כִּי פְּלִיגִי – אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל. רַבִּי יוֹחָנָן – כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל. וְרֵישׁ לָקִישׁ – עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הָתָם אֶלָּא דְּשַׁיָּיךְ לֵיהּ לְשִׁיעְבּוּדָא דְּאוֹרַיְיתָא, אֲבָל הָכָא – לָא שַׁיָּיךְ שִׁיעְבּוּדָא דְּאוֹרַיְיתָא.

כי פליגי אליבא [כאשר נחלקו, הרי זה לפי שיטתו] של ר' ישמעאל. ר' יוחנן כדברי ר' ישמעאל כפשוטם, וריש לקיש סבור כי עד כאן לא שמענו כי קאמר [שאמר] ר' ישמעאל התם [שם] אלא ששייך ליה [לו הענין] לשיעבודא דאורייתא [לשיעבוד מן התורה], שכן ערב משועבד מן התורה אבל הכא [כאן] לא שייך שיעבודא דאורייתא [שעבוד מן התורה] כלל, שהרי לא היתה לאיש כל התחייבות מוקדמת.

גּוּפָא, אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: ״כַּמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִנְךָ״? ״כָּךְ וְכָךְ״. ״וְכַמָּה אַתָּה נוֹתֵן לְבִתְּךָ״? ״כָּךְ וְכָךְ״. עָמְדוּ וְקִידְּשׁוּ – קָנוּ. הֵן הֵן הַדְּבָרִים הַנִּקְנִים בַּאֲמִירָה.

גופא (לגופה) של הלכה שהזכרנו קודם, אמר רב גידל אמר רב, אמר אבי הבת: "כמה אתה נותן לבנך"? ואמר לו אבי הבן: "כך וכך". ושאל אותו אבי הבן: "וכמה אתה נותן לבתך"? — והשיב לו: "כך וכך". עמדו וקידשו — קנו את כל הדברים שהתנו ההורים ביניהם בלי לעשות קנין, שכן הן הן הדברים הנקנים באמירה.

אֲמַר רָבָא: מִסְתַּבְּרָא מִילְּתָא דְּרַב – בְּבִתּוֹ נַעֲרָה, דְּקָא מָטֵי הֲנָאָה לִידֵיהּ. אֲבָל בּוֹגֶרֶת, דְּלָא מָטֵי הֲנָאָה לִידֵיהּ – לָא.

אמר רבא: מסתברא מילתא [מסתבר דברו] של רב בבתו נערה, וטעם הדבר — דקא מטי [שבאה] הנאה לידיה [לידו] של האב, שכן הוא זוכה בכסף קידושיה ובכתובתה, וכיון שיש לו הנאה בכך, הריהו גומר ומקנה מה שהבטיח באמירה בלבד, אבל בוגרת שלא מטי [באה] הנאה לידיה [לידו], שהרי כסף הקידושין והכתובה שייכים רק לה — לא.

וְהָאֱלֹהִים! אֲמַר רַב אֲפִילּוּ בּוֹגֶרֶת. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי – אֲבִי הַבֵּן מַאי הֲנָאָה אֲתָא לִידֵיהּ? אֶלָּא, בְּהַהִיא הֲנָאָה דְּקָמִיחַתְּנֵי אַהֲדָדֵי – גָּמְרֵי וּמַקְנֵי לַהֲדָדֵי.

והוסיף רבא בלשון שבועה: והאלהים! לאמיתו של דבר אמר רב: אפילו בבוגרת הדין כן. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך], אבי הבן מאי [מה, איזו] הנאה אתא לידיה [באה לידו] שמקנה באמירה בלבד? אלא צריכים לומר שסבור רב כי בההיא [באותה] הנאה דקמיחתני אהדדי גמרי ומקני להדדי [שמתחתנים זה בזה ומרוצים בכך, הרי הם גומרים ומקנים את הדברים זה לזה].

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: דְּבָרִים הַלָּלוּ נִיתְּנוּ לִיכָּתֵב? אוֹ לֹא נִיתְּנוּ לִיכָּתֵב? אֲמַר לֵיהּ: לֹא נִיתְּנוּ לִיכָּתֵב.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: דברים הללו של תנאי נישואין ניתנו ליכתב (להכתב), כלומר, אם באים להחתים עדים וכיוצא בזה ולעשות את התנאים הללו כשטר גמור, האם אפשר לעשות זאת, או לא ניתנו ליכתב? אמר ליה [לו]: לא ניתנו ליכתב.

אֵיתִיבֵיהּ: הַפִּקְחִין הָיוּ כּוֹתְבִין ״עַל מְנָת שֶׁאָזוּן אֶת בִּתֵּךְ חָמֵשׁ שָׁנִים כָּל זְמַן שֶׁאַתְּ עִמִּי״. מַאי ״כּוֹתְבִין״ – אוֹמְרִים.

איתיביה [הקשה לו] ממה ששנינו במשנתנו: הפקחין היו כותבין "על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי", משמע שניתן הדבר להיכתב! ענה לו רב אשי: מאי [מה פירוש] "כותבין" — אומרים.

וְקָרֵי לֵיהּ לַאֲמִירָה ״כְּתִיבָה״? אִין, וְהָתְנַן: הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ ״דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי בִּנְכָסַיִיךְ״ וְתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ.

ושאל שוב רבינא: וקרי ליה [וכי קורא לה התנא] לאמירה כתיבה? ענה לו: אין [כן], והתנן [וכן שנינו במשנה]: הכותב לאשתו "דין ודברים אין לי בנכסייך", ותני [ושנה] ר' חייא כביאור לדבר: האומר לאשתו, משמע שאמירה קרויה כתיבה.

תָּא שְׁמַע: אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָרֵי אֵירוּסִין וְנִשּׂוּאִין אֶלָּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם. הָא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם – כּוֹתְבִין. מַאי לָאו – שְׁטָרֵי פְּסִיקְתָּא!

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם. ונלמד מכאן: הא [הרי] אם היה זה מדעת שניהם — כותבין. מאי לאו [האם לא] מדובר פה בשטרי פסיקתא [פסק], כלומר, בתנאים של הנישואין, והרי שצריך כתיבה!

לָא שְׁטָרֵי אֵירוּסִין מַמָּשׁ, כִּדְרַב פַּפָּא וְרַב שֵׁרֵבְיָא. דְּאִיתְּמַר, כְּתָבוֹ לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ, רַבָּה וְרָבִינָא אָמְרִי: מְקוּדֶּשֶׁת, רַב פַּפָּא וְרַב שֵׁרֵבְיָא אָמְרִי: אֵינָהּ מְקוּדֶּשֶׁת.

ודוחים: לא, הכוונה היא לשטרי אירוסין ממש. כלומר, שמקדש את האשה בשטר, ושטר זה צריך להיות כתוב מדעת שניהם. כמו שאמרו רב פפא ורב שרביא. דאיתמר [שנאמר]: כתבו הבעל לשטר אירוסין לשמה של אשה מסויימת, ושלא מדעתה, שהיא לא ידעה זאת — רבה ורבינא אמרי [אומרים]: מקודשת, רב פפא ורב שרביא אמרי [אומרים]: אינה מקודשת.

תָּא שְׁמַע: מֵתוּ – בְּנוֹתֵיהֶן נִיזּוֹנוֹת מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, וְהִיא נִיזּוֹנֶת מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּבַעֲלַת חוֹב.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממה ששנינו במשנתנו: מתו שני הבעלים הללו — בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין, והיא הבת שהיה עליה התנאי ניזונת מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב. משמע שלא מסתפקים באמירה אלא כתבו זאת בשטר, שכן אחרת לא היתה יכולה לטרוף מנכסים משועבדים!

הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ.

ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בשקנו מידו, שעשו מעשה קנין ובמקרה זה ודאי אפשר לכתוב שטר.

אִי הָכִי, בָּנוֹת נַמִי! בְּשֶׁקָּנוּ לָזוֹ וְלֹא קָנוּ לָזוֹ.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שהיה שם קנין, אם כן הבנות שלו נמי [גם כן] יטרפו מנכסים משועבדים! ומשיבים: מדובר באופן שקנו לזו ולא קנו לזו, שעשו קנין לצורך בת אשתו, ולא לבנות שנולדו להם לאחר שנישאו.

וּמַאי פָּסְקָא? אִיהִי דַּהֲוַאי בִּשְׁעַת קִנְיָן – מְהַנֵּי לָהּ קִנְיָן, בָּנוֹת דְּלָא הָווּ בִּשְׁעַת קִנְיָן – לָא מְהַנֵּי לְהוּ קִנְיָן.

ושואלים: ומאי פסקא [ומהי הפסיקה], מה גורם להחליט שדווקא במקרה זה עשו קנין ולענין אחר לא עשו קנין? ומשיבים: איהי [היא] הבת שהיתה לאשה מבעלה הקודם דהואי [שהיתה] בשעת קנין כשנישאת — מהני [מועיל] לה הקנין, ואילו הבנות שנולדו להם לאחר הנישואין שלא הוו [היו] בשעת הקנין — לא מהני להו [מועיל להן] הקנין.

מִי לָא עָסְקִינַן דַּהֲוַאי בִּשְׁעַת קִנְיָן, וְהֵיכִי דָּמֵי – כְּגוֹן דְּגֵרְשָׁהּ וְאַהַדְרָהּ!

ומקשים: מי לא עסקינן דהואי [האם אין אנו עוסקים גם במקרה שהיו] הבנות בשעת קנין, והיכי דמי [וכיצד יכול להיות הדבר] שיהיו בנות שניהם בשעת הקנין — כגון שגרשה ואהדרה [והחזירה] והיו להם בנות משותפות מנישואיהם הקודמים!

אֶלָּא, אִיהִי דְּלֵיתָא בִּתְנַאי בֵּית דִּין – מְהַנֵּי לָהּ קִנְיָן, בָּנוֹת דְּאִיתְנְהוּ בִּתְנַאי בֵּית דִּין – לָא מְהַנֵּי לְהוּ קִנְיָן.

אלא כך צריך לומר: איהי דליתא [היא, בתו החורגת שאינה] נכללת בתנאי בית דין, שאין לה זכות למזונות בדרך כלל — מהני [מועיל] לה קנין, ואילו הבנות שלו דאיתנהו [שיש להן] זכות מתוך תנאי בית דין — לא מהני להו [מועיל להן] הקנין.

מִגְרַע גָּרְעֵי?! אֶלָּא, בְּנוֹתָיו הַיְינוּ טַעְמָא: כֵּיוָן דְּאִיתְנְהוּ בִּתְנַאי בֵּית דִּין, אֵימַר צְרָרֵי אַתְפְּסִינְהוּ.

ותוהים: האם משום שיש להן תנאי בית דין מגרע גרעי [גרועות הן יותר]? להיפך, כיון שיש גם תנאי בית דין שיתפרנסו, לכאורה צריך היה להיות כוחן עדיף! אלא כך צריך לומר: בנותיו היינו טעמא [זהו הטעם] כיון דאיתנהו [שהן ישנן] בתנאי בית דין ודרך בני אדם לדאוג לפרנסתן, אימר צררי אתפסינהו [אמור שצרורות, כסף, התפיס, נתן, להן] כתשלומים עבור המזונות כבר בחייו ולכן אינן יכולות לגבות מן המשועבדים שמא יש להן כבר כדי צרכן, אבל בת זו שהיא חורגת, ואין עליה תנאי בית דין — אין אנו חוששים שנתן לה משלו כלום.

״לֹא יֹאמַר הָרִאשׁוֹן״. אָמַר רַב חִסְדָּא: זֹאת אוֹמֶרֶת בַּת אֵצֶל אִמָּהּ.

שנינו במשנה: לא יאמר הראשון הרי אני זנה רק כשתהיה אצלי, אלא מוליך מזונות למקום שבו מצויות היא ואמה. אמר רב חסדא: זאת אומרת שבמקרה של גירושין הולכת הבת ומתגוררת אצל אמה, ולא אצל אביה.

מִמַּאי דְּבִגְדוֹלָה עָסְקִינַן? דִּלְמָא בִּקְטַנָּה עָסְקִינַן, וּמִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה.

ושואלים: מנין לרב חסדא זאת, ממאי [ממה], מנין יודע אתה שבבת גדולה עסקינן [אנו עוסקים], ומטעם זה? דלמא [שמא] בבת קטנה עסקינן [אנו עוסקים], ומשום מעשה שהיה, שחוששים לחייה.

דְּתַנְיָא: מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בֵּן קָטָן לְאִמּוֹ, יוֹרְשֵׁי הָאָב אוֹמְרִים: יְהֵא גָּדֵל אֶצְלֵנוּ, וְאִמּוֹ אוֹמֶרֶת: יְהֵא בְּנִי גָּדֵל אֶצְלִי – מַנִּיחִין אוֹתוֹ אֵצֶל אִמּוֹ, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ אֵצֶל רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ. מַעֲשֶׂה הָיָה וּשְׁחָטוּהוּ עֶרֶב הַפֶּסַח!

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מי שמת והניח בן קטן לאמו, יורשי האב אומרים: יהא הבן גדל אצלנו, ואמו אומרת: יהא בני גדל אצלי — מניחין אותו אצל אמו, ואין מניחין אותו אצל מי שהוא ראוי ליורשו. מעשה היה בילד כזה ושחטוהו יורשיו ערב הפסח! ולכן אף בקטנה שיש לגביה התחייבויות, אין משאירים אותה אצל אנשים העלולים להזיק לה כדי להפטר מהתחייבותם. ואם כן מנין לו לומר שתמיד הולכת הבת לדור במחיצת אימה?

אִם כֵּן, לִיתְנֵי לְמָקוֹם שֶׁהִיא,

ומשיבים: אם כן ליתני [שישנה] למקום שהיא בדרך כלל, בלי לפרט היכן,