וְהוֹשִׁיבוּ יְשִׁיבָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. שִׁמְעוֹן בְּנִי חָכָם, גַּמְלִיאֵל בְּנִי נָשִׂיא, חֲנִינָא בַּר חָמָא יֵשֵׁב בָּרֹאשׁ.

והושיבו ישיבה שתחזור ללימודים הסדירים לאחר שלשים יום", ולא תבטלו עוד מלימוד בגלל האבל. "שמעון בני חכם, גמליאל בני יהא נשיא, חנינא בר חמא ישב בראש הישיבה

״אַל תִּסְפְּדוּנִי בָּעֲיָירוֹת״. סְבוּר מִינָּהּ מִשּׁוּם טִרְחָא הוּא דְּקָאָמַר, כֵּיוָן דַּחֲזֵי דְּקָסָפְדֵי בַּכְּרַכִּים וְקָאָתוּ כּוּלֵּי עָלְמָא, אָמְרוּ: שְׁמַע מִינָּהּ מִשּׁוּם יְקָרָא הוּא דְּקָאָמַר.

". ומסבירים: מה שאמר "אל תספדוני בעיירות", סבור מינה [חשבו לדון מכאן] שמשום טרחא הוא דקאמר [שאמר], שלא רצה שירבו בטירחה עבורו, שאם יספידוהו בכל עיירה, יתעכבו הרבה בדרך. כיון דחזי דקספדי [שראו שהיו סופדים] בכרכים וקאתו כולי עלמא [והיו באים הכל לכרך], שהיו הכל טורחים כדי לבוא להשתתף בהספדים, אמרו: שמע מינה [למד מכאן] שמשום יקרא [כבוד] הוא דקאמר [שאמר], שאם היו סופדים אותו בעיירות היו אלה הספדים קטנים ולא ראויים, ובאופן זה התאסף קהל גדול והיה לו כבוד.

״הוֹשִׁיבוּ יְשִׁיבָה לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם״ – דְּלָא עָדִיפְנָא מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, דִּכְתִיב ״וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַרְבוֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם״, תְּלָתִין יוֹמִין סָפְדִין בִּימָמָא וְלֵילְיָא, מִכָּאן וְאֵילָךְ – סָפְדוּ בִּימָמָא, וְגָרְסֵי בְּלֵילְיָא אוֹ סָפְדוּ בְּלֵילְיָא וְגָרְסֵי בִּימָמָא, עַד דְּסָפְדֵי תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא.

ומה שציוה "הושיבו ישיבה לאחר שלשים יום", טעמו — דלא עדיפנא [שאין אני עדיף] ממשה רבינו, דכתיב [שנאמר] בו בפטירתו: "ויבכו בני ישראל את משה בערבת מואב שלשים יום" (דברים לד, ח), ועניינו: תלתין יומין ספדין ביממא וליליא [שלושים יום שלאחר הפטירה היו סופדים ביום ובלילה], מכאן ואילך ספדו ביממא וגרסי בליליא [היו סופדים ביום ולומדים בלילה], או ספדו בליליא וגרסי ביממא [סופדים בלילה ולומדים ביום], עד דספדי תריסר ירחי שתא [שספדו שנים עשר חודשי שנה].

הַהוּא יוֹמָא דְּאַשְׁכַּבְתֵּיהּ דְּרַבִּי נָפְקָא בַּת קָלָא וְאָמְרָה: כָּל דַּהֲוָה בְּאַשְׁכַּבְתֵּיהּ דְּרַבִּי – מְזוּמָּן הוּא לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. הַהוּא כּוֹבֵס, כָּל יוֹמָא הֲוָה אָתֵי קַמֵּיהּ, הַהוּא יוֹמָא לָא אֲתָא. כֵּיוָן דְּשָׁמַע הָכִי – סָלֵיק לְאִיגְרָא וְנָפַל לְאַרְעָא וּמִית, יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אַף הַהוּא כּוֹבֵס מְזוּמָּן הוּא לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

מסופר: ההוא יומא דאשכבתיה [אותו יום של הלווייתו] של רבי נפקא בת קלא [יצאה בת קול] ואמרה: כל מי דהוה באשכבתיה [שהיה בהלווייתו] של רבי, מזומן הוא לחיי העולם הבא. ההוא כובס (כובס אחד) כל יומא [יום] הוה אתי קמיה [היה בא לפני רבי], ההוא יומא [אותו יום] לא אתא [בא] ונמצא שלא היה בהלוויה. כיון ששמע הכי [כך], שמת רבי, מחמת צער סליק לאיגרא [עלה לגג] ונפל לארעא ומית [לארץ ומת]. יצתה (יצאה) בת קול ואמרה: אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא.

״שִׁמְעוֹן בְּנִי חָכָם״. מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁמְעוֹן בְּנִי חָכָם – גַּמְלִיאֵל בְּנִי נָשִׂיא.

על מה שציווה רבי "שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא ", שואלים: מאי קאמר [מה אמר], מה פירוש דבריו אלה? ומסבירים, הכי קאמר [כך אמר]: אף על פי ששמעון בני חכם יותר, מכל מקום יהיה גמליאל בני נשיא.

אֲמַר לֵוִי: צְרִיכָא לְמֵימַר? אֲמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי: צְרִיכָא לָךְ וּלְמִטְלַעְתָּךְ. מַאי קַשְׁיָא לֵיהּ? הָא קְרָא קָאָמַר ״וְאֶת הַמַּמְלָכָה נָתַן לִיהוֹרָם כִּי הוּא הַבְּכוֹר״!

אמר לוי: צריכא למימר [וכי צריך היה דבר זה לאמרו], הלא גמליאל היה הבכור? אמר ר' שמעון בר רבי: צריכא [צריך הדבר] לך ולמטלעתך [ולצליעתך], ולפי שלוי היה צולע, לכן אמר לו בלשון זו. ומסבירים: מאי קשיא ליה [מה היה קשה לו] לר' שמעון שלגלג על שאלתו של לוי — הא קרא קאמר [הרי הכתוב אומר]: "ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור" (דברי הימים ב כא, ג), משמע שהבכור הוא היורש את מינויו של אביו, ולשם מה היה צריך רבי לצוות על כך במפורש!

הַהוּא מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו הֲוָה, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל אֵינוֹ מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו הֲוָה.

ומסבירים: ההוא, יהורם, ממלא מקום אבותיו הוה [היה], שהיה גדול ומוצלח כאביו, ולא היה אף אחד מאחיו חכם כמותו, ואולם רבן גמליאל אינו ממלא מקום אבותיו הוה [היה], שהרי היה ר' שמעון אחיו חכם ממנו, כמבואר, ולכן היה רבי צריך להורות שבכל זאת ימנוהו במקומו.

וְרַבִּי מַאי טַעְמָא עֲבַד הָכִי? נְהִי דְּאֵינוֹ מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו בְּחָכְמָה, בְּיִרְאַת חֵטְא – מְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו הֲוָה.

ושואלים: אם כן היה הדבר, ורבי מאי טעמא עבד הכי [מה טעם עשה כך] שמינהו להיות נשיא, אם אינו ממלא מקום כראוי? ומשיבים: נהי [אם אמנם] שאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה, שלא היה גדול בתורה כאביו — ביראת חטא ממלא מקום אבותיו הוה [היה], ולכן ראוי היה לו להתמנות נשיא.

״חֲנִינָא בַּר חָמָא יֵשֵׁב בָּרֹאשׁ״. לֹא קִיבֵּל רַבִּי חֲנִינָא, שֶׁהָיָה רַבִּי אָפֶס גָּדוֹל מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי שָׁנִים וּמֶחֱצָה. יְתֵיב רַבִּי אָפֶס בְּרֵישָׁא, וִיתֵיב רַבִּי חֲנִינָא אַבָּרָאי, וַאֲתָא לֵוִי וִיתֵיב גַּבֵּיהּ.

על מה שציווה רבי: "חנינא בר חמא ישב בראש", מסופר, שלא קיבל ר' חנינא מינוי זה, משום שהיה ר' אפס גדול ממנו שתי שנים ומחצה ולא רצה להקדימו במינוי. יתיב [ישב] ר' אפס ברישא [בראש הישיבה] ויתיב [וישב] ר' חנינא אבראי [בחוץ] שלא היה נאה שישב כתלמיד לפני ר' אפס, ואתא [ובא] לוי ויתיב גביה [וישב איתו] בחוץ ללמוד יחד איתו.

נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי אָפֶס, וִיתֵיב רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵישָׁא, וְלָא הֲוָה לֵיהּ לְלֵוִי אִינִישׁ לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ, וְקָאָתָא לְבָבֶל. וְהַיְינוּ דְּאָמְרִי לֵיהּ לְרַב: גַּבְרָא רַבָּה אִקְלַע לִנְהַרְדְּעָא וּמִטְלַע, וְדָרֵישׁ: כְּלִילָא שָׁרֵי. אֲמַר: שְׁמַע מִינָּהּ נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי אָפֶס, וִיתֵיב רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵישָׁא, וְלָא הֲוָה לֵיהּ לְלֵוִי אִינִישׁ לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ, וְקָאָתָא.

נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] ר' אפס ויתיב [וישב] ר' חנינא ברישא [בראש הישיבה] ולא הוה ליה [היה לו] ללוי איניש למיתב גביה [איש לשבת איתו] וקאתא [ובא] לבבל. והיינו דאמרי ליה [והוא שאמרו לו] לרב: גברא רבה אקלע [אדם גדול בא] לנהרדעא ומטלע [והוא צולע] ודריש כלילא שרי [ודרש שכתר שנותנים בראש הכלות מותר] לצאת בו ברשות הרבים בשבת. אמר רב: שמע מינה נח נפשיה [למד מכאן שנחה נפשו, נפטר] ר' אפס, ויתיב [וישב] ר' חנינא ברישא [בראש הישיבה], ולא הוה ליה [היה לו] ללוי איניש למיתב גביה [איש לשבת איתו], וקאתא [ובא] לוי לבבל.

וְאֵימָא רַבִּי חֲנִינָא נָח נַפְשֵׁיהּ, וְרַבִּי אָפֶס כִּדְיָתֵיב יָתֵיב, וְלָא הֲוָה לֵיהּ לְלֵוִי אִינִישׁ לְמֵיתַב גַּבֵּיהּ, וְקָאָתָא? אִיבָּעֵית אֵימָא: לֵוִי לְרַבִּי אָפֶס מֵיכַּף הֲוָה כָּיֵיף לֵיהּ,

ושואלים: ומניין לו לרב שר' אפס נפטר? ואימא [ואמור] שהיה אחרת, שר' חנינא הוא שנח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] ור' אפס כדיתיב יתיב [כמו שישב ישב] ולא הוה ליה [היה לו] ללוי איניש למיתב גביה וקאתא [איש לשבת איתו ולכן הוא בא]? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] — לוי לר' אפס מיכף הוה כייף ליה [היה כפוף לו], והוא כשלעצמו היה יושב לפניו כתלמיד, ולא היה לו לבא לבבל.

וְאִי בָּעֵית אֵימָא: כֵּיוָן דַּאֲמַר רַבִּי ״חֲנִינָא בַּר חָמָא יֵשֵׁב בָּרֹאשׁ״ – לָא סַגִּי דְּלָא מָלֵיךְ, דִּכְתִיב בְּהוּ בְּצַדִּיקִים ״וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ״.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] כיון שאמר רבי "חנינא בר חמא ישב בראש" — לא סגי [יכול להיות] שלא מליך [יהיה ראש] ור' אפס שהיה עד עכשיו ראש ישיבה ודאי מת, דכתיב בהו [שהרי נאמר בהם] בצדיקים: "ותגזר אמר ויקם לך" (איוב כב, כח).

וְהָא הֲוָה רַבִּי חִיָּיא! נָח נַפְשֵׁיהּ. וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּיא: אֲנִי רָאִיתִי קִבְרוֹ שֶׁל רַבִּי וְהוֹרַדְתִּי עָלָיו דְּמָעוֹת! אֵיפּוּךְ.

ושואלים: והא הוה [והרי היה] שם ר' חייא: ומדוע לא מינה אותו רבי להיות ראש ישיבה? ומשיבים: ר' חייא נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] לפני רבי. ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר' חייא: אני ראיתי קברו של רבי, והורדתי עליו דמעות! משיבים: איפוך [הפוך] את הדברים, שרבי סיפר שראה את קברו של ר' חייא.

וְהָאָמַר רַבִּי חִיָּיא: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁמֵּת רַבִּי בָּטְלָה קְדוּשָּׁה! אֵיפּוּךְ.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר' חייא: אותו היום שמת רבי בטלה קדושה! ומשיבים: איפוך [הפוך] שרבי הוא שאמר על ר' חייא דבר זה.

וְהָתַנְיָא, כְּשֶׁחָלָה רַבִּי נִכְנַס רַבִּי חִיָּיא אֶצְלוֹ וּמְצָאוֹ שֶׁהוּא בּוֹכֶה, אָמַר לוֹ: רַבִּי מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? וְהָתַנְיָא: מֵת מִתּוֹךְ הַשְּׂחוֹק – סִימָן יָפֶה לוֹ, מִתּוֹךְ הַבְּכִי – סִימָן רַע לוֹ, פָּנָיו לְמַעֲלָה – סִימָן יָפֶה לוֹ, פָּנָיו לְמַטָּה – סִימָן רַע לוֹ, פָּנָיו כְּלַפֵּי הָעָם – סִימָן יָפֶה לוֹ, כְּלַפֵּי הַכּוֹתֶל – סִימָן רַע לוֹ, פָּנָיו יְרוּקִּין – סִימָן רַע לוֹ, פָּנָיו צְהוּבִּין וַאֲדוּמִּים – סִימָן יָפֶה לוֹ, מֵת בְּעֶרֶב שַׁבָּת – סִימָן יָפֶה לוֹ, בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת – סִימָן רַע לוֹ, מֵת בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים – סִימָן רַע לוֹ, בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים – סִימָן יָפֶה לוֹ, מֵת מֵחוֹלִי מֵעַיִים – סִימָן יָפֶה לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁרוּבָּם שֶׁל צַּדִּיקִים מִיתָתָן בְּחוֹלִי מֵעַיִים.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כשחלה רבי נכנס ר' חייא אצלו ומצאו שהוא בוכה, אמר לו: רבי, מפני מה אתה בוכה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מת מתוך השחוק — סימן יפה לו, ואם מת מתוך הבכי — סימן רע לו. מת כאשר פניו למעלה — סימן יפה לו, פניו למטה — סימן רע לו. אם היו פניו כלפי העם (האנשים שסביבו) — סימן יפה לו, ואם היו פניו כלפי הכותל — סימן רע לו. היו פניו ירוקין — סימן רע לו, ואם היו פניו צהובין ואדומים — סימן יפה לו. אם מת בערב שבת — סימן יפה לו, שהולך מיד למנוחת שבת. ואם מת במוצאי שבת — סימן רע לו. ואם מת בערב יום הכפורים — סימן רע לו, שעדיין לא נמחלו לו עוונותיו, מת במוצאי יום הכפורים — סימן יפה לו, שאחר מחילת עוונותיו נפטר. מת מחולי מעיים — סימן יפה לו, מפני שרובם של צדיקים מיתתן בחולי מעיים.

אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא אַתּוֹרָה וּמִצְוֹת קָא בָּכֵינָא.

אמר ליה [לו] רבי: אנא [אני] על תורה ומצות קא בכינא [אני בוכה], על שאני מפסיד אותם במותי. מכאן שר' חייא היה בשעת מיתתו של רבי!

אִיבָּעֵית אֵימָא: אֵיפּוּךְ, וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם לָא תֵּיפּוֹךְ, רַבִּי חִיָּיא עָסוּק בְּמִצְוֹת הֲוָה, וְרַבִּי סָבַר: לָא אַפַּגְּרֵיהּ.

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] איפוך [הפוך] שרב הוא שבא לר' חייא לפני מותו, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] לעולם לא תיפוך [אל תהפוך] את כל הדברים הללו, אלא ר' חייא עסוק במצות הוה [היה] ורבי סבר לא אפגריה [אמנע אותו] מלעסוק במצוות על ידי מינויו כראש ישיבה.

וְהַיְינוּ דְּכִי הָווּ מִינְצוּ רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי חִיָּיא: אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חֲנִינָא לְרַבִּי חִיָּיא בַּהֲדֵי דִּידִי מִינְצַתְּ, דְּאִם חַס וְשָׁלוֹם נִשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל – מַהֲדַרְנָא לֵיהּ מִפִּלְפּוּלִי!

והיינו [והוא הדבר] דכי הוו מינצו [שכאשר היו רבים] ר' חנינא ור' חייא, אמר ליה [לו] ר' חנינא לר' חייא: בהדי דידי מינצת [איתי אתה רב]? שאם חס ושלום נשתכחה תורה מישראל מהדרנא ליה [מחזיר אני אותה] מפלפולי, שעל ידי חריפותי אוכל לחזור ולגלות את הדברים שנשתכחו.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא: אֲנָא עָבְדִי דְּלָא מִשְׁתַּכְּחָה תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל, דְּאַיְיתִינָא כִּיתָּנָא וְשָׁדְיָינָא, וּמְגַדַּלְנָא נִישְׁבֵּי, וְצָיִידְנָא טַבְיָא, וּמַאֲכִילְנָא בִּישְׂרָא לְיָתְמֵי, וַאֲרִיכְנָא מְגִילָתָא מִמַּשְׁכֵי דְּטַבְיָא, וְסָלֵיקְנָא לְמָתָא דְּלֵית בָּהּ מַקְרֵי דַּרְדְּקֵי, וְכָתֵיבְנָא חַמְשָׁא חוּמְּשֵׁי לְחַמְשָׁא יָנוּקֵי, וּמַתְנֵינָא שִׁיתָּא סִידְרֵי לְשִׁיתָּא יָנוּקֵי, לְכָל חַד וְחַד אָמְרִי לֵיהּ: אַתְנֵי סִידָרָךְ לְחַבְרָךְ.

אמר ליה [לו] ר' חייא: אנא עבדי [אני עושה] שלא משתכחה [תשכח] תורה מישראל. דאייתינא כיתנא ושדיינא ומגדלנא נישבי וציידנא טביא ומאכילנא בישרא ליתמי [שאני מביא פשתן וזורע ואורג מן הפשתן רשתות, וצד צבאים ושוחט אותם ומאכיל את בשרם ליתומים] ואריכנא מגילתא ממשכי דטביא [ואני עושה מגילות מעורות צבאים] וסליקנא למתא דלית בה מקרי דרדקי [ואני הולך לעיר שאין בה מלמד תינוקות] וכתיבנא חמשא חומשי לחמשא ינוקי [וכותב אני חמישה חומשים לחמישה תינוקות] ומתנינא שיתא סידרי לשיתא ינוקי [ושונה אני שישה סדרים של משנה לשישה תינוקות], לכל חד וחד אמרי ליה [אחד ואחד אני אומר לו] אתני סידרך לחברך [שנה את סידרך, את מה שלמדת, לחברך] ועל ידי כך למדים כולם תורה ומשנה כולה.

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי: כַּמָּה גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂה חִיָּיא! אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי: אֲפִילּוּ מִמְּךָ? אֲמַר לֵיהּ: אִין. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי: אֲפִילּוּ מֵאַבָּא? אֲמַר לֵיהּ: חַס וְשָׁלוֹם! לֹא תְּהֵא כָּזֹאת בְּיִשְׂרָאֵל.

והיינו [והוא] שאמר רבי: כמה גדולים מעשה חייא. אמר ליה [לו] ר' שמעון ברבי לאביו: אפילו ממך? אמר ליה [לו]: אין [כן]. אמר ליה [לו]: ר' ישמעאל בר' יוסי: אפילו מאבא מר' יוסי? אמר ליה [לו] רבי: חס ושלום, לא תהא כזאת בישראל. ושוב חוזרים לסיפור פטירתו של רבי.

אָמַר לָהֶן: לִבְנִי קָטָן אֲנִי צָרִיךְ. נִכְנַס רַבִּי שִׁמְעוֹן אֶצְלוֹ, מָסַר לוֹ סִדְרֵי חָכְמָה.

אמר להן רבי לסובבים אותו: "לבני קטן אני צריך". נכנס ר' שמעון אצלו, מסר לו סדרי חכמה כיצד הוא צריך לנהוג, ומה הם עיקרי תורה,

אָמַר לָהֶן: לִבְנִי גָּדוֹל אֲנִי צָרִיךְ. נִכְנַס רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֶצְלוֹ, וּמָסַר לוֹ סִדְרֵי נְשִׂיאוּת. אָמַר לוֹ: בְּנִי, נְהוֹג נְשִׂיאוּתְךָ בְּרָמִים, זְרוֹק מָרָה בַּתַּלְמִידִים.

אמר להן: "לבני גדול אני צריך", נכנס רבן גמליאל אצלו, ומסר לו סדרי נשיאות. אמר לו: "בני, נהוג נשיאותך ברמים (ביד רמה), זרוק מרה בתלמידים", שתנהג בהם בתקיפות שתהא אימתך עליהם.

אִינִי?! וְהָא כְּתִיב ״וְאֶת יִרְאֵי ה׳ יְכַבֵּד״, וְאָמַר מָר: זֶה יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה, כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה תַּלְמִיד חָכָם הָיָה עוֹמֵד מִכִּסְּאוֹ, וּמְחַבְּקוֹ וּמְנַשְּׁקוֹ, וְקוֹרֵא לוֹ: רַבִּי רַבִּי, מָרִי מָרִי!

ושואלים: איני [וכי כן היא] הדרך? והא כתיב [והרי נאמר]: "ואת יראי ה' יכבד" (תהלים טו, ד), ואמר מר [החכם]: זה יהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו, ומחבקו ומנשקו, וקורא לו: רבי רבי, מרי מרי [אדוני אדוני], הרי שאפילו מלך כשר נוהג קירבה לתלמידים!

לָא קַשְׁיָא, הָא – בְּצִינְעָא, הָא – בְּפַרְהֶסְיָא.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] הא בצינעא [זה בצינעה] שהיה בין שניהם — היה מכבד ומחבב את התלמידים, הא בפרהסיא [זה ברבים], צריך שתהא אימתו מוטלת עליהם.

תַּנְיָא, רַבִּי מוּטָּל בְּצִיפּוֹרִי, וּמָקוֹם מוּכָן לוֹ בְּבֵית שְׁעָרִים. וְהָתַנְיָא: ״צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף״ – הַלֵּךְ אַחַר רַבִּי לְבֵית שְׁעָרִים:

תניא [שנויה ברייתא]: רבי היה מוטל בשעת חוליו בציפורי, ומקום מוכן לו לקבורה בבית שערים. ומקשים, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מה שנאמר "צדק צדק תרדף" (דברים טז, כ) — הלך אחר רבי לבית שערים, משמע ששם היה מקום מגוריו הקבוע!

רַבִּי בְּבֵית שְׁעָרִים הֲוָה, אֶלָּא כֵּיוָן דַּחֲלַשׁ – אַמְטִיוּהִי לְצִיפּוֹרִי,

ומשיבים: רבי בבית שערים הוה [היה גר], אלא כיון דחלש [שחלה ונחלש] אמטיוהי [העבירו אותו] לציפורי,