כִּיסּוּפָא מִי לֵית לֵיהּ? הָתָם נַמִי אִית לֵיהּ הֲנָאָה – בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּמִיכְסִיף מִינֵּיהּ.

כיסופא מי לית ליה [בושה האם אין לו] ללווה שאינו פורע? התם נמי [שם גם כן] לענין מודר הנאה אית ליה [יש לו] הנאה בההיא [באותה] הנאה דמיכסיף מיניה [שהוא מתבייש ממנו].

מתני׳ אַדְמוֹן אוֹמֵר שִׁבְעָה: מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים וּבָנוֹת, בִּזְמַן שֶׁהַנְּכָסִים מְרוּבִּין – הַבָּנִים יוֹרְשִׁים וְהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת. וּבִנְכָסִים מוּעָטִים – הַבָּנוֹת יִזּוֹנוּ, וְהַבָּנִים יַחְזְרוּ עַל הַפְּתָחִים. אַדְמוֹן אוֹמֵר: בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר הִפְסַדְתִּי? אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן.

אדמון אומר שבעה דברים שחלקו חכמים עליהם: מי שמת והניח בנים ובנות, בזמן שהנכסים מרובין — הבנים יורשים את נכסיו והבנות נזונות מהם. ובנכסים מועטים שאינם מספיקים לבנים ולבנות — הבנות יזונו, והבנים שאין להם לא ירושה ולא מזונות, אם אין להם פרנסה — יחזרו על הפתחים. אדמון אומר: בשביל שאני זכר הפסדתי?! אמר רבן גמליאל: רואה (מקבל, מסכים) אני את דברי אדמון.

גמ׳ מַאי קָאָמַר? אֲמַר אַבַּיֵי, הָכִי קָאָמַר: בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר, וְרָאוּי לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה הִפְסַדְתִּי?

על דברי אדמון "בשביל שאני זכר הפסדתי" שואלים: מאי קאמר [מה אמר], מה משמעו של טיעון זה "שאני זכר"? אמר אביי, הכי קאמר [כך אמר]: בשביל שאני זכר וראוי לעסוק בתורה שלא כבנות — הפסדתי?

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: מַאן דְּעָסֵיק בַּתּוֹרָה הוּא דְּיָרֵית, מַאן דְּלָא עָסֵיק בַּתּוֹרָה לָא יָרֵית? אֶלָּא אֲמַר רָבָא הָכִי קָאָמַר: בִּשְׁבִיל שֶׁאֲנִי זָכָר וְרָאוּי לִירַשׁ בִּנְכָסִים מְרוּבִּין, הִפְסַדְתִּי בִּנְכָסִים מוּעָטִין?

אמר ליה [לו] רבא: וכי מאן דעסיק [מי שעוסק] בתורה הוא דירית [שיורש], ואילו מאן [מי] שלא עסיק [עוסק] בתורה לא ירית [יורש]?! ומה ענין תלמוד תורה לכאן! אלא אמר רבא: הכי קאמר [כך אמר]: בשביל שאני זכר ויש לי מן התורה זכות מרובה בנכסים וראוי לירש בנכסים מרובין — הפסדתי לגמרי בנכסים מועטין?!

מתני׳ הַטּוֹעֵן אֶת חֲבֵירוֹ כַּדֵּי שֶׁמֶן וְהוֹדָה בְּקַנְקַנִּים, אַדְמוֹן אוֹמֵר: הוֹאִיל וְהוֹדָה בְּמִקְצָת הַטַּעֲנָה – יִשָּׁבַע, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הוֹדָאַת מִקְצָת מִמִּין הַטַּעֲנָה. אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אַדְמוֹן.

ועוד מדברי אדמון: הטוען את חבירו שהוא חייב לו כדי שמן, והודה החבר בקנקנים בלבד. אדמון אומר: הואיל והודה במקצת הטענה — ישבע. וחכמים אומרים: אין הודאת המקצת שהודה ממין הטענה, שהרי זה טען שמן, וזה הודה בקנקנים. אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון.

גמ׳ שְׁמַע מִינָּהּ לְרַבָּנַן: טְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעוֹרִין וְהוֹדָה בִּשְׂעוֹרִין – פָּטוּר.

שמע מינה [למד מכאן] כי לרבנן [לדעת חכמים] טענו חטין ושעורין והודה החבר בשעורין בלבד — פטור. וכן כאן תבע אותו כדי שמן, והודה לו רק בכדים.

לֵימָא תֶּהֱוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: טְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעוֹרִים וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן – חַיָּיב!

אם כן לימא תהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על דברי רב נחמן אמר שמואל, שאמר רב נחמן אמר שמואל: טענו חטין ושעורים והודה לו באחד מהן — חייב שבועה, לפי שהודה במקצת הטענה!

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּטוֹעֲנוֹ מִדָּה. אִי הָכִי, מַאי טַעֲמָא דְּאַדְמוֹן?

אמר רב יהודה אמר רב: במשנה מדובר לא כשטען החבר שחייב לו שמן וקנקנים, אלא בטוענו מדה, שאמר לו, כמות של כך וכך כדי שמן אתה חייב לי ונמצא שאין זו הודאה ממין הטענה כלל. ושואלים: אי הכי, מאי טעמא [אם כך, מה הטעם] של אדמון המצריך שבועת הודאה במקצת? שהרי ודאי אין ההודאה ממין הטענה!

אֶלָּא אֲמַר רָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא, הֵיכָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״מְלֹא עֲשָׂרָה כַּדֵּי שֶׁמֶן יֵשׁ לִי בְּבוֹרְךָ״ – שֶׁמֶן קָטָעֵין לֵיהּ, קַנְקַנִּים – לָא קָטָעֵין לֵיהּ. ״עֲשָׂרָה כַּדֵּי שֶׁמֶן מְלֵאִים יֵשׁ לִי אֶצְלְךָ״ – שֶׁמֶן וְקַנְקַנִּים קָטָעֵין לֵיהּ.

אלא אמר רבא: דכולי עלמא [לדעת הכל] היכא [במקום] שאמר ליה [לו] "מלא עשרה כדי שמן יש לי בבורך", במקרה זה ודאי שמן קטעין ליה [טוען לו, עליו], קנקנים לא קטעין ליה [טוען לו, עליו] כלל ולדעת הכל אין ההודאה בקנקנים הודאה במקצת להתחייב עליה שבועה. אם אמר לו "עשרה כדי שמן מלאים יש לי אצלך" במקרה זה — שמן וקנקנים קטעין ליה [טוען לו, עליו], וכאשר מודה בקנקנים נמצא שהודה במקצת הטענה, ואף בכך הכל מודים שנשבע.

כִּי פְּלִיגִי – הֵיכָא דַּאֲמַר לֵיהּ ״עֲשָׂרָה כַּדֵּי שֶׁמֶן יֵשׁ לִי אֶצְלְךָ״; אַדְמוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן קַנְקַנִּים, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן קַנְקַנִּים.

כי פליגי [כאשר נחלקו] במשנה, הוא היכא [במקום] שאמר ליה [לו] "עשרה כדי שמן יש לי אצלך". אדמון אומר: יש בלשון הזה גם לשון קנקנים, ורבנן סברי [סבורים]: אין בלשון הזה לשון קנקנים.

אֶלָּא טַעְמָא – דְּאֵין בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן קַנְקַנִּים, הָא יֵשׁ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן קַנְקַנִּים – חַיָּיב. לֵימָא תֶּיהֱוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: טְעָנוֹ חִטִּין וּשְׂעוֹרִים וְהוֹדָה לוֹ בְּאֶחָד מֵהֶם – פָּטוּר!

ומדייקים: אלא טעמא [הטעם דווקא] שאין בלשון הזה לשון קנקנים, הא [הרי] אם יש בלשון הזה לשון קנקנים — היה חייב שבועה. אם כן לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על ר' חייא בר אבא, שאמר ר' חייא בר אבא: טענו חטין ושעורים והודה לו באחד מהם — פטור, ולפי מה שפירשנו במשנה הכל מודים שחייב!

אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי: נַעֲשֶׂה כְּמִי שֶׁטְּעָנוֹ רִימּוֹן בִּקְלִיפָּתוֹ. מַתְקִיף לָהּ רָבִינָא: רִימּוֹן בְּלֹא קְלִיפָּתוֹ – לָא מִינְטַר, שֶׁמֶן – מִינְטַר בְּלֹא קַנְקַנִּים!

אמר רב שימי בר אשי: המקרה במשנה אינו דומה לחיטים ושעורים שאין ביניהם כל קשר וממילא אינו כמודה במקצת הטענה, כי במשנתנו נעשה כמי שטענו רימון בקליפתו, שאם הוא טוען לכדי שמן, הרי אין השמן מצוי בלא הכדים, כמו הרימון וקליפתו, ונחשב כדבר אחד. מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: אין כאן דמיון, כי רימון בלא קליפתו לא מינטר [אינו נשמר] וממילא מובן כי כאשר טוענו רימון — רימון בקליפתו הוא טוען. אבל שמן מינטר [נשמר] בלא קנקנים בכלי קיבול אחרים!

אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? דַּאֲמַר לֵיהּ: עֲשָׂרָה כַּדֵּי שֶׁמֶן יֵשׁ לִי אֶצְלְךָ, וַאֲמַר לֵיהּ אִידָךְ: שֶׁמֶן – לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, קַנְקַנִּים נַמִי – חֲמִשָּׁה אִית לָךְ, וַחֲמִשָּׁה לֵית לָךְ.

אלא יש להסביר את משנתנו לשיטת ר' חייא בדרך אחרת: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], שאמר ליה [לו] "עשרה כדי שמן יש לי אצלך", ואמר ליה אידך [לו האחר] "שמן — לא היו דברים מעולם, לא לויתי אצלך כלל, קנקנים נמי [גם כן] — חמשה אית [יש] לך אצלי שבהם אני מודה שלקחתי, וחמשה לית [אין] לך.

אַדְמוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן קַנְקַנִּים, וּמִגּוֹ דקְּמִָשְׁתַּבַּע אַקַּנְקַנִּים – מִשְׁתַּבַּע נַמִי אַשֶּׁמֶן, עַל יְדֵי גִּלְגּוּל, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה לְשׁוֹן קַנְקַנִּים, מַה שֶּׁטְּעָנוֹ – לֹא הוֹדָה לוֹ, וּמַה שֶּׁהוֹדָה לוֹ – לֹא טְעָנוֹ.

אדמון אומר: יש בלשון הזה של תביעתו לשון קנקנים, ומגו דקמשתבע [ומתוך שנשבע] על הקנקנים שהודה במקצתם, משתבע נמי [נשבע גם כן] על השמן על ידי גלגול השבועה. ורבנן סברי [וחכמים סוברים]: אין בלשון הזה כלל לשון קנקנים. ואם כן נמצא שמה שטענו — לא הודה לו, שעל השמן כפר לו, ומה שהודה לו במקצת הקנקנים — לא טענו, ואינו חייב אם כן שבועה כל עיקר.

מתני׳ הַפּוֹסֵק מָעוֹת לַחֲתָנוֹ, וּפָשַׁט לוֹ אֶת הָרֶגֶל

ועוד מדברי אדמון: הפוסק מעות לחתנו בנדוניה, ופשט לו את הרגל, כלומר, אמר לו שאינו יכול לעמוד בהתחייבותו משום שאין לו ממון —