אוֹ לְחוּרְבָּה, וְאָמְרוּ לָהּ: ״מַה טִּיבוּ שֶׁל אִישׁ זֶה״? ״כֹּהֵן הוּא, וּבֶן אֲחִי אַבָּא הוּא״. רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: נֶאֱמֶנֶת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא מִפִּיהָ אָנוּ חַיִּין, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת בְּעוּלָה לְנָתִין וּלְמַמְזֵר, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ.

או לחורבה שהיא כרגיל מרוחקת מן העיר, ואם איש ואשה נפגשים שם — מן הסתם לשם ביאה נפגשים, ואמרו לה: מה טיבו של איש זה שהתייחדת עמו? ואמרה להם: כהן הוא, ובן אחי אבא הוא, והוא מיוחס והגון. רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים: נאמנת, ר' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר, עד שתביא ראיה לדבריה למי נבעלה.

בִּשְׁלָמָא לִזְעֵירִי – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי תַּרְתֵּי: ״לְסֵתֶר אוֹ לְחוּרְבָּה״. אֶלָּא לְרַב אַסִי, דְּאָמַר נִבְעֲלָה – תַּרְתֵּי לָמָּה לִי? חֲדָא קָתָנֵי, לְסֵתֶר דְּחוּרְבָּה.

מעתה, בשלמא [נניח] לפי דברי זעירי, הסבור ש"מדברת" משמעה נסתרה בלבד — היינו דקתני תרתי [זהו הטעם ששנה שני מקרים]: לסתר או לחורבה, כלומר, מקום סתר שיש בו חשש קטן יותר של בעילה או לחורבה שיש בה חשש גדול יותר של בעילה, ובשניהם מדובר בחשש בלבד. אלא לדעת רב אסי שאמר ש"מדברת" פירושה נבעלה, ורק במקרה זה אינה נאמנת לר' יהושע, אם כן תרתי [שני מקרים] למה לי? ומשיבים: יש לפרש כי באמת חדא קתני [דבר אחד שנה], וכוונתו: שנכנסה לסתר של חורבה ונראים הדברים שלשם בעילה נכנסה.

וְהָא ״לְסֵתֶר אוֹ לְחוּרְבָּה״ קָתָנֵי! חֲדָא לְחוּרְבָּה דְּמָתָא, וַחֲדָא לְחוּרְבָּה דְּדַבְרָא. וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמַעִינַן חוּרְבָּה דְּמָתָא – בְּהָא קָמַכְשַׁר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, מִשּׁוּם דְּרוֹב כְּשֵׁרִים אֶצְלָהּ. אֲבָל לְחוּרְבָּה דְּדַבְרָא, דְּרוֹב פְּסוּלִין אֶצְלָהּ – אֵימָא מוֹדֶה לֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ.

ומקשים: והא [והרי] לסתר או לחורבה קתני [שנה], משמע ששני מקרים יש לפנינו, ולא דין אחד! ומסבירים באופן אחר: בהלכה חדא [אחת] מדובר שנכנסה לחורבה דמתא [שבתוך העיר], וחדא [ואחת] לחורבה דדברא [שבשדה], רחוק מן העיר. וצריכי [וצריכים] שני הדברים להיאמר, ומדוע? — דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק בחורבה דמתא [שבעיר], היינו אומרים כך: בהא קמכשר [בזו בלבד מכשיר] רבן גמליאל, משום שרוב כשרים אצלה. שיש להניח שרוב האנשים המצויים שם כשרים הם לגביה, שמן הסתם האיש שבא לחורבה שבעיר, מאנשי העיר הוא, ורוב אנשי העיר כשרים הם, אבל לחורבה דדברא [שבשדה], ששם רוב פסולין אצלה שהרי אנשים מכל העולם כולו יכולים לבוא לשדה, ורוב אנשי העולם הלא הם פסולים (גוים ועוד), אימא [אמור, שמא] מודה ליה [לו] רבן גמליאל לר' יהושע שאינה נאמנת, לכן הוצרך להשמיע לנו שנחלקו גם במקרה זה.

וְאִי אַשְׁמַעִינַן בְּהַהִיא – בְּהַהִיא קָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אֲבָל בְּהָא – אֵימָא מוֹדֶה לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל, צְרִיכָא.

ולהיפך: ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בההיא, בחורבה שבשדה, היינו אומרים: בההיא קאמר [אומר] ר' יהושע שאינה נאמנת, ששם רוב פסולים אצלה, אבל בהא [בזו] בחורבה שבעיר שרוב כשרים אצלה, אימא [אומר], מודה הוא לרבן גמליאל שנאמנת בדבריה וכשירה, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני המקרים.

מֵיתִיבֵי: זוֹ עֵדוּת שֶׁהָאִשָּׁה כְּשֵׁרָה לָהּ, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת. אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: אִי אַתֶּם מוֹדִים בִּשְׁבוּיָה שֶׁנִּשְׁבֵּית וְיֵשׁ לָהּ עֵדִים שֶׁנִּשְׁבֵּית וְהִיא אוֹמֶרֶת ״טְהוֹרָה אֲנִי״, שֶׁאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת?

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: זו עדות שהאשה כשרה לה כשהיא אומרת שלכשר נבעלה. ור' יהושע אומר: אינה נאמנת. אמר להם ר' יהושע: אי אתם מודים בשבויה שנשבית ויש לה עדים שנשבית, והיא אומרת טהורה אני (שלא נבעלה) שאינה נאמנת? הרי, איפוא, כיוון שיש חזקה שרוב שבויות נבעלות על ידי השובים — אין אנחנו סומכים על דיבורה שאומרת שלא נבעלה.

אָמְרוּ לוֹ: אֲבָל – וּמָה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין זוֹ לָזוֹ? לָזוֹ – יֵשׁ עֵדִים, וְלָזוֹ – אֵין לָהּ עֵדִים.

אמרו לו: אבל, כלומר, יש מקום לחלק בין המקרים. ומה הפרש יש בין זו לזו, בין שבויה לסתם אשה שנבעלה? לזו, השבויה — יש עדים שנשבתה ואין לה עוד חזקת כשרות ובודאי נבעלה, ולזו, סתם אשה שנבעלה — אין לה עדים, וצריכה להיאמן בטענת מיגו, שמתוך שהיתה יכולה לומר שלא נבעלה כלל, נאמנת אף במה שאומרת שנבעלה לכשר.

אָמַר לָהֶם: אַף לָזוֹ יֵשׁ עֵדִים, שֶׁהֲרֵי כְּרֵיסָהּ בֵּין שִׁינֶּיהָ! אָמְרוּ לוֹ: רוֹב גּוֹיִם פְּרוּצִים בַּעֲרָיוֹת הֵם. אָמַר לָהֶן: אֵין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לַעֲרָיוֹת.

אמר להם: אף לזו שאנחנו דנים בה יש עדים, שהרי כריסה בין שיניה. כלומר, הכל רואים שהיא מעוברת, ואם כן ודאי נבעלה, והרי זו כאילו אומרת דברים במקום שיש עדים המעידים כנגדה! אמרו לו: אינו דומה, כי רוב גוים פרוצים בעריות הם, ולכן יש להניח שהשבויה נבעלה על ידם. אבל כאן אין להניח שנבעלה לפסול דווקא. אמר להן: אין אפוטרופוס לעריות, כלומר, במקום של עריות אין אנשים נאמנים שישמרו עצמם אלא הכל חשודים לגבי זה. ואשה זו, כיון שנבעלה, אין לסמוך שנבעלה לכשר דווקא, ושוב אין לה חזקת כשרות ואין לסמוך עליה כשאומרת למי נבעלה.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּעֵדוּת אִשָּׁה בְּגוּפָהּ, אֲבָל עֵדוּת אִשָּׁה בְּבִתָּהּ – דִּבְרֵי הַכֹּל הַוָּלָד שְׁתוּקִי.

ומוסיפים: במה דברים אמורים שנחלקו — בעדות אשה בגופה, האם יש לסמוך על האשה לגבי עצמה, לענין כשרותה להנשא לכהן, אבל עדות אשה בבתה, שאשה מעידה על בתה שנולדה לה שלא מנישואין, ואומרת שמכשר נולדה — דברי הכל אין סומכים על כך, אלא הולד שתוקי, שנחשב כוולד שאין אביו ידוע, ומחמירים בו מכל צד שמא ממזר או פסול הוא.

מַאי קָאָמַר לְהוּ וּמַאי קָמְהַדְרִי לֵיהּ? הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ: הֵשַׁבְתָּנוּ עַל הַמְעוּבֶּרֶת, מַה תְּשִׁיבֵנוּ עַל הַמְדַבֶּרֶת? אָמַר לָהֶם: מְדַבֶּרֶת הַיְינוּ שְׁבוּיָה. אָמְרוּ לוֹ: שָׁאנֵי שְׁבוּיָה דְּרוֹב גּוֹיִם פְּרוּצִים בַּעֲרָיוֹת הֵם. אָמַר לָהֶם: הָא נַמִי, כֵּיוָן דְּאִיסְתַּתַּר – אֵין אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לַעֲרָיוֹת.

ותחילה מבררים מאי קאמר להו ומאי קמהדרי ליה [מה אמר להם ומה החזירו, ענו, לו]? שלכאורה נראה מן הויכוח שהם דנים במקרים שונים. ומסבירים: הכי קאמרי ליה [כך אמרו לו]: השבתנו על המעוברת, שאתה אומר שדין המעוברת כדין השבויה, שהרי עדות ההריון דומה לעדות על השבייה. אבל מה תשיבנו על המדברת? שהרי שם אין עדות ברורה שנבעלה. אמר להם: מדברת היינו שבויה, כי רגליים לדבר שנבעלה. אמרו לו: בכל זאת יש להבדיל, שכן שאני [שונה] שבויה כיון שרוב גויים פרוצים בעריות הם ובודאי נבעלה להם. אמר להם: זו אינה הוכחה, כי הא נמי [זו, מדברת, גם כן] כיון דאיסתתר [שהסתתרה] עם גבר זר, שוב אין אפוטרופוס לעריות, שכיון שהתייחדה עמו — ודאי נבעלה לו, ולא תוכל להעיד שזה שנסתרה עמו כשר היה.

קָתָנֵי מִיהַת תַּרְתֵּי, מְדַבֶּרֶת וּמְעוּבֶּרֶת, תְּיוּבְתָּא דְּרַב אַסִי! תְּיוּבְתָּא.

ומעירים לענייננו: קתני מיהת תרתי [שנינו על כל פנים שני מקרים] גם מדברת וגם מעוברת, וראינו שמבדילים בין מקרה של מדברת ששם לא ברור לנו כלל מה היה המעשה, ובין מקרה של מעוברת ששם ברורה לנו העובדה שהיא נבעלה. ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רב אסי שפירש "מדברת" — נבעלה! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

וְתֵיפּוֹק לֵיהּ דְּהָתָם רוֹב פְּסוּלִין אֶצְלָהּ, וְהָכָא רוֹב כְּשֵׁרִין אֶצְלָהּ! מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לְדִבְרֵי הַמַּכְשִׁיר – מַכְשִׁיר אֲפִילּוּ בְּרוֹב פְּסוּלִין, לְדִבְרֵי הַפּוֹסֵל – פּוֹסֵל אֲפִילּוּ בְּרוֹב כְּשֵׁרִים.

ומקשים לגופה של אותה ברייתא: ותיפוק ליה [ותצא לו] חלוקה זו בין שבויה לסתם אשה מטעם אחר, דהתם [ששם] בשבויה — רוב פסולין אצלה, שהרי רוב האנשים שיכלו לבוא עליה פסולים הם לגביה, והכא [וכאן] בנסתרה — רוב כשרין אצלה. שהרי מדובר בפנויה, ורוב אנשים הם כשרים, ורק מיעוטם יכולים להיות פסולים ואסורים לה! ומעירים: הרי זה מסייע ליה [לו] לר' יהושע בן לוי. שאמר ר' יהושע בן לוי: לדברי המכשיר, רבן גמליאל שסומך על נאמנותה — מכשיר אפילו ברוב פסולין, לדברי הפוסל — פוסל אפילו ברוב כשרים.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְדִבְרֵי הַמַּכְשִׁיר בָּהּ – מַכְשִׁיר בְּבִתָּהּ, לְדִבְרֵי הַפּוֹסֵל בָּהּ – פּוֹסֵל בְּבִתָּהּ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לְדִבְרֵי הַמַּכְשִׁיר בָּהּ – פּוֹסֵל בְּבִתָּהּ.

אמר ר' יוחנן: לדברי המכשיר בה — מכשיר גם בבתה, שסומכים על נאמנותה שלכשר נבעלה גם ביחס לכשרות הולד. לדברי הפוסל בה — פוסל גם בבתה. ואילו ר' אלעזר אומר: לדברי המכשיר בה, אפילו הוא — פוסל בבתה.

אֲמַר רַבָּה: מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר? בִּשְׁלָמָא אִיהִי – אִית לָהּ חֲזָקָה דְּכַשְׁרוּת, בִּתָּהּ – לֵית לָהּ חֲזָקָה דְּכַשְׁרוּת.

אמר רבה: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעזר שמחלק בין עדות האשה לגבי עצמה שנאמנת בה, ובין עדותה לגבי הולד שאינה נאמנת בה — מטעם זה: בשלמא איהי [נניח היא עצמה] אית [יש] לה חזקה של כשרות, וכל עוד שלא הוכח אחרת — חזקה שהיא כשירה, וכשאנו באים להוציאה מן החזקה, כיון שאין לכך הוכחות, הריהי נותרת כשירה כשהיתה. אבל בתה שנולדה שלא מן הנישואין, לית [אין] לה חזקה של כשרות ולכן צריכה ראיה מובהקת שאכן כשירה היא.

אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר לְרַבִּי יוֹחָנָן: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּעֵדוּת אִשָּׁה בְּגוּפָהּ. אֲבָל עֵדוּת אִשָּׁה בְּבִתָּהּ – דִּבְרֵי הַכֹּל הַוָּלָד שְׁתוּקִי. מַאי לָאו – שְׁתוּקִי וּפָסוּל? לָא, שְׁתוּקִי וְכָשֵׁר.

איתיביה [הקשה לו] ר' אלעזר לר' יוחנן ממה ששנינו: במה דברים אמורים שאשה נאמנת — בעדות אשה בגופה (לגבי עצמה), אבל עדות אשה בבתה — דברי הכל הולד שתוקי. מאי לאו [האם לא] הכוונה שהוא שתוקי, ופסול. כלומר, הולד פסול לכל דבר עד שיתברר מיהו, ושלא כדבריך שנאמנת גם בבתה! ודוחים: לא, הכוונה היא שתוקי, שלא ברור ייחוסו, אבל כשר לענין נישואין.

וּמִי אִיכָּא שְׁתוּקִי כָּשֵׁר? אִין, כְּדִשְׁמוּאֵל, דַּאֲמַר שְׁמוּאֵל: עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים עוֹמְדִים, וּפֵירַשׁ אֶחָד מֵהֶם וּבָעַל – הַוָּלָד שְׁתוּקִי.

ותוהים: ומי איכא [והאם יש] מקרה שהוא קרוי שתוקי ובכל זאת הוא כשר לנישואין? ומשיבים: אין [כן] וכדברי שמואל, שאמר שמואל: היו עשרה כהנים עומדים במקום אחד, ופירש אחד מהם ואין אנו יודעים מי מהם, ובעל אשה — הולד שנולד מבעילה זו שתוקי הוא.

מַאי שְׁתוּקִי? אִילֵימָא שֶׁמַּשְׁתִּיקִין אוֹתוֹ מִנִּכְסֵי אָבִיו – פְּשִׁיטָא, וּמִי יָדְעִינַן אֲבוּהּ מַנּוּ? אֶלָּא שֶׁמַּשְׁתִּיקִין אוֹתוֹ מִדִּין כְּהוּנָּה, דִּכְתִיב ״וְהָיְתָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם״ – מִי שֶׁזַּרְעוֹ מְיוּחָס אַחֲרָיו, יָצָא זֶה שֶׁאֵין זַרְעוֹ מְיוּחָס אַחֲרָיו.

ומעתה נברר מה דינו, מאי [מה פירוש] "שתוקי"? אילימא [אם תאמר] זה שמשתיקין אותו מנכסי אביו ואינו יכול לרשת אותו. הרי דבר זה פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הוא, ומי ידעינן אבוה מנו [והאם יודעים אנו אביו מיהו]? והרי אנחנו יודעים רק שהיה אחד מחבורה זו של כהנים. אלא הכוונה שמשתיקין אותו מדין כהונה. שלמרות שאביו היה ודאי אחד מעשרה כהנים, מכל מקום אין הבן נחשב לכהן. וטעמו של רב — דכתיב [שנאמר]: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם" (במדבר כה, יג), ומכאן למדים: מי שזרעו מיוחס אחריו הרי הוא כהן כאביו, יצא ילד כגון זה שלא ידוע מיהו אביו שאין זרעו מיוחס אחריו. מכל מקום אין הכוונה לומר שהוא שתוקי האסור בבת ישראל, אלא שתוקי מדין כהונה וכשר לנישואין לקהל ישראל.

הַהוּא אָרוּס וַאֲרוּסָתוֹ דַּאֲתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף, הִיא אָמְרָה: מִינֵּיהּ, וְהוּא אֲמַר:

באותו ענין של בירור האבהות מסופר: ההוא [אותו] ארוס וארוסתו דאתו לקמיה [שבאו לפני] רב יוסף והיתה הארוסה מעוברת, היא אמרה: מיניה [ממנו] היא מעוברת, והוא הארוס אמר: