אֲבָל הַדַּיָּינִין חוֹתְמִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קְרָאוּהוּ.

אבל הדיינין חותמים על שטר אף על פי שלא קראוהו, שאין הם באים אלא לאשר את חתימת העדים, ואינם מתייחסים למה שכתוב בגוף השטר, ויתכן איפוא שחתמו על השטר בלא לדעת מה תוכנו.

״עֲשָׂאָהּ סִימָן לְאַחֵר״. אָמַר אַבַּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְאַחֵר, אֲבָל לְעַצְמוֹ – לֹא אִיבֵּד אֶת זְכוּתוֹ.

שנינו במשנה שאם עשאה לשדה זו שמערער עליה כסימן לאחר — איבד זכותו. אמר אביי: לא שנו אלא לאחר, בשטר שאינו נוגע לזה שהוא מערער על זכותו, אבל אם עשה זאת סימן לעצמו, שקנה שדה אחר מאותו אדם — לא איבד את זכותו.

דַּאֲמַר: אִי דְּלָא עֲבַדִי לֵיהּ הָכִי – לָא הֲוָה מְזַבֵּין לָהּ נִיהֲלִי. מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר – אִיבָּעֵי לִי לְמֵימְסַר מוֹדָעָא – חַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ, וְחַבְרָא דְּחַבְרָךְ חַבְרָא אִית לֵיהּ.

דאמר [שיכול הוא לומר]: אי דלא עבדי ליה הכי [אם לא הייתי עושה לו כך] וכותב שהשדה שלו לא הוה מזבין לה ניהלי [היה מוכר לי את השדה האחר], מאי אית [מה יש] לך למימר [לומר]? כי איבעי לי למימסר מודעא [הייתי צריך למסור מודעה] ולהודיע בפני עדים שמה שאני כותב — באונס אני עושה — חששתי לעשות כן, כי חברך חברא אית ליה, וחברא דחברך חברא אית ליה [חברך חבר יש לו, וחבר של חברך חבר יש לו] ולבסוף דבר כזה מתפרסם ברבים ויגיע גם אל בעל השדה ולא ירצה למכור לי.

הַהוּא דַּעֲשָׂאָהּ סִימָן לְאַחֵר, עִרְעֵר וּשְׁכִיב, וְאוֹקִים אַפּוֹטְרוֹפָּא. אֲתָא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי. אָמַר לֵיהּ: עֲשָׂאָהּ סִימָן לְאַחֵר – אִיבֵּד אֶת זְכוּתוֹ.

ההוא [אדם אחד] שעשאה לשדה מסויים סימן לאחר, ערער אחר כך וטען לבעלות על אותו השדה שעשאו סימן, ושכיב [ומת], ואוקים אפוטרופא [והעמיד קודם מותו אפוטרופוס] שיטפל בנכסי יתומיו. אתא [בא] האפוטרופוס לקמיה [לפני] אביי. אמר ליה [לו] אביי: עשאה סימן לאחר — איבד את זכותו, ואין מקום לערעור.

אֲמַר: אִי הֲוָה אֲבוּהוֹן דְּיָתְמֵי קַיָּים הֲוָה טָעֵין וַאֲמַר: תֶּלֶם אֶחָד עָשִׂיתִי לְךָ. אָמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָאָמְרַתְּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִם טָעַן וְאָמַר תֶּלֶם אֶחָד עָשִׂיתִי לְךָ – נֶאֱמָן, זִיל הַב לֵיהּ מִיהַת תֶּלֶם אֶחָד.

אמר האפוטרופוס: אי הוה אבוהון דיתמי [אם היה אביהם של היתומים] קיים, הוה טעין ואמר [היה טוען ואומר] כך: "תלם אחד עשיתי לך", שסימן זה שעשיתי ששדה פלוני גובל בשדה שלו — לא התכוונתי לכל השדה כולו, אלא לתלם שבקצהו. אמר ליה [לו] אביי: שפיר קאמרת [יפה אתה אומר], ומתקבלת טענתך. שאמר ר' יוחנן, אם טען ואמר "תלם אחד עשיתי לך" — נאמן. מכל מקום זיל הב ליה מיהת [לך תן לו בכל אופן] תלם אחד שבו אתה מודה שהוא שייך למחזיק בשדה.

הֲוָה עֲלָהּ רִיכְבָּא דְּדִיקְלֵי, אֲמַר לֵיהּ: אִי הֲוָה אֲבוּהוֹן דְּיָתְמֵי קַיָּים – הֲוָה טָעֵין וְאָמַר: חָזַרְתִּי וְלָקַחְתִּי מִמֶּנּוּ. אָמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר קָאָמְרַתְּ, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִם טָעַן וְאָמַר חָזַרְתִּי וּלְקַחְתִּיו מִמֶּנּוּ – נֶאֱמָן. אֲמַר אַבַּיֵי: הַאי מַאן דְּמוֹקֵים אַפּוֹטְרוֹפָּא – נוֹקִים כִּי הַאי, דְּיָדַע לְאַפּוּכֵי בִּזְכוּתָא דְּיָתְמֵי.

הוה עלה ריכבא דדיקלי [היתה עליו, על אותו תלם, שורת דקלים] ולא רצה האפוטרופוס לוותר עליה, אמר ליה [לו] האפוטרופוס לאביי: אי הוה אבוהון דיתמי [אם היה אביהם של היתומים] קיים, הוה טעין ואמר [היה טוען ואומר] "באמת מכרתי לו, אבל חזרתי ולקחתי (קניתי) ממנו את השדה לאחר זמן". אמר ליה [לו]: שפיר קאמרת [יפה אתה אומר]. שאמר ר' יוחנן: אם טען ואמר "חזרתי ולקחתיו ממנו" — נאמן. לאחר שזכה האפוטרופוס בכל התביעה אמר אביי: האי מאן דמוקים אפוטרופא [מי שמעמיד אפוטרופוס] — נוקים כי האי, דידע לאפוכי בזכותא דיתמי [שיעמיד כמו זה, שיודע להפוך בזכות היתומים] ולטעון עבורם כראוי.

מתני׳ מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאָבְדָה דֶּרֶךְ שָׂדֵהוּ, אַדְמוֹן אוֹמֵר: יֵלֵךְ לוֹ בַּקְּצָרָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְנֶה לוֹ דֶּרֶךְ בְּמֵאָה מָנֶה, אוֹ יִפְרַח בַּאֲוִיר.

מי שהלך למדינת הים ובתוך הזמן ששהה שם אבדה דרך שדהו, שאותו שביל שהיה רגיל ללכת בו נחרש בינתיים על ידי בעל השדה שהיה בו השביל, ולא ידוע היכן הוא. אדמון אומר: ילך לו אל שדהו בקצרה שבדרכים. וחכמים אומרים: יקנה לו דרך מבעל אחד השדות הסמוכים בכל סכום שהוא, אפילו במאה מנה, או יפרח באויר.

גמ׳ מַאי טַעֲמָא דְּרַבָּנַן? שַׁפִּיר קָאָמַר אַדְמוֹן! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כְּגוֹן שֶׁהִקִּיפוּהָ אַרְבָּעָה בְּנֵי אָדָם מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ. אִי הָכִי מַאי טַעְמָא דְּאַדְמוֹן?

שואלים: מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים] שאין מקצים לו דרך, הלא שפיר קאמר [יפה אומר] אדמון שהרי ברור שהיתה לו שם דרך! אמר רב יהודה אמר רב: כאן מדובר כגון שהקיפוה ארבעה בני אדם מארבע רוחותיה, שכל אחד מהשדות הגובלים שייך לאדם אחר. וכל אחד מהם אומר: לא אצלי היתה הדרך, אלא אצל האחר. וכיון שאינו יכול להוכיח את טענתו — ממילא חייב הוא לקנות לו דרך, שהמוציא מחבירו עליו מוטלת חובת הראיה. ושואלים: אי הכי [אם כך] היה מעשה, מאי טעמא [מה הטעם] של אדמון?

אֲמַר רָבָא: בְּאַרְבָּעָה דְּאָתוּ מִכֹּחַ אַרְבָּעָה, וְאַרְבָּעָה דְּאָתוּ מִכֹּחַ חַד – כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, דְּמָצֵי מַדְחֵי לֵיהּ. כִּי פְּלִיגִי – בְּחַד דְּאָתֵי מִכֹּחַ אַרְבָּעָה.

אמר רבא: בארבעה בעלי שדות דאתו [שבאים] מכח ארבעה שקדמו להם, שהשדות היו שייכים תחילה לארבעה אנשים שונים, או ארבעה דאתו [שבאו] מכח חד [אחד], שקודם היו כל השדות שייכים לאחד, וקנו אותם ארבעה אנשים שונים — כולי עלמא לא פליגי דמצי מדחי ליה [הכל אינם חלוקים שיכולים לדחות אותו], שכל אחד יאמר: לא אצלי היתה הדרך. כי פליגי בחד דאתי [כאשר נחלקו הוא כאשר היה מחזיק השדות אחד שבא] מכח ארבעה אנשים שונים.

אַדְמוֹן סָבַר: מִכָּל מָקוֹם דַּרְכָּא אִית לִי גַּבָּךְ, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אִי שָׁתְקַתְּ – שָׁתְקַתְּ, וְאִי לָא – מַהֲדַרְנָא שְׁטָרָא לְמָרַיְיהוּ, וְלָא מָצֵית לְאִשְׁתַּעוּיֵי דִּינָא בַּהֲדַיְיהוּ.

אדמון סבר [סבור] שיכול לומר לו: מכל מקום (בכל אופן) דרכא אית [דרך יש] לי גבך [אצלך], ואף שאין בידו להוכיח היכן היתה, מכל מקום ודאי שהיא בתחומו של האיש ששדותיו גובלים בשדהו ולכן הוא לוקח את הקצרה שבהן. ורבנן סברי [וחכמים סבורים] שיכול בעל השדות לומר: אי שתקת [אם תשתוק] — שתקת [תשתוק] ונתפשר, ואי [ואם] לא תשתוק — מהדרנא שטרא למרייהו [אחזיר את השטרות לבעליהם] ולא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו [תוכל לדון איתם] שהרי הם ארבעה והם יסלקו אותך בטענותיהם.

הַהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: דִּיקְלָא לִבְרָת. אֲזוּל יַתְמֵי פְּלוּג לְנִכְסֵי, לָא יָהֲבוּ לָהּ דִּיקְלָא. סָבַר רַב יוֹסֵף לְמֵימַר: הַיְינוּ מַתְנִיתִין.

מסופר: ההוא [שכיב מרע אחד] שאמר להו [להם] לסובבים אותו, בצוואתו: דיקלא לברת [דקל אני מוריש לבתי]. אזול יתמי פלוג לנכסי [הלכו היתומים, וחילקו את הנכסים] ולא יהבו [נתנו] לה דיקלא [דקל כלל]. סבר [חשב] רב יוסף למימר [לומר]: היינו מתניתין [זוהי משנתנו], שכל אחד מן היורשים יכול לומר לה: הדקל השייך לך — לא אצלי הוא, אלא אצל יורש אחר.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: מִי דָּמֵי? הָתָם – כָּל חַד וְחַד מָצֵי מַדְחֵי לֵיהּ, הָכָא – דִּיקְלָא גַּבַּיְיהוּ הוּא. מַאי תַּקַּנְתַּיְיהוּ? לֵיתְבוּ לָהּ דִּיקְלָא, וְלִיהַדְרוּ וְלִיפְלְגוּ מֵרֵישָׁא.

אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומה הדבר]? התם [שם] כל חד וחד מצי מדחי ליה [אחד ואחד יכול לדחות אותו] ולומר אין לי כל קשר עם הדרך שלך ולא היתה דרך זו מעולם על הקרקע שלי, ואולם הכא דיקלא גבייהו [כאן הדקל ודאי אצלם] הוא, שהיתה על כולם חובה לתת לה דקל זה, וכל אחד מחזיק איפוא בחלק זה שלא כדין. מאי תקנתייהו [מה תקנתם]? ליתבו [שיתנו] לה דיקלא [דקל] וליהדרו וליפלגו מרישא [ויחזרו ויחלקו מתחילה], שהרי כיון שנוטלת את הדקל מחלקו של אחד מהם צריכים הם להתחלק מחדש.

הַהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: דִּיקְלָא לִבְרָת. שְׁכֵיב, וְשָׁבֵיק תְּרֵי פַּלְגֵי דְּדִיקְלָא,

ההוא שאמר להו [להם], לסובבים אותו בצוואתו: דיקלא לברת [דקל אני מוריש לבתי]. שכיב ושביק תרי פלגי דדיקלא [מת והניח שני חצאי דקל], שהיתה לו שותפות בשני דקלים, ושני החלקים יחד הם כדקל אחד, ורצו היורשים לתת לבת שני חצאים אלה שיש טירחה יתירה בטיפול בהם.

יְתֵיב רַב אַשִׁי וְקָא קַשְׁיָא לֵיהּ: מִי קָרוּ אֱינָשֵׁי לִתְרֵי פַּלְגֵּי דִּיקְלֵי דִּיקְלָא, אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ רַב מָרְדְּכַי לְרַב אַשִׁי, הָכִי אֲמַר אֲבִימִי מֵהַגְרוֹנְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: קָרוּ אֱינָשֵׁי לִתְרֵי פַּלְגֵּי דִּיקְלֵי דִּיקְלָא.

יתיב [ישב] רב אשי וקא קשיא ליה [והיה קשה לו] מי קרו אינשי לתרי פלגי דיקלי דיקלא [האם קוראים לשני חצאי דקל, דקל], או לא? והאם אפשר לפרש כך את דברי המת, וידה על התחתונה שהרי היא כמוציאה מן היורשים, או שמא אין זה קרוי דקל, והם צריכים לתת לה דקל אחד שלם? אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: הכי [כך] אמר רב אבימי מהגרוניא משמיה [משמו] של רבא: קרו אינשי לתרי פלגי דיקלי דיקלא [קוראים אנשים לשני חצאי דקל דקל] ואם כן, רשאים לתת לה את שני החצאים.