אֲבָל לֹא מֵעִיר לִכְרַךְ וְלֹא מִכְּרַךְ לְעִיר.

אבל גם באותה הארץ אין מוציאים לא מעיר לכרך, ולא מכרך לעיר.

מוֹצִיאִין מִנָּוֶה הָרָעָה לְנָוֶה הַיָּפָה, אֲבָל לֹא מִנָּוֶה הַיָּפָה לְנָוֶה הָרָעָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף לֹא מִנָּוֶה רָעָה לְנָוֶה יָפָה, מִפְּנֵי שֶׁהַנָּוֶה הַיָּפָה בּוֹדֵק.

ועוד: מוציאין ואפילו לארץ אחרת מנוה הרעה (ממקום דירה רעה) לנוה היפה, אבל לא מנוה היפה לנוה הרעה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף לא מנוה רעה לנוה יפה, מפני שהנוה היפה בודק, שאדם שאינו רגיל בדבר יכול לסבול אפילו במקום נוח יותר.

גמ׳ בִּשְׁלָמָא מִכְּרַךְ לְעִיר – דְּבַכְּרַךְ שְׁכִיחִי כָּל מִילֵּי, בָּעִיר לָא שְׁכִיחִי כָּל מִילֵּי. אֶלָּא מֵעִיר לִכְרַךְ מַאי טַעֲמָא?

לגבי ההלכה במשנה שאין מוציאים מכרך לעיר ומעיר לכרך שואלים: בשלמא [נניח] שאין מוציאים מכרך לעיר — מובן, כיון שבכרך שכיחי כל מילי [מצויים כל הדברים], ואילו בעיר קטנה לא שכיחי [מצויים] כל מילי [הדברים] והאשה יכולה לטעון שלא נוח לה בכך. אלא מעיר לכרך מאי טעמא [מה טעם] אין מוציאים?

מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: מִנַּיִן שֶׁיְּשִׁיבַת כְּרַכִּים קָשָׁה – שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיְבָרְכוּ הָעָם לְכֹל הָאֲנָשִׁים הַמִּתְנַדְּבִים לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלַיִם״.

ומשיבים: מסייע ליה [לו הדבר] לר' יוסי בר חנינא. שאמר ר' יוסי בר חנינא: מנין שישיבת כרכים קשה — שנאמר: "ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים" (נחמיה יא, ב), ומכאן אנחנו למדים כמה קשה לדור בכרך מפני הרעש והמהומה שם.

״רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר״ כו׳. מַאי בּוֹדֵק? כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁינּוּי וֶסֶת תְּחִלַּת חוֹלִי מֵעַיִם. כָּתוּב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא: ״כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים״. וְהָאִיכָּא שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים! כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁינּוּי וֶסֶת תְּחִלַּת חוֹלִי מֵעַיִם.

שנינו במשנה שרבן שמעון בן גמליאל אומר שנוה היפה בודק. שואלים: מאי [מה פירוש] "בודק"? מסבירים: כדברי שמואל. שאמר שמואל: שינוי וסת (הרגל) במאכליו או במקומו של אדם הוא תחלת חולי מעים. וכיוצא בו כתוב בספר בן סירא: "כל ימי עני רעים" (גם במשלי טו, טו). ויש לשאול והאיכא [והרי יש] שבתות וימים טובים, שבהם אף העני אוכל אוכל טוב? ויש לומר כדברי שמואל. שאמר שמואל: שינוי וסת תחלת חולי מעים ונמצא העני סובל אף מן השינוי לטובה.

בֶּן סִירָא אוֹמֵר: ״אַף לֵילוֹת, בְּשֶׁפֶל גַּגִּים גַּגּוֹ וּבִמְרוֹם הָרִים כַּרְמוֹ, מִמְטַר גַּגִּים לְגַגּוֹ וּמֵעֲפַר כַּרְמוֹ לַכְּרָמִים״.

כיון שהביאו דבר מספר בן סירא, משלימים את הענין על ימי עני שבן סירא אומר: "אף לילות של העני רעים ". "בשפל גגים גגו", כלומר, דירתו נמצאת במקום הנמוך ביותר בעיר, "ובמרום הרים כרמו", שכרמו נמצא במקום הגבוה ביותר בהר, ועל ידי כך — "ממטר גגים לגגו", הגשם שיורד על כל הגגות כולו נשפך אחר כך על גגו, שהרי המים יורדים מגגות הנמצאים במקום גבוה לדירתו שהיא נמוכה יותר, "ומעפר כרמו לכרמים", שהגשם סוחף את העפר של כרמו לכרמים שלמטה ממנו.

מתני׳ הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין, הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים.

הכל מעלין לארץ ישראל, שיכול אדם לכפות על בני ביתו לעלות לארץ ישראל ואין הכל (כלומר, אין אף אחד) מוציאין מארץ ישראל. וכן הכל מעלין לירושלים משאר ערי ארץ ישראל, ואין הכל מוציאין מירושלים. אחד האנשים ואחד הנשים יכולים לכפות זה את זה לעלות לארץ או לירושלים.

נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקִיָּא – נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוֹטְקִיָּא – וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקִיָּא. נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוֹטְקִיָּא וְגֵרְשָׁהּ בְּקַפּוֹטְקִיָּא – נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקִיָּא.

ועוד צד הלכתי בהבדלים בין המקומות: נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בארץ ישראל ולא נכתב בכתובה בדיוק סוג המטבע — נותן לה כתובה ממעות ארץ ישראל. נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בקפוטקיא שערך המטבעות שם גבוה יותר — נותן לה ממעות ארץ ישראל. נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל — נותן לה גם כן ממעות ארץ ישראל. רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לה ממעות קפוטקיא. ולדעת הכל נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בקפוטקיא — נותן לה ממעות קפוטקיא.

גמ׳ ״הַכֹּל מַעֲלִין״ לְאַתּוּיֵי מַאי? לְאַתּוּיֵי עֲבָדִים.

על לשון המשנה "הכל מעלין" שואלים: לאתויי מאי [להביא, להוסיף את מה] נאמרה לשון זו? ומשיבים: לאתויי [להביא] עבדים שגם עבד עברי עולה בעל כורחו עם משפחת האדון.

וּלְמַאן דְּתָנֵי עֲבָדִים בְּהֶדְיָא, לְאַתּוּיֵי מַאי? לְאַתּוּיֵי מִנָּוֶה הַיָּפָה לְנָוֶה הָרָעָה.

ושואלים: ולמאן דתני [ולמי ששנה] במשנה להלן עבדים בהדיא [במפורש], אם כן תוספת זו לאתויי מאי [להביא את מה]? ומשיבים: לאתויי [להביא] מנוה היפה לנוה הרעה, שמותר להעלות ממקום טוב בחוץ לארץ למקום רע בארץ ישראל.

״וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין״ לְאַתּוּיֵי מַאי? לְאַתּוּיֵי עֶבֶד שֶׁבָּרַח מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ, דְּאָמְרִינַן לֵיהּ: זַבְּנֵיהּ הָכָא וְזִיל, מִשּׁוּם יְשִׁיבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

ועוד "ואין הכל מוציאין" לאתויי מאי [להביא את מה]? — לאתויי [להביא] עבד כנעני שברח מחוצה לארץ לארץ, דאמרינן ליה [שאומרים לו, לאדון]: זבניה הכא וזיל [מכור אותו כאן בארץ ולך], ואל תוציאנו חזרה לחוץ לארץ, משום ישיבת ארץ ישראל, שאנו מעוניינים שירבו יושביה.

״הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם״ לְאַתּוּיֵי מַאי? לְאַתּוּיֵי מִנָּוֶה הַיָּפָה לְנָוֶה הָרָעָה.

הלשון במשנה "הכל מעלין לירושלים" לאתויי מאי [להביא את מה]? — לאתויי [להביא] שרשאי להוציא אף מנוה היפה במקום אחר בארץ ישראל לנוה הרעה בירושלים.

״וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין״ לְאַתּוּיֵי מַאי? לְאַתּוּיֵי אֲפִילּוּ מִנָּוֶה הָרָעָה לְנָוֶה הַיָּפָה. וְאַיְּידֵי דְּתָנָא רֵישָׁא ״אֵין מוֹצִיאִין״, תָּנָא סֵיפָא נַמִי ״אֵין מוֹצִיאִין״.

"ואין הכל מוציאין" לאתויי מאי? [להביא את מה]? — לאתויי [להביא] שאין מוציאים מירושלים למקום אחר אפילו בארץ ישראל ואפילו מנוה הרעה לנוה היפה. ואיידי דתנא רישא [ומתוך ששנה בתחילה] "אין מוציאין" תנא סיפא נמי [שנה בסוף גם כן] "אין מוציאין", למרות שאין הדבר נחוץ ואפשר היה ללמוד זאת מדיוק הדברים.

תָּנוּ רַבָּנַן: הוּא אוֹמֵר לַעֲלוֹת וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא לַעֲלוֹת – כּוֹפִין אוֹתָהּ לַעֲלוֹת, וְאִם לָאו – תֵּצֵא בְּלֹא כְּתוּבָּה. הִיא אוֹמֶרֶת לַעֲלוֹת וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא לַעֲלוֹת – כּוֹפִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת, וְאִם לָאו – יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה.

התנו רבנן [שנו חכמים]: הוא הבעל, אומר לעלות לארץ ישראל, והיא, אשתו, אומרת שלא לעלות — כופין אותה לעלות. ואם לאו [לא], שאינה רוצה — תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות — כופין אותו לעלות, ואם לאו [לא], שאינו רוצה — יוציא ויתן כתובה.

הִיא אוֹמֶרֶת לָצֵאת וְהוּא אוֹמֵר שֶׁלֹּא לָצֵאת – כּוֹפִין אוֹתָהּ שֶׁלֹּא לָצֵאת, וְאִם לָאו – תֵּצֵא בְּלֹא כְּתוּבָּה. הוּא אוֹמֵר לָצֵאת וְהִיא אוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא לָצֵאת – כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא לָצֵאת, וְאִם לָאו – יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה.

היא אומרת לצאת מן הארץ והוא אומר שלא לצאת — כופין אותה שלא לצאת. ואם לאו [לא], שאינה רוצה להשאר עמו — תצא בלא כתובה. הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת — כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו [לא] שאינו מסכים להשאר עמה אם לא תצא עמו לחוץ לארץ — יוציא ויתן כתובה.

״נָשָׂא אִשָּׁה״ כו׳. הָא גּוּפָא קַשְׁיָא;

שנינו במשנה: נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בקפוטקיא — נותן לה ממעות ארץ ישראל. ואם נשאה בקפוטקיא וגרשה בארץ — נותן לה ממעות ארץ ישראל. ושואלים: הא גופא קשיא [היא עצמה קשה], שיש סתירה פנימית בדברים:

קָתָנֵי: נָשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְגֵרְשָׁה בְּקַפּוֹטְקִיָּא נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – אַלְמָא בָּתַר שִׁיעְבּוּדָא אָזְלִינַן. אֵימָא סֵיפָא: נָשָׂא אִשָּׁה בְּקַפּוֹטְקִיָּא וְגֵרְשָׁהּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַלְמָא בָּתַר גּוּבַיְינָא אָזְלִינַן!

קתני [שנה] נשא אשה בארץ ישראל וגרשה בקפוטקיא — נותן לה ממעות ארץ ישראל, אלמא בתר שיעבודא אזלינן [מכאן שאחר המקום והאופן של השעבוד הולכים אנו], וכיון ששעבוד הכתובה היה בשעת נישואין, משלם את זה כמו במקום הנישואין. אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה]: נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל — נותן לה ממעות ארץ ישראל, אלמא בתר גוביינא אזלינן [מכאן שאחר מקום הגביה אנו הולכים]!

אֲמַר רַבָּה: מִקּוּלֵּי כְּתוּבָּה שָׁנוּ כָּאן, קָסָבַר כְּתוּבָּה דְּרַבָּנַן.

אמר רבה: מקולי כתובה שנו כאן, שהקילו חכמים על הבעל בשני הצדדים. קסבר [סבור הוא] שכתובה דרבנן [מדברי סופרים היא].

״רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נוֹתֵן לָהּ מִמְּעוֹת קַפּוֹטְקִיָּא״. קָסָבַר: כְּתוּבָּה דְּאוֹרַיְיתָא.

על מה ששנינו רבן שמעון בן גמליאל אומר שאם נשאה בקפוטקיא וגירשה בארץ ישראל — נותן לה ממעות קפוטקיא. מסבירים: קסבר [סבור הוא] כי כתובה דאורייתא [מן התורה היא] ויש לפורעה בשלימות, ולכן הולכים כבכל שטר, אחרי מקום השיעבוד ואין מקום להקל בה.

תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵירוֹ, כָּתוּב בּוֹ בָּבֶל – מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת בָּבֶל, כָּתוּב בּוֹ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כָּתוּב בּוֹ סְתָם, הוֹצִיאוֹ בְּבָבֶל – מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת בָּבֶל, הוֹצִיאוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. כָּתוּב בּוֹ כֶּסֶף סְתָם – מַה שֶּׁיִּרְצֶה לֹוֶה מַגְבֵּהוּ, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּכְתוּבָּה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: המוציא שטר חוב על חבירו, אם כתוב בו שהיה הדבר בבבל — מגבהו ממעות בבל, ואם כתוב בו שהיה הדבר בארץ ישראל — מגבהו ממעות ארץ ישראל, כתוב בו סתם, בלא שנתפרש באיזה מקום היה הדבר, אם הוציאו בבבל — מגבהו ממעות בבל, הוציאו בארץ ישראל — מגבהו ממעות ארץ ישראל. כתוב בו כסף סתם ולא נתבאר באיזה סוג מטבעות — מה שירצה לוה מגבהו, אפילו מטבעות כסף קטנים ביותר. מה שאין כן בכתובה.

אַהַיָּיא? אָמַר רַב מְשָׁרְשִׁיָּא: אַרֵישָׁא, לְאַפּוּקֵי מִדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּאָמַר כְּתוּבָּה דְּאוֹרַיְיתָא.

ושואלים: ביטוי זה "מה שאין כן בכתובה" אהייא [על איזה] דבר בברייתא זו הוא מתייחס? אמר רב משרשיא: ארישא [על ראשה], ששטר שלא כתוב בו מקום, משלם לפי מקום הגבייה, לאפוקי [להוציא] מדברי רבן שמעון בן גמליאל, שאמר כתובה דאורייתא [מן התורה היא] ומשלם לפי מקום השעבוד.

״כָּתוּב בּוֹ כֶּסֶף סְתָם מַה שֶּׁיִּרְצֶה לֹוֶה מַגְבֵּהוּ״. וְאֵימָא נַסְכָא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דִּכְתִיב בֵּיהּ מַטְבֵּעַ. וְאֵימָא פְּרִיטֵי? אֲמַר רַב פַּפָּא: פְּרִיטֵי דְּכַסְפָּא לָא עָבְדֵי אֱינָשֵׁי.

על מה ששנינו בברייתא שאם כתוב בו בשטר כסף סתם — מה שירצה לוה מגבהו. שואלים: ואימא נסכא [ואמור שמא לא היה מדובר במטבעות אלא בחתיכת כסף]? אמר ר' אלעזר: דכתיב ביה [שנאמר בו, בשטר] מטבע, אבל לא כתוב איזה. ושואלים: ואימא פריטי [ואמור פרוטות]? אמר רב פפא: פריטי דכספא לא עבדי אינשי [פרוטות של כסף אין אנשים עושים], אלא מטבעות גדולות יותר.

תָּנוּ רַבָּנַן: לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל. שֶׁכָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר ״לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים״.

לעיקר דין המשנה בענין דירה בארץ ישראל תנו רבנן [שנו חכמים]: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה (נחשב) כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ — דומה כמי שאין לו אלוה. וראיה לדבר שנאמר: "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים" (ויקרא כה, לח).

וְכָל שֶׁאֵינוֹ דָּר בָּאָרֶץ אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ?! אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ – כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר ״כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה׳ לֵאמֹר לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים״, וְכִי מִי אָמַר לוֹ לְדָוִד: לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ: כָּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ – כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה.

ותוהים: וכי כל מי שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך: כל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד עבודה זרה. וכן בדוד הוא אומר: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבד אלהים אחרים" (שמואל א כו, יט), וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים? אלא לומר לך: כל הדר בחוצה לארץ — כאילו עובד עבודה זרה.

רַבִּי זֵירָא הֲוָה קָמִשְׁתַּמֵּיט מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, דִּבְעָא לְמִיסַק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: כָּל הָעוֹלֶה מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר

מסופר, ר' זירא הוה קמשתמיט מיניה [היה משתמט ממנו] מרב יהודה משום דבעא למיסק [שרצה ר' זירא לעלות] לארץ ישראל וידע שרב יהודה מתנגד לכך, שאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל — עובר בעשה, שנאמר: