הֲרֵי הִיא כְּבַתְּחִלָּה. וְאִם הָיָה שְׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדֶיהָ – גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ לְעוֹלָם.

הרי היא כבתחלה, ויש לה עוד עשרים וחמש שנים מאז, שאם לא תתבע את כתובתה יש לה זכות לקבל. ואם היה שטר כתובה יוצא מתחת ידיה — גובה כתובתה לעולם.

שָׁלַח לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב: יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ, כְּשֶׁשְּׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ מַחֲלוֹקֶת, אוֹ כְּשֶׁאֵין שְׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי?

באותו ענין שלח ליה [לו] רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב: ילמדנו רבינו, האם גם כששטר כתובה יוצא מתחת ידה מחלוקת ר' מאיר וחכמים, או רק כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה? והלכה כדברי מי?

שָׁלַח לֵיהּ: בְּשֶׁאֵין שְׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ מַחֲלוֹקֶת, אֲבָל שְׁטַר כְּתוּבָּה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ – גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ לְעוֹלָם, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים.

שלח ליה [לו]: דווקא בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה מחלוקת, אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידה — גובה כתובתה לעולם לדברי הכל. ולענין המחלוקת — הלכה כדברי חכמים.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מָנֶה מָאתַיִם, אֲבָל תּוֹסֶפֶת – יֵשׁ לָהּ.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל. ציטט מחלוקת: אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: לא שנו שהיא נחשבת שמחלה כתובה אלא לגבי מנה של כתובת אלמנה או מאתים של בתולה שהם עיקר כתובה, אבל תוספת שבכתובה — יש לה בכל מקרה, שאינה אלא כשאר מתנה.

וְרַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילּוּ תּוֹסֶפֶת אֵין לָהּ. דְּאָמַר רַבִּי אַיְיבוּ אָמַר רַבִּי יַנַּאי: תְּנַאי כְּתוּבָּה – כִּכְתוּבָּה דָּמֵי.

ור' אבהו אמר בשם ר' יוחנן: אפילו תוספת אין לה. שאמר ר' אייבו אמר ר' ינאי: תנאי כתובה ככתובה דמי [הוא נחשב], ואם נמחלה כתובתה — אף התוספת נמחלה.

אִתְּמַר נַמִי, אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מָנֶה מָאתַיִם, אֲבָל תּוֹסֶפֶת – יֵשׁ לָהּ.

אתמר נמי [נאמר גם כן] שנחלקו אמוראים אחרים בדבר, אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: לא שנו אלא מנה מאתים, אבל תוספת יש לה.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב הוּנָא: אֲמַר רַב הָכִי? אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתִּיקַן קָאָמְרַתְּ אוֹ אַשְׁקִיַּין קָאָמְרַתְּ? אֲמַר לֵיהּ: אִישְׁתִּיקַן קָאָמִינָא.

אמר ליה [לו] ר' אבא לרב הונא: וכי אמר רב הכי [כך]? אמר ליה [לו] רב הונא לר' אבא: מה כוונת השאלה שלך, האם אישתיקן קאמרת [להשתיק אותי אמרת], כלומר, שאתה תמה שאמר רב דבר כזה שאינו מתקבל על דעתך, או אשקיין קאמרת [להשקותני (יין) אמרת], שאתה מתפעל מדברי רב אלה? אמר ליה [לו]: אישתיקן קאמינא [להשתיקך אמרתי, התכוונתי], כלומר, תמה אני על הדבר. משמע שהוא חולק על רב וסבור כדעת ר' יוחנן באותו ענין.

חַמְתֵּיה דְּרַב חִיָּיא אֲרִיכָא אִינְתַּתְ אֲחוּהּ הֲוַאי, וְאַלְמָנָה בְּבֵית אָבִיהָ הֲוַאי, וְזָנָהּ עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שְׁנִין בְּבֵי נָשָׁא.

מסופר: חמתיה [חמותו] של רב חייא אריכא [הארוך] אינתת אחוה הואי [אשת אחיו היתה], ואלמנה בבית אביה הואי [היתה], שמת אחיו של רב חייא, וזנה רב חייא מנכסי אחיו עשרים וחמש שנין בבי נשא [בבית אביה].

לְסוֹף אָמְרָה לֵיהּ: הַב לִי מְזוֹנֵי. אֲמַר לָהּ: לֵית לָךְ מְזוֹנֵי. הַב לִי כְּתוּבָּה! אֲמַר לָהּ: לָא מְזוֹנֵי אִית לָךְ, וְלָא כְּתוּבָּה אִית לָךְ.

לסוף אמרה ליה [לו]: הב [תן] לי מזוני [מזונות]. אמר לה: לית [אין] לך מזוני [מזונות] עוד. אמרה לו: אם כן הב [תן] לי כתובה. אמר לה: לא מזוני אית [מזונות יש] לך ולא כתובה אית [יש] לך, שאחרי עשרים וחמש שנה אין לך זכויות.

תְּבַעְתֵּיהּ לְדִינָא קַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר שֵׁילָא. אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא לִי אִיזִי גּוּפָא דְּעוּבְדָא הֵיכִי הֲוָה? אֲמַר לֵיהּ: זָנֵיתָהּ עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים בְּבֵי נָשָׁא, בְּחַיֵּי דְּמָר דִּבְכַתְפַאי אַמְטַאי לָהּ.

תבעתיה לדינא קמיה [תבעה אותו לדין לפני] רבה בר שילא. אמר ליה [לו] לרב חייא אריכא: אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה [אמור לי ידידי, גופו של המעשה איך היה]? אמר ליה [לו]: זניתה [זנתי אותה] עשרים וחמש שנים בבי נשא [בבית אביה], בחיי דמר, דבכתפאי אמטאי [בחיי אדוני, שבכתפי הבאתי] לה מזונות כל יום ויום.

אֲמַר לֵיהּ: טַעְמָא מַאי אֲמוּר רַבָּנַן: כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ גּוֹבָה כְּתוּבָּתָהּ לְעוֹלָם – דְּאָמְרִינַן מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא הוּא דְּלָא תָּבְעָה, הָכָא נַמִי – מִשּׁוּם כִּיסּוּפָא הוּא דְּלָא תָּבְעָה, זִיל הַב לָהּ.

אמר ליה [לו] רבה בר שילא: טעמא מאי אמור רבנן [מה טעם אמרו חכמים]: כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם — דאמרינן [שאנו אומרים]: משום כיסופא [בושה] הוא שלא תבעה, שכיון שהיא בבית בעלה ומטפלים בה יפה, מתביישת לתבוע את הכתובה, ואם כן הכא נמי [כאן גם כן] משום כיסופא [בושה] הוא שלא תבעה את הכתובה, שהרי אף בבית אביה נהגת בה בכבוד מרובה, ולכן זיל הב [לך תן] לה את כתובתה.

לָא אַשְׁגַּח. כָּתַב לָהּ אַדְרַכְתָּא אַנִּיכְסֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא, אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מָר הֵיכִי דָּנַן! אֲמַר לֵיהּ: שַׁפִּיר דָּנָךְ.

לא אשגח [השגיח] בדבריו ולא נתן לה דמי כתובתה. כתב לה רבה בר שילא שטר אדרכתא אניכסיה [על נכסיו], כלומר, שטר פסיקה המורה על כך שיכולה לגבות מנכסיו כדי חובה. אתא לקמיה [בא רב חייא זה לפני] רבא, אמר ליה [לו]: חזי מר היכי דנן [יראה אדוני איך דן אותי]! אמר ליה [לו] רבא: שפיר [יפה] דנך, כלומר, גם אני מסכים להלכה זו.

אָמְרָה לֵיהּ: אִי הָכִי – לֵיזִיל לִהֲדַר לִי פֵּירֵי דְּמִן הַהוּא יוֹמָא עַד הָאִידָנָא! אֲמַר לָהּ: אַחֲוִי לִי אַדְרַכְתֵּיךְ. חַזְיֵיהּ דְּלָא הֲוָה כָּתוּב בָּהּ ״וְאִישְׁתְּמוֹדַעֲנָא דִּנְכָסִים אֵלּוּ דְּמִיתְנָא אִינּוּן״. אֲמַר לָהּ: אַדְרַכְתָּא לָאו שַׁפִּיר כְּתִיבָא.

אמרה ליה [לו] האשה לרבא: אי הכי ליזיל להדר [אם כך, שילך ויחזיר] לי פירי דמן ההוא יומא [את הפירות של הנכסים שאכל מאותו יום] שהפסיק לתת לי עד האידנא [עכשיו]. אמר לה: אחוי [הראי] לי אדרכתיך [את שטר האדרכתא שבידך]. חזייה [ראה] שלא הוה [היה] כתוב בה "ואישתמודענא [ונודע לנו] שנכסים אלו דמיתנא אינון [של המת הם] ", שכיון שהיתה אשת אחיו, היתה האדרכתא צריכה להיות רק על נכסי המת. אמר לה רבא: האדרכתא לאו שפיר כתיבא [איננה כתובה יפה], שנכתבה האדרכתא על כל נכסי האח היורש, ובאמת לא השתעבדו לה אלא רק נכסי בעלה־אחיו המת.

אָמְרָה לֵיהּ: תֵּיזִיל אַדְרַכְתָּא, אֶישְׁקוֹל מִיּוֹמָא דִּשְׁלִימִי יוֹמָא אַכְרַזְתָּא עַד הָשְׁתָּא. אֲמַר לָהּ: הָנֵי מִילֵּי – הֵיכָא דְּלָא כְּתִיב טָעוּתָא בְּאַדְרַכְתָּא, אֲבָל הֵיכָא דִּכְתִיב טָעוּתָא בְּאַדְרַכְתָּא – לֵית לָן בָּהּ.

אמרה ליה [לו]: תיזיל [שתלך] האדרכתא, כלומר, כיון שאינה כתובה כפי שצריך, אוותר על הזמן של האדרכתא, אבל אישקול מיומא דשלימי יומא אכרזתא [אקח מן היום שנשלמו ימי ההכרזה] לאחר ששמו בית הדין את נכסי המת עד השתא [עכשיו]. אמר לה: הני מילי היכא [דברים אלה אמורים דווקא במקום] שלא כתיב טעותא [היתה כתובה טעות] באדרכתא, אבל היכא דכתיב טעותא [במקום שהיתה כתובה טעות] באדרכתא — לית לן [אין לנו] בה, ולא מועילה ההכרזה, שכיון שהיתה טעות בשטר אין לך זכות לפירות מאותה שעה.

אָמְרָה לֵיהּ: וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר: אַחֲרָיוּת טָעוּת סוֹפֵר הוּא!

אמרה ליה [לו]: והא מר [והרי אדוני] הוא שאמר כי אחריות טעות סופר הוא, שאף שלא נכתב הדבר הרי זה כאילו היה כתוב בשטר, ואף כאן טעות סופר היא.

אֲמַר לָהּ רָבָא: בְּהָא לֵיכָּא לְמֵימַר טָעוּת סוֹפֵר הוּא, דִּבְהָא אֲפִילּוּ רַבָּה בַּר שֵׁילָא טָעֵי. מֵעִיקָּרָא הוּא סְבוּר: הָנֵי וְהָנֵי דִּידֵיהּ, מַה לִּי מֵהָנֵי מַה לִּי מֵהָנֵי?

אמר לה רבא: בהא ליכא למימר [בזה אין לומר] שטעות סופר הוא, ומדוע? דבהא [שבזה] אפילו רבה בר שילא טעי [טעה] ואין זו טעות סופר, אלא טעות בהלכה. כי מעיקרא הוא סבור [שמתחילה חשב רבה בר שילא] כי הני והני דידיה [אלה נכסיו ואלה נכסי המת שלו הם], שהוא יורשם, ואם כן מה לי אם גובה מהני [מנכסים אלה], מה לי אם גובה מהני [מנכסים אלה],

וְלָא הִיא; זִימְנִין דְּאָזְלָה וּמַשְׁבְּחָה לְהוּ, וּדְבַעְלָהּ מִכְסְפֵי, וַאֲמַר לָהּ: שְׁקֵיל דִּידָךְ וְהַב לִי דִּידִי, וְאָתֵי לְאַפּוּקֵי לַעַז עַל בֵּי דִּינָא. הדרן עלך הנושא

ולא היא [ואין הדבר כן], כי זימנין דאזלה ומשבחה להו [שפעמים שהולכת ומשביחה אותם, את הנכסים שלו], שהיא סבורה שהם מגיעים בחלקה, ואלה שהיו שייכים לבעלה מכספי [נפסדים], שהאח היורש אינו מטפל בהם כראוי שיודע שהם משועבדים לכתובת האשה, ולבסוף אמר לה שקיל דידך [קחי את שלך] שהם נכסי בעלה, האח שמת, והב [ותני] לי דידי [את שלי] ואתי לאפוקי [ויבואו להוציא] לעז על בי דינא [בית הדין] שאינו דואג לתקנת האשה, ולכן צריך לדייק ולכתוב מאיזה קרקעות היא נוטלת את דמי כתובתה. ובמקרה זה, כיון שטעה רבה בר שילא ולא כתב כראוי, אין ממש בשטר האדרכתא.

מתני׳ שְׁנֵי דַיָּינֵי גְּזֵירוֹת הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם, אַדְמוֹן וְחָנָן בֶּן אֲבִישָׁלוֹם. חָנָן אוֹמֵר שְׁנֵי דְּבָרִים, אַדְמוֹן אוֹמֵר שִׁבְעָה. מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאִשְׁתּוֹ תּוֹבַעַת מְזוֹנוֹת, חָנָן אוֹמֵר: