צְדָקָה, מַאן דַּאֲמַר צְדָקָה אֲבָל תַּכְשִׁיט – יָהֲבִינַן לָהּ, דְּלָא נִיחָא לֵיהּ דְּתִינַּוָּול.

צדקה, שאין בית דין פוסקים צדקה מנכסיו של אדם שלא מדעתו. אבל מאן דאמר [מי שאומר] שאין נותנים לה לצורך צדקה — אבל לדעתו תכשיט כן יהבינן [נותנים] לה. ומדוע — אנו מעריכים בדעתו שלא ניחא ליה דתינוול [נוח לו לבעל שתתנוול אשתו] בהיעדר תכשיטים.

תָּא שְׁמַע: הַיְּבָמָה, שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים הָרִאשׁוֹנִים – נִיזּוֹנֶת מִשֶּׁל בַּעְלָהּ,

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע]: היבמה שמת בעלה בלא בנים והיא ממתינה ליבם שייבם או יחלוץ לה — שלשה חדשים הראשונים אחרי מות בעלה הריהי ניזונת משל בעלה,

מִיכָּן וְאֵילָךְ – אֵינָהּ נִיזּוֹנֶת לֹא מִשֶּׁל בַּעְלָהּ וְלֹא מִשֶּׁל יָבָם. עָמַד בַּדִּין וּבָרַח – נִיזּוֹנֶת מִשֶּׁל יָבָם.

מיכן (מכאן) ואילך, כל עוד לא התייבמה, אינה ניזונת לא משל בעלה ולא משל יבם. עמד היבם בדין, ופסקו בית דין שצריך לייבמה וברח — ניזונת משל יבם. ומדין זה, אפשר להביא ראיה כנגד דברי שמואל, שהרי נותנים מזונות לאשה כאשר היבם (הקשור ומחוייב פחות מהבעל) ברח ואיננו כאן!

אָמַר לָךְ שְׁמוּאֵל: לְמַאי נֵיחוּשׁ לָהּ לְהַאי? אִי מִשּׁוּם צְרָרֵי – לָא מִיקַּרְבָא דַּעְתֵּיהּ לְגַבָּהּ, אִי מִשּׁוּם מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ – לָא מִשְׁתַּעְבְּדָא לֵיהּ.

אמר [יכול היה לומר] לך שמואל שבמקרה זה גם הוא מודה שנותנים לה מזונות, כי למאי ניחוש [למה נחשוש] לה להאי [לזו]: אי [אם] משום החשש שמא נתן לה היבם צררי [כסף] — הלא לא מיקרבא דעתיה לגבה [קרובה דעתו של היבם אליה] עד כדי שישאיר לה כסף, אי [אם] משום מעשה ידיה שאמר לה היבם "צאי מעשה ידיך במזונותיך" — הרי עדיין לא משתעבדא ליה [אינה משועבדת לו] במעשי ידיה.

תָּא שְׁמַע: הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאת וְאָמְרָה: מֵת בַּעְלִי, רָצְתָה – נִיזּוֹנֶת, רָצְתָה – גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ. ״גֵּירְשַׁנִּי בַּעְלִי״ – מִתְפַּרְנֶסֶת וְהוֹלֶכֶת עַד כְּדֵי כְּתוּבָּתָהּ.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים, ובאת (באה) ואמרה "מת בעלי", אם רצתה — ניזונת מנכסיו, אם רצתה — גובה כתובתה. אם אמרה "גירשני בעלי" ואין בידה גט — הרי זו מתפרנסת והולכת מהנכסים עד כדי הסכום הקצוב בכתובתה, שכן אם נשואה היא — מגיעים לה מזונות, ואף אם גרושה היא — הריהי מקבלת כתובתה בדרך זו. והרי שיש לה מזונות, וקשה לדברי שמואל!

הָכָא נַמִי כְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. וּמַאי שְׁנָא עַד כְּדֵי כְּתוּבָּתָהּ? דְּאִיהִי הִיא דְּאַפְסִידָה אַנַּפְשָׁהּ.

ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר כששמעו בו שמת. ושואלים: אם כן, ומאי שנא [ומה שונה], מדוע דווקא נותנים לה עד כדי כתובתה ולא יותר? שאם שמעו בו שמת — יכולה היא להתפרנס מנכסיו עד שתינשא לאחר! ומשיבים: דאיהי [שהיא] היא דאפסידה אנפשה [שהפסידה לעצמה], שכיון שאמרה שגירשה — אין לה עוד מזונות.

תָּא שְׁמַע: כֵּיצַד אָמְרוּ מְמָאֶנֶת אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת? אִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר בְּיוֹשֶׁבֶת תַּחַת בַּעְלָהּ – שֶׁהֲרֵי בַּעְלָהּ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹת. אֶלָּא כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם; לָוְתָה וְאָכְלָה, עָמְדָה וּמֵיאֲנָה. טַעְמָא – דְּמֵיאֲנָה, הָא לָא מֵיאֲנָה – יָהֲבִינַן לָהּ!

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: כיצד אמרו שהממאנת אין לה מזונות? אי [אין] אתה יכול לומר שמדובר בקטנה היושבת תחת בעלה — שהרי בעלה חייב במזונות. אלא כגון שהלך בעלה למדינת הים, ולותה ואכלה במשך הזמן ואחר כך עמדה ומיאנה בו. ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] שמיאנה, הא [הרי] אם לא מיאנה יהבינן [נותנים אנו] לה, ומשמע שמפרנסים את האשה כשהלך בעלה למדינת הים!

אֲמַר לָךְ שְׁמוּאֵל: הָכָא לְמַאי נֵיחוּשׁ לָהּ? אִי מִשּׁוּם צְרָרֵי – צְרָרֵי לִקְטַנָּה לָא מַתְפִּיס, וְאִי מִשּׁוּם מַעֲשֵׂה יָדֶיהָ – קְטַנָּה לָא סָפְקָה.

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך שמואל: הכא למאי ניחוש [כאן למה יש לחשוש] לה? אי [אם] משום צררי [כספים] — צררי [כספים] לקטנה לא מתפיס [איננו נותן], ואי [ואם] משום מעשה ידיה — קטנה לא ספקה [מספיק לה] מעשה ידיה כדי לפרנסה. למחלוקת זו של רב ושמואל לא נמצא איפוא פתרון מוחלט גם לאחר הראיות המרובות שהובאו.

מַאי הֲוָה עֲלָהּ? כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אֲמַר: מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי בְּבֵית שְׁעָרִים, וּפָסַק לָהּ מְזוֹנוֹת. לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּצִפּוֹרִי, וְלֹא פָּסַק לָהּ מְזוֹנוֹת. תָּהֵי בָּהּ רַבִּי יוֹחָנָן: וְכִי מָה רָאָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁלֹּא פָּסַק לָהּ מְזוֹנוֹת? הָא לֹא נֶחְלְקוּ בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וְחָנָן אֶלָּא לְעִנְיַן שְׁבוּעָה, אֲבָל מְזוֹנֵי – יָהֲבִינַן לָהּ!

ושואלים: מאי הוה עלה [מה היה עליה] על בעיה זו, כיצד יש לפותרה למעשה? כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: מעשה בא לפני רבי בבית שערים ופסק לה מזונות. ובא מעשה דומה לפני ר' ישמעאל בצפורי ולא פסק לה מזונות. תהי [תהה] בה בהלכה זו ר' יוחנן: וכי מה ראה ר' ישמעאל שלא פסק לה מזונות? הא [הרי] לא נחלקו בני כהנים גדולים וחנן במשנתנו אלא לענין שבועה, האם צריכה להישבע, אבל מזוני יהבינן [מזונות נותנים אנו] לה!

אָמַר לֵיהּ רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא כְּבָר תִּרְגְּמָהּ רַבֵּינוּ שְׁמוּאֵל בְּבָבֶל: כְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. אָמַר לֵיהּ: פָּתְרִיתוּ בָּהּ כּוּלֵּי הַאי?

אמר ליה [לו] רב שמן בר אבא: כבר תרגמה [הסבירה] רבינו שמואל בבבל: המדובר הוא כששמעו בו שמת. אמר ליה [לו] ר' יוחנן בהתפעלות: כבר פתריתו [פתרתם, תירצתם] בה כולי האי [כל זה]? לא ידעתי שנכנסתם כל כך לעומק הסוגיה, לפתור ולתרץ בעיה זו.

כִּי אֲתָא רָבִין אֲמַר: מַעֲשֶׂה בָּא לִפְנֵי רַבִּי בְּבֵית שְׁעָרִים וְלֹא פָּסַק לָהּ מְזוֹנוֹת, לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּצִיפּוֹרִי וּפָסַק לָהּ מְזוֹנוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָה רָאָה רַבִּי שֶׁלֹּא פָּסַק לָהּ? דְּהָא לֹא נֶחְלְקוּ חָנָן וּבְנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים אֶלָּא לְעִנְיַן שְׁבוּעָה, אֲבָל מְזוֹנוֹת – יָהֲבִינַן לָהּ! אֲמַר לֵיהּ רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא: כְּבָר תִּרְגְּמָהּ שְׁמוּאֵל בְּבָבֶל – כְּשֶׁשָּׁמְעוּ בּוֹ שֶׁמֵּת. אֲמַר לֵיהּ: פָּתְרִיתוּ בָּהּ כּוּלֵּי הַאי?

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, מסר את השמועה, באופן אחר וכך אמר: מעשה בא לפני רבי בבית שערים ולא פסק לה מזונות. ומעשה בא לפני ר' ישמעאל בציפורי ופסק לה מזונות. אמר ר' יוחנן: מה ראה רבי שלא פסק לה? דהא [שהרי] לא נחלקו חנן ובני כהנים גדולים אלא לענין שבועה, אבל מזונות יהבינן [נותנים אנו] לה. אמר ליה [לו] רב שמן בר אבא: כבר תרגמה [הסבירה] שמואל בבבל — כששמעו בו שמת. אמר ליה [לו]: פתריתו [פתרתם, תירצתם] בה כולי האי [כל זה]?

וְהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב, וּפוֹסְקִין מְזוֹנוֹת לְאֵשֶׁת אִישׁ. וְהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב הוּנָא אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: יְכוֹלָה אִשָּׁה שֶׁתֹּאמַר לְבַעְלָהּ: אֵינִי נִיזּוֹנֶת וְאֵינִי עוֹשָׂה.

ומסכמים: והלכתא כותיה [והלכה כשיטתו] של רב ופוסקין מזונות לאשת איש שהלך בעלה למדינת הים. ואגב פסק זה מביאים עוד כמה פסקי הלכה: והלכתא כותיה [והלכה כשיטתו] של רב הונא אמר רב, שאמר רב הונא אמר רב: יכולה אשה שתאמר לבעלה "איני ניזונת ואיני עושה", שאין תקנת חכמים במזונות אלא לטובת האשה, והיא יכולה לוותר על כך.

וְהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב זְבִיד בְּקוּנְיָא. דַּאֲמַר רַב זְבִיד: הָנֵי מָאנֵי דְּקוּנְיָא, חִיוָּרֵי וְאוּכָּמֵי – שָׁרוּ,

והלכתא כותיה [והלכה כשיטתו] של רב זביד בקוניא (בזיגוג), שאמר רב זביד: הני מאני [אותם כלי] קוניא, שהם כלי חרס המכוסים בזיגוג באופנים שונים, שיש מהם הבולעים מהמאכל המבושל בהם, ונאסרים כאשר בולעים דבר איסור, כיין נסך, חמץ בפסח, או מאכלות אסורות — חיורי ואוכמי שרו [לבנים ושחורים מותרים], שהזיגוג גורם שלא ייבלע בהם דבר איסור שהיה בתוכם, ולאחר שטיפה מותרים, ואינם ככלי חרס שאסורים לעולם.

יְרוּקֵּי – אֲסִירִי. וְלָא אֲמָרַן אֶלָּא דְּלֵית בְּהוּ קַרְטוֹפְנֵי, אֲבָל אִית בְּהוּ קַרְטוֹפְנֵי – אֲסִירִי.

ירוקין אסירי [ירוקים אסורים], לפי שהם בולעים. ולא אמרן [אמרנו] דבר זה שהלבנים והשחורים מותרים אלא דלית בהו קרטופני [שאין בהן סדקים], אבל אם אית בהו קרטופני [יש בהם סדקים] — אסירי [אסורים] גם אלה, שהאיסור נבלע בחרס עצמו דרך סדקים אלה.

מתני׳ מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְעָמַד אֶחָד וּפִירְנֵס אֶת אִשְׁתּוֹ. חָנָן אוֹמֵר: אִיבֵּד אֶת מְעוֹתָיו.

מי שהלך למדינת הים, ועמד אחד ופירנס את אשתו במשך אותו הזמן, וכשחזר הבעל הוא תובע ממנו את הכסף שהוציא על אשתו. חנן אומר: איבד את מעותיו כלומר, הבעל אינו חייב לשלם, שהרי עשה זאת אותו אדם מדעתו, ולא על פי בקשת הבעל.

נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, וְאָמְרוּ: יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא, וְיִטּוֹל. אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינָס כְּדִבְרֵיהֶם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. יָפֶה אָמַר חָנָן: הִנִּיחַ מְעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי.

נחלקו עליו בני כהנים גדולים ואמרו: ישבע אותו האיש כמה הוציא עבור האשה ויטול. אמר ר' דוסא בן הרכינס כדבריהם. אמר ר' יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן במקרה זה, הניח מעותיו על קרן הצבי, שהריהו כמניח את מעותיו על קרן של צבי הבורח לו למקום אחר.

גמ׳ תְּנַן הָתָם: הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ

תנן התם [שנינו במשנה שם]: המודר הנאה מחבירו, שנדר שלא יהנה חבירו ממנו —