שֶׁאֵין בָּהּ סְמִיכָה, עֲמִידָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סְמִיכָה נוֹחָה הֵימֶנָּה.

שאין בה סמיכה — עמידה שיש בה סמיכה (מקום להשען) נוחה הימנה.

וְכֵן אָמְרוּ: יִצְחָק וְשִׁמְעוֹן וְאוֹשַׁעְיָא אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בִּפְרָדוֹת. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פִּרְדָּה שֶׁתָּבְעָה – אֵין מַרְבִּיעִין עָלֶיהָ לֹא סוּס וְלֹא חֲמוֹר, אֶלָּא מִינָהּ.

וכן אמרו האחים לרבה: יצחק ושמעון ואושעיא אמרו דבר אחד: הלכה כר' יהודה בפרדות. ומה עניינו דתניא [שכן שנינו בברייתא] ר' יהודה אומר: פרדה שתבעה (שהיתה מיוחמת) — אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור, משום כלאים, אלא מינה (פרד), וכיוצא בה.

אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: יִצְחָק – זֶה רַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, שִׁמְעוֹן – זֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי. וְאָמְרִי לָהּ: רֵישׁ לָקִישׁ. אוֹשַׁעֲיָא – זֶה רַבִּי אוֹשַׁעֲיָא בְּרַבִּי.

אמר רב נחמן בר יצחק בפירוש הדברים ששלחו האחים לרבה: יצחק — זה ר' יצחק נפחא, שמעון — זה ר' שמעון בן פזי, ואמרי לה [ויש אומרים עליו]: ריש לקיש (שהוא ר' שמעון בן לקיש), אושעיא — זה ר' אושעיא ברבי (הגדול).

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עַמֵּי הָאֲרָצוֹת אֵינָן חַיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר ״מֵתִים בַּל יִחְיוּ״ וגו׳. תַּנְיָא נַמִי הָכִי: ״מֵתִים בַּל יִחְיוּ״, יָכוֹל לַכֹּל – תַּלְמוּד לוֹמַר ״רְפָאִים בַּל יָקוּמוּ״, בִּמְרַפֶּה עַצְמוֹ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

אמר ר' אלעזר: עמי הארצות אינן חיים, שנאמר: "מתים בל יחיו" (ישעיה כו, יד), שעמי ארצות שהיו כמתים בחייהם לא יחיו גם לאחר מכן. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] "מתים בל יחיו", יכול לכל, שבכלל לא יחיו המתים — תלמוד לומר: "רפאים בל יקמו", וכוונתו: במרפה ("רפאים") עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר.

אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן: לָא נִיחָא לְמָרַיְיהוּ דְּאָמְרַתְּ לְהוּ הָכִי, הַהוּא בִּמְרַפֶּה עַצְמוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה הוּא דִּכְתִיב. אָמַר לֵיהּ: מִקְרָא אַחֵר אֲנִי דּוֹרֵשׁ, דִּכְתִיב ״כִּי טַל אוֹרוֹת טַלֶּיךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל״, כָּל הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹר תּוֹרָה – אוֹר תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ, וְכָל שֶׁאֵין מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹר תּוֹרָה – אֵין אוֹר תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ.

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לר' אלעזר: לא ניחא למרייהו [נוח לאדונם] לקדוש ברוך הוא דאמרת להו הכי [שאומר אתה עליהם כך] על בני ישראל, אלא ההוא במרפה עצמו לעבודה זרה הוא דכתיב [שנאמר], שאלה הם שאינם זוכים לתחיה. אמר ליה [לו]: מקרא אחר אני דורש, דכתיב [שנאמר]: "כי טל אורת טלך וארץ רפאים תפיל" (ישעיה, יט), וכוונתו: כל המשתמש באור תורה ("טל אורות") — אור תורה מחייהו, וכל שאין משתמש באור תורה — אין אור תורה מחייהו.

כֵּיוָן דְּחָזְיֵיהּ דְּקָמִצְטָעֵר, אָמַר לֵיהּ: רַבִּי, מָצָאתִי לָהֶן תַּקָּנָה מִן הַתּוֹרָה ״וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה׳ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כּוּלְּכֶם הַיּוֹם״, וְכִי אֶפְשָׁר לְדִבּוּקֵי בַּשְּׁכִינָה? וְהָכְתִיב ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אוֹכְלָה״!

כיון דחזייה דקמצטער [שראהו ר' אלעזר לר' יוחנן שהוא מצטער] בצערם של עמי הארץ, אמר ליה [לו]: רבי, מצאתי להן תקנה מן התורה שיחיו מטעם אחר, שנאמר: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום" (דברים ד, ד), וכי אפשר לדבוקי [להדבק] ממש בשכינה? והכתיב [והרי נאמר] "כי ה' אלהיך אש אכלה" (דברים, כד), וכיצד אפשר להדבק בו?

אֶלָּא, כָּל הַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְהָעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, וְהַמְהַנֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ מִדַּבֵּק בַּשְּׁכִינָה.

אלא הכוונה היא: כל המשיא בתו לתלמיד חכם, או העושה פרקמטיא (מסחר) לתלמידי חכמים, שמשתף את ממונם בעסקיו, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו בדרכים אחרות — מעלה (מחשיב) עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.

כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: ״לְאַהֲבָה אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ…וּלְדָבְקָה בוֹ״ וְכִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לִידָּבֵק בַּשְּׁכִינָה? אֶלָּא, כָּל הַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְהָעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, וְהַמְהַנֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו – מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ מִדַּבֵּק בַּשְּׁכִינָה.

כיוצא בדבר אתה אומר, נאמר: "לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו" (דברים ל, כ) וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, או העושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, שמתדבק בהם — מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה וזוכה לתחיה ("חיים כולכם").

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף: עֲתִידִין צַדִּיקִים שֶׁמְּבַצְבְּצִין וְעוֹלִין בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ״, וְאֵין ״עִיר״ אֶלָּא יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְגַנּוֹתִי אֶל הָעִיר הַזֹּאת״.

אמר ר' חייא בר יוסף: עתידין צדיקים שמבצבצין ועולין בתחיית המתים בירושלים שנאמר: "...ויציצו מעיר כעשב הארץ" (תהלים עב, טז), ואין "עיר" אלא ירושלים, שנאמר: "וגנותי אל העיר הזאת..."(מלכים ב יט, לד).

וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף: עֲתִידִים צַדִּיקִים שֶׁיַּעַמְדוּ בְּמַלְבּוּשֵׁיהֶן, קַל וָחוֹמֶר מֵחִטָּה. מַה חִטָּה שֶׁנִּקְבְּרָה עֲרוּמָה – יוֹצְאָה בְּכַמָּה לְבוּשִׁין, צּדִּיקִים שֶׁנִּקְבְּרוּ בִּלְבוּשֵׁיהֶן – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

ואמר ר' חייא בר יוסף: עתידים צדיקים שיעמדו בתחיה במלבושיהן, קל וחומר הוא מחטה: מה חטה שנקברה ערומה, שהרי זורעים את הגרעין בלבד — יוצאה בכמה לבושין של קש ומוץ, צדיקים שנקברו בלבושיהן — על אחת כמה וכמה שייצאו כשהם לבושים.

וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף: עֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁתּוֹצִיא גְּלוּסְקָאוֹת וּכְלֵי מֵילַת, שֶׁנֶּאֱמַר ״יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ״.

ועוד אמר ר' חייא בר יוסף: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות (עוגות) וכלי מילת (כלי משי משובחים) שנאמר: "יהי פסת בר בארץ..."(תהלים עב, טז), "פיסת" מלשון כתונת פסים, ו"בר" הוא לחם.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״יְהִי פִסַּת בַּר בָּאָרֶץ בְּרֹאשׁ הָרִים״, אָמְרוּ: עֲתִידָה חִטָּה שֶׁתְּתַמֵּר כַּדֶּקֶל, וְעוֹלָה בְּרֹאשׁ הָרִים. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר יֵשׁ צַעַר לְקוֹצְרָהּ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ״ – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא רוּחַ מִבֵּית גְּנָזָיו, וּמְנַשְׁבָהּ עָלֶיהָ, וּמַשְׁרָה אֶת סָלְתָּהּ, וְאָדָם יוֹצֵא לַשָּׂדֶה וּמֵבִיא מְלֹא פִּיסַּת יָדוֹ, וּמִמֶּנָּה פַּרְנָסָתוֹ וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ.

תנו רבנן [שנו חכמים]: על מה שנאמר "יהי פסת בר בארץ בראש הרים", אמרו: עתידה חטה ("פיסת בר") שתתמר (שתעלה ותצמח בגובה) כדקל, ועולה אפילו בראש הרים, אף שאין זה מדרכה. ושמא תאמר: הלא יש צער ועמל לקוצרה אם היא גבוהה כל כך! — תלמוד לומר: "ירעש כלבנון פריו" (תהלים עב, טז) — הקדוש ברוך הוא מביא רוח מבית גנזיו ומנשבה עליה על החיטה ומשרה את סלתה, והסולת נופלת מתוך החיטים, ואדם יוצא לשדה ומביא מלא פיסת ידו, וממנה יהיה מספיק לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.

״עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה״, אָמְרוּ: עֲתִידָה חִטָּה שֶׁתְּהֵא כִּשְׁתֵּי כְּלָיוֹת שֶׁל שׁוֹר הַגָּדוֹל. וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי שׁוּעָל קִינֵּן בְּלֶפֶת, וּשְׁקָלוּהוּ וּמָצְאוּ בּוֹ שִׁשִּׁים לִיטְרִין בְּלִיטְרָא שֶׁל צִפּוֹרִי.

נאמר: "עם חלב כליות חטה" (דברים לב, יד), אמרו: עתידה חטה שתהא כל גרגיר ממנה גדול כשתי כליות של שור הגדול. ואל תתמה שיכול להיות דבר כזה, שהרי מעשה היה ששועל קינן בלפת, ושקלוהו את הלפת הזה, וגם לאחר החור שעשה בו השועל מצאו בו משקל ששים ליטרין, במשקל ליטרא של צפורי.

תַּנְיָא, אָמַר רַב יוֹסֵף: מַעֲשֶׂה בְּשִׁיחִין בְּאֶחָד שֶׁהִנִּיחַ לוֹ אָבִיו שְׁלֹשָׁה בַּדֵּי חַרְדָּל, וְנִפְשַׁח אֶחָד מֵהֶן, וְנִמְצְאוּ בּוֹ תִּשְׁעָה קַבִּין חַרְדָּל, וְעֵצָיו סִיכְּכוּ בּוֹ סוּכַּת יוֹצְרִין. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן תַּחֲלִיפָא: קֶלַח שֶׁל כְּרוּב הִנִּיחַ לָנוּ אַבָּא, וְהָיִינוּ עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ בְּסוּלָּם.

וכיוצא בו תניא [שנויה ברייתא], אמר רב יוסף: מעשה בכפר שיחין בארץ ישראל באחד שהניח לו אביו שלשה בדי (ענפי) חרדל ונפשח (נשבר) אחד מהן ונמצאו בו תשעה קבין חרדל בענף זה בלבד. ועציו, מן החלק העצי של החרדל, סיככו בו סוכת יוצרין, שכל כך היה גדול. כיוצא בו אמר ר' שמעון בן תחליפא: קלח ענף של כרוב הניח לנו אבא והיינו עולים ויורדים בו בסולם מרוב גובהו.

״וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר״, אָמְרוּ: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא; הָעוֹלָם הַזֶּה – יֵשׁ בּוֹ צַעַר לִבְצוֹר וְלִדְרוֹךְ, הָעוֹלָם הַבָּא – מֵבִיא עֲנָוָה אַחַת בְּקָרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה, וּמַנִּיחָהּ בְּזָוִית בֵּיתוֹ, וּמִסַּפֵּק הֵימֶנָּה כְּפִטּוּס גָּדוֹל, וְעֵצָיו מַסִּיקִין תַּחַת הַתַּבְשִׁיל. וְאֵין לְךָ כָּל עֲנָבָה וַעֲנָבָה שֶׁאֵין בָּהּ שְׁלֹשִׁים גַּרְבֵי יַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר ״וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר״, אַל תִּקְרֵי ״חָמֶר״ אֶלָּא חוֹמֶר.

נאמר: "ודם ענב תשתה חמר" (דברים לב, יד), ואמרו: לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה יש בו צער לבצור את הענבים ולדרוך, ואילו העולם הבא מביא ענוה (גרגיר ענבים) אחת בקרון או בספינה ומניחה בזוית (פינת) ביתו ומספק הימנה כפטוס גדול, שמסתפק ממנה כמו מכד גדול מאד, ועציו, מן החלק העצי של הענב הזה יהיו מסיקין תחת התבשיל, ואין לך כל ענבה וענבה שאין בה כמלוא שלשים גרבי (כד המכיל סאה) יין, שנאמר: "ודם ענב תשתה חמר" (דברים לב, יד), אל תקרי "חמר" אלא "חומר" שהוא שלושים סאה.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: מַאי דִּכְתִיב ״אוֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה״ – אֵין לְךָ כָּל גֶּפֶן וְגֶפֶן שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין צָרִיךְ עַיִר אַחַת לִבְצוֹר: ״וְלַשּׂוֹרֵקָה בְּנִי אֲתוֹנוֹ״ – אֵין לְךָ כָּל אִילַן סְרָק שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא מַשּׂוֹי שְׁתֵּי אֲתוֹנוֹת. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר: אֵין בּוֹ יַיִן – תַּלְמוּד לוֹמַר ״כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבוּשׁוֹ״, וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אֵינוֹ אָדוֹם – תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר״.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "אסרי לגפן עירה" (בראשית מט, יא) שנאמר כנבואה לעתיד לבוא, אין לך כל גפן וגפן שבארץ ישראל שאין צריך עיר אחת לבצור, כלומר, כדי להניח עליו את משא הגפן שתיבצר. "ולשורקה בני אתנו" (בראשית מט, יא) — אין לך כל אילן סרק שבארץ ישראל שאינו מוציא משוי שתי אתונות של פירות לעתיד לבוא. ושמא תאמר: אין בו בגפן הרבה יין — תלמוד לומר: "כבס ביין לבשו" (בראשית מט, יא). ושמא תאמר יין זה אינו אדום — תלמוד לומר: "ודם ענב תשתה חמר" (אדום כחמר) (דברים לב, יד),

וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אֵינוֹ מְרַוֶּה – תַּלְמוּד לוֹמַר ״סוּתֹה״, וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אֵין בּוֹ טַעַם – תַּלְמוּד לוֹמַר ״חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן״ כָּל חֵיךְ שֶׁטּוֹעֲמוֹ אוֹמֵר: לִי לִי. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר לִנְעָרִים יָפֶה וְלִזְקֵנִים אֵינוֹ יָפֶה – תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב״, אַל תִּיקְרֵי ״לְבֶן שִׁינַּיִם״ אֶלָּא ״לְבֶן שָׁנִים״.

ושמא תאמר אינו מרוה (משכר) את השותים ממנו — תלמוד לומר: "ובדם ענבים סותה" (בראשית מט, יא). ושמא תאמר אין בו טעם ביין זה — תלמוד לומר: "חכלילי עינים מיין" (בראשית מט, יב), לומר: כל חיך שטועמו אומר "לי לי" ("חיך לי לי"). ושמא תאמר לנערים יפה (טוב) היין ולזקנים אינו יפה? — תלמוד לומר: "ולבן שנים מחלב" (בראשית מט, יב), אל תיקרי "לבן שנים" אלא "לבן שנים" (זקן).

פְּשָׁטֵיהּ דִּקְרָא בְּמַאי כְּתִיב? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, רְמוֹז בְּעֵינֶיךָ דִּבְסִים מֵחַמְרָא, וְאַחֲוֵי לִי שִׁינֶּיךָ דִּבְסִים מֵחַלְבָא.

ושואלים: פשטיה דקרא במאי כתיב [פשוטו של אותו כתוב במה הוא אמור]? כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, רמוז בעיניך לנו רמז של חיבה, דבסים מחמרא [שדבר זה מתוק מיין]. ואחוי לי [והראה לנו] שיניך, כלומר, בחיוך, דבסים מחלבא [שמתוק מחלב].

מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: טוֹב הַמַּלְבִּין שִׁינַּיִם לַחֲבֵירוֹ יוֹתֵר מִמַּשְׁקֵהוּ חָלָב, שֶׁנֶּאֱמַר ״וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב״, אַל תִּקְרֵי ״לְבֶן שִׁינַּיִם״ אֶלָּא ״לִבּוּן שִׁינַּיִם״.

ומעירים: מסייע ליה [לו] פירוש זה של הדברים לר' יוחנן, שאמר ר' יוחנן: טוב המלבין שנים לחבירו בחיוך יותר ממשקהו חלב, שנאמר: "ולבן שנים מחלב", אל תקרי "לבן שנים" אלא "לבון שנים" שהוא טוב מחלב.

רַב חִיָּיא בַּר אַדָּא מַקְרֵי דַּרְדְּקֵי דְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה, אִיפַּגַּר תְּלָתָא יוֹמֵי וְלָא אֲתָא. כִּי אֲתָא, אָמַר לֵיהּ: אַמַּאי אִיפַּגְּרַתְּ?

ומספרים עוד על השפע שהיה בארץ ישראל: רב חייא בר אדא מקרי דרדקי [מלמד התינוקות] של ריש לקיש הוה [היה]. איפגר תלתא יומי [השתהה שלושה ימים] ולא אתא [בא ללמדם]. כי אתא [כאשר בא] לבסוף, אמר ליה [לו]: אמאי איפגרת [מדוע השתהית, איחרת]?

אָמַר לֵיהּ: דָּלִית אַחַת הִנִּיחַ לִי אַבָּא, וּבָצַרְתִּי מִמֶּנָּה יוֹם רִאשׁוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶשְׁכּוֹלוֹת אֶשְׁכּוֹל לְגָרָב, יוֹם שֵׁנִי בָּצַרְתִּי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶשְׁכּוֹלוֹת שְׁתֵּי אֶשְׁכּוֹלוֹת לְגָרָב, יוֹם שְׁלִישִׁי בָּצַרְתִּי מִמֶּנָּה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶשְׁכּוֹלוֹת שָׁלֹשׁ אֶשְׁכּוֹלוֹת לְגָרָב, וְהִפְקַרְתִּי יוֹתֵר מֵחֶצְיָהּ. אָמַר לֵיהּ: אִי לָאו דְּאִיפַּגְּרַתְּ – הֲוָה עָבְדָא טְפֵי.

אמר ליה [לו]: דלית (ענף) אחת של גפן הניח לי אבא ובצרתי ממנה יום ראשון שלש מאות אשכולות וכל אשכול אחד מהם היה בו כמות של יין למשקל גרב, יום שני בצרתי שלש מאות אשכולות שתי אשכולות לגרב, יום שלישי בצרתי ממנה שלש מאות אשכולות שלש אשכולות לגרב והפקרתי יותר מחציה. אמר ליה [לו]: אי לאו דאיפגרת [אם לא היית מאחר] ומבטל ילדים מתורה הוה עבדא טפי [היתה הגפן עושה יותר], שבגלל ביטול תורה שנגרם קטנו האשכולות.

רָמִי בַּר יְחֶזְקֵאל אִיקְלַע לִבְנֵי בְּרַק, חָזַנְהוּ לְהָנְהוּ עִיזֵּי דְּקָאָכְלָן תּוּתֵי תְּאֵינֵי, וְקָנָטֵיף דּוּבְשָׁא מִתְּאֵינֵי, וְחַלְבָא טָיֵיף מִנַּיְיהוּ, וּמִיעֲרַב בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אֲמַר: הַיְינוּ ״זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ״.

מסופר: רמי בר יחזקאל איקלע [הזדמן] לבני ברק, חזנהו להנהו עיזי דקאכלן תותי תאיני [ראה אותן עזים שאוכלות תחת לעצי תאנה] וקנטיף דובשא מתאיני וחלבא טייף מנייהו ומיערב בהדי הדדי [ונטף דבש מן התאנים וחלב נטף מהן, מן העזים, ומתערבים זה בזה]. אמר: היינו [זהו] שנאמר: "ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג, ח. שם יז. יג, ה. לג, ג. ויקרא כ כד. במדבר יד, ח. דברים ו, ג. יא, ט. כו, ט שם טו. כז, ג. יהושע ה, ו. ירמיה לב, כב).

אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בֶּן דּוֹסְתַּאי: מִלּוּד לְאוֹנוֹ שְׁלֹשָׁה מִילִין, פַּעַם אַחַת קִדַּמְתִּי בַּנֶּשֶׁף וְהָלַכְתִּי עַד קַרְסוּלַיי בִּדְבַשׁ שֶׁל תְּאֵינִים. אֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ: לְדִידִי חֲזִי לִי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ שֶׁל צִפּוֹרִי, וְהָוֵי שִׁיתְּסַר מִילִין אַשִּׁיתְסַר מִילִין. אֲמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: לְדִידִי חֲזִי לִי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ שֶׁל כָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,

אמר ר' יעקב בן דוסתאי: מלוד לאונו מרחק שלשה מילין, פעם אחת קדמתי בנשף (בבוקר) והלכתי עד קרסולי בדבש של תאנים שנטף מעצי התאנה שהיו שם. אמר ריש לקיש: לדידי חזי לי [אני עצמי ראיתי] איזור שנקרא "זבת חלב ודבש" של צפורי, והוי [והוא] שיעור של שיתסר [שישה עשר] מילין אשיתסר [על שישה עשר] מילין. אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי [אני עצמי ראיתי] מקום שנקרא "זבת חלב ודבש" של כל ארץ ישראל,