֵּינֵיהֵן וְאֵין מַכִּירִין חֲלָלִין שֶׁבֵּינֵיהֵן, וְהָא אָמְרַתְּ רֵישָׁא חָלָל כָּשֵׁר!

ותו [ועוד] יש לשאול: נאמר שם שר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר, וכן היה ר' שמעון בן מנסיא אומר כדבריו: איזוהי אלמנת עיסה — כל שנטמע בה ספק חלל, כי מכירין ישראל ממזרים שביניהן ואין מכירין חללין שביניהן, ויש לחשוש שמא נתערב במשפחה זו חלל, ומשמע שבשל ספק זה יש לדבריו לפוסלה. והא אמרת רישא [והרי אמרת, בתחילת דברי ר' שמעון בן אלעזר] איזוהי אלמנת עיסה האמורה שהכשירוה להינשא לכהונה, ומשמע מזה שספק חלל כשר, ואם כן יש סתירה פנימית בדבריו!

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״מַמְזֵר״ – צוֹוֵחַ, וְ״חָלָל״ – שׁוֹתֵק, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. תַּנָּא קַמָּא סָבַר: כָּל פְּסוּל דְּקָרוּ לֵיהּ וְשָׁתֵיק – פָּסוּל. וְהָכִי קָאָמַר תַּנָּא קַמָּא: אֵיזוֹהִי אַלְמָנַת עִיסָּה – כָּל שֶׁאֵין בָּהּ לֹא שִׁתּוּק מַמְזֵרוּת, וְלֹא שִׁתּוּק נְתִינוּת, וְלֹא שִׁתּוּק עַבְדֵי מְלָכִים, וְלֹא שִׁתּוּק חָלָל.

אמר ר' יוחנן: כאן מדובר במקרה של אדם שכאשר קוראים לו "ממזר" הוא צווח ומוחה שמעלילים עליו עלילת שוא, וכשקוראים לו "חלל" הוא שותק. ובענין זה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה]: התנא קמא [הראשון] של הברייתא סבר: כל פסול דקרו ליה ושתיק [שקוראים לו לאדם והוא שותק ואינו מוחה בו] הרי זה פסול, שיש להניח שבאמת יש בו פסול זה. והכי קאמר [וכך אמר] התנא קמא [הראשון], כך יש להבין את דבריו: איזוהי אלמנת עיסה שכשירה — כל שאין בה לא שתוק ממזרות, כלומר, שכאשר מאשימים את האיש או את המשפחה בממזרות, הרי הם צווחים. ולא שתוק נתינות ולא שתוק עבדי מלכים, ולא שתוק חלל. כלומר, שבכל מקרה שאומרים עליהם שהם פסולים, הם מוחים.

וְקָאָמַר לֵיהּ רַבִּי מֵאִיר: הָנָךְ הוּא – דְּקָא פָּסֵיל לֵיהּ בַּקָּהָל, אֲבָל שִׁתּוּק חָלָל – כָּשֵׁר, וְהָא דְּשָׁתֵיק – מִשּׁוּם דְּלָא אִיכְפַּת לֵיהּ.

וקאמר ליה [ואמר לו] ר' מאיר: דווקא הנך הוא [אלה הם] שקוראים להם "ממזר", "נתין" או "עבד", שיש לומר משום דקא פסיל ליה [שפוסל אותו] מלבוא בקהל ולכן כשאומרים לו שהוא ממזר — הרי הוא צווח, משום שחושש שיבואו לפסול אותו מלבוא בקהל, וכשהוא שותק הריהו מודה בכך. אבל שתוק חלל, אפילו אם אינו מוחה כשאומרים לו שהוא חלל — הרי זה כשר, ואין חוששים שמא הוא חלל. והא דשתיק [וזה שהוא שותק] — משום שלא איכפת ליה [לו], שכיון שאין חללות פוסלת אלא לענין נישואין לכהנים, אינו מוצא ענין למחות בדבר.

וְקָאָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר לְתַנָּא קַמָּא דְּרַבִּי מֵאִיר: אִי שְׁמִיעַ לָךְ דְּמַכְשַׁר רַבִּי מֵאִיר בִּשְׁתִיקָה – לא דְּקָרוּ לֵיהּ חָלָל וְשָׁתֵיק, אֶלָּא דְּקָרוּ לֵיהּ מַמְזֵר וְשָׁתֵיק, וְהַאי דְּשָׁתֵיק – סָבַר: מַמְזֵר קָלָא אִית לֵיהּ. אֲבָל ״מַמְזֵר״ וְצוֹוֵחַ: ״חָלָל״ וְשׁוֹתֵק, פָּסוּל, וְהַאי דְּאִשְׁתִּיק – סָבַר: מִיסְתַּיֵיהּ דְּלָא מַפְּקֵי לֵיהּ מִקָּהָל.

וקאמר ליה [לו] ר' שמעון בן אלעזר לתנא קמא [הראשון] שמסר בשם ר' מאיר: אי שמיע לך דמכשר [אם שמעת שמכשיר] ר' מאיר במקרה של שתיקה — הכוונה היא לא במקרה דקרו ליה [שקוראים לו] "חלל" ושתיק [והוא שותק], אלא דקרו ליה [שקוראים לו] "ממזר" ושתיק [והוא שותק] והטעם הוא: האי דשתיק, סבר [וזה שהוא שותק משום שהוא סבור] כי ממזר קלא אית ליה [קול יש לו] והוא מפורסם ברבים, וכיון שהוא אינו מפורסם כממזר — שותק ואינו חושש למחות באופן נמרץ על הענין. אבל כשקוראים לו "ממזר" וצווח, וכשקוראים לו "חלל" ושותק — פסול. וטעמו של דבר — האי דאשתיק סבר [זה שהוא שותק ואינו מוחה על כך, הרי זה משום שהוא סבור] מיסתייה דלא מפקי ליה [די לו שאין מוציאים אותו] מכלל כשרות לקהל ולכן אינו צווח, ואם כן יש לשער שבאמת היה בו פגם זה.

תָּנֵי חֲדָא: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שִׁתּוּק מַמְזֵר – כָּשֵׁר, שִׁתּוּק חָלָל – פָּסוּל. וְתַנְיָא אִידָךְ: שִׁתּוּק חָלָל – כָּשֵׁר, שִׁתּוּק מַמְזֵר – פָּסוּל!

ומעירים: תני חדא [שנוייה ברייתא אחת], ר' יוסי אומר: שתוק ממזר — כשר, שתוק חלל — פסול. ותניא אידך [ושנוייה ברייתא אחרת] להיפך: שתוק חלל — כשר, שתוק ממזר — פסול.

לָא קַשְׁיָא; הָא – תַּנָּא קַמָּא אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר, הָא – דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר.

ומסבירים: לא קשיא [אין זה קשה] כי יש כאן שתי שיטות, הא [זו] — הברייתא השניה היא שיטת התנא קמא [הראשון] אליבא [לפי שיטת] ר' מאיר הסבור שמי שאומרים עליו שהוא חלל ושותק — אין ראיה בכך שהוא מודה לדבר. והא [וזו] הברייתא הראשונה היא שיטת ר' שמעון בן אלעזר אליבא [לפי שיטת] ר' מאיר האומר שאם הוא שותק בממזרות — הרי זה משום שלא איכפת לו, ואם הוא שותק בחללות — הרי זה משום שהדבר הוא אמת.

מתני׳ אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּתִינוֹקֶת שֶׁיָרְדָה לְמַלְּאוֹת מַיִם מִן הָעַיִן וְנֶאֶנְסָה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: אִם רוֹב אַנְשֵי הָעִיר מַשִּׂיאִין לִכְהוּנָה – הֲרֵי זוֹ תִּינָשֵׂא לִכְהוּנָה.

אמר ר' יוסי: מעשה היה בתינוקת (ילדה) שירדה למלאות מים מן העין (המעין) שליד העיר ונאנסה, ולא ידעו מי אנסה. אמר ר' יוחנן בן נורי: אם רוב אנשי העיר משיאין בנותיהם לכהונה — הרי זו תינשא לכהונה, שיש לתלות שהאנס היה אחד מאנשי העיר הכשרים. ואף על פי שאנסה — לא פסלה מן הכהונה.

גמ׳ אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי דַאֲמַר כְּמַאן? אִי כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֲפִילוּ בְּרוֹב פְּסוּלִין נַמִי מַכְשַר! אִי כְּרַבִּי יְהוֹשֻעַ, אֲפִילוּ בְּרוֹב כְּשֵׁרִים נַמִי פָּסֵיל! אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר רַב:

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: ר' יוחנן בן נורי שאמר כמאן [כמי] כלומר, לפי איזו שיטה הוא הולך? אי [אם] תאמר שהוא סבור כשיטת רבן גמליאל — אם כן אפילו ברוב אנשי העיר פסולין נמי מכשר [גם כן מכשיר] רבן גמליאל. משום שסבור כי האשה היא בחזקת כשרות. ואי [ואם] כשיטת ר' יהושע הוא סבור — אם כן אפילו ברוב כשרים נמי פסיל [גם כן פוסל], שהרי הוא סבור שעד שאינה מוכיחה אחרת, יש לחשוש שנבעלה לפסול, אפילו כשאין הפסולים רוב. ולכאורה ר' יוחנן בן נורי חולק על שניהם! אמר ליה [לו] רב נחמן: הכי [כך] אמר רב יהודה אמר רב: