בְּלָאוֹתֶיהָ קַיָּימִין.

בלאותיה הקיימין, כלומר, את בגדיה. וכיוצא בהם גם שאר נכסים שהביאה, והם קיימים עדיין — לא הפסידה אותם.

תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: זִינְּתָה – הִפְסִידָה בְּלָאוֹתֶיהָ קַיָּימִין. אָמַר לֵיהּ: אִם הִיא זִינְּתָה, כֵּלֶיהָ מִי זְנַאי? תְּנֵי: לֹא הִפְסִידָה בְּלָאוֹתֶיהָ קַיָּימִין.

תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב נחמן: זינתה — הפסידה בלאותיה קיימין. אמר ליה [לו]: אם היא זינתה, כליה מי זנאי [האם זנו]? ובודאי אין קונסים גם את נכסיה בזה אלא תני [שנה להיפך]: לא הפסידה בלאותיה קיימין.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מְנַחֵם סְתִימְתָאָה. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: זִינְּתָה – לֹא הִפְסִידָה בְּלָאוֹתֶיהָ קַיָּימִין.

וכיוצא בזה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: ברייתא זו ששנה חוזר המשניות לפני רב נחמן היא דברי ר' מנחם סתימתאה [הסתום] (שדבריו נאמרו כסתם משנה בכמה מקומות), אבל חכמים אומרים: זינתה — לא הפסידה בלאותיה קיימין.

״אִם מִתְּחִלָּה נְשָׂאָהּ״ כו׳. אָמַר רַב הוּנָא: אַיְלוֹנִית – אִשָּׁה וְאֵינָהּ אִשָּׁה, אַלְמָנָה – אִשָּׁה גְּמוּרָה.

שנינו במשנה שאם מתחלה נשאה ביודעו שהיא איילונית — יש לה כתובה. אמר רב הונא: אילונית — אשה ואינה אשה, אלמנה לכהן גדול — אשה גמורה.

אַיְלוֹנִית אִשָּׁה וְאֵינָהּ אִשָּׁה, הִכִּיר בָּהּ – יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה, לֹא הִכִּיר בָּהּ – אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. אַלְמָנָה אִשָּׁה גְּמוּרָה, בֵּין הִכִּיר בָּהּ בֵּין לֹא הִכִּיר בָּהּ – יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה.

ומסבירים: אילונית אשה ואינה אשה, שפעמים נחשבת כאשתו ופעמים אינה נחשבת כאשתו, כיצד? אם הכיר בה וידע שהיא איילונית כאשר נשאה — יש לה כתובה כאשה רגילה, ואם לא הכיר בה — אין לה כתובה. אלמנה לכהן גדול הריהי אשה גמורה, בין הכיר בה כאשר נשאה וידע שהיא אלמנה, בין לא הכיר בה שהיא אלמנה — יש לה כתובה.

וְרַב יְהוּדָה אוֹמֵר: אַחַת זוֹ וְאַחַת זוֹ אִשָּׁה וְאֵינָהּ אִשָּׁה, הִכִּיר בָּהּ – יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה, לֹא הִכִּיר בָּהּ – אֵין לָהּ כְּתוּבָּה.

ורב יהודה אומר: אחת זו ואחת זו אשה ואינה אשה. כלומר, גם אלמנה, אם הכיר בה וידע שזה היה מעמדה — יש לה כתובה, ואם לא הכיר בה — אין לה כתובה.

מֵיתִיבֵי: כְּנָסָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁהִיא כֵּן, וְנִמְצֵאת שֶׁהִיא כֵּן – יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה. הָא סְתָמָא – אֵין לָהּ כְּתוּבָּה!

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: כנסה את האשה בחזקת שהיא כן, שיש בה פגם מסויים או שהיא אסורה עליו, ונמצאת שהיא כן, כפי שידע מראש — יש לה כתובה. ונדייק מכאן: הא סתמא [הרי אם כנס אותה סתם] ונתברר שיש בה פגם או שאסורה עליו — אין לה כתובה. וקשה מכאן על רב הונא!

לָא תֵּימָא: הָא סְתָמָא אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. אֶלָּא אֵימָא: כְּנָסָהּ בְּחֶזְקַת שֶׁאֵינָהּ כֵּן, וְנִמְצֵאת שֶׁהִיא כֵּן – אֵין לָהּ כְּתוּבָּה.

ודוחים: לא תימא [אל תאמר, אל תדייק]: הא סתמא [הרי אם כנסה סתם] אין לה כתובה, אלא אימא [אמור ותדייק כך]: הרי אם כנסה בחזקת שאינה כן, ונמצאת שהיא כן — אין לה כתובה.

אֲבָל סְתָמָא מַאי? אִית לָהּ. אַדְּתָנֵי בְּחֶזְקַת שֶׁהִיא כֵּן וְנִמְצֵאת שֶׁהִיא כֵּן יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה, לַשְׁמְעִינַן סְתָמָא וְכָל שֶׁכֵּן הָא!

ושואלים: אבל אם כנס אותה סתמא מאי [סתם ולא פירש, מה משמע שיהא הדין] — אית [יש] לה כתובה, אם כן, אדתני [עד שהוא שונה] בחזקת שהיא כן ונמצאת שהיא כן יש לה כתובה, לשמעינן סתמא [שישמיע לנו בכנסה סתם], וכל שכן הא [זו] שכנסה על מנת כן!

וְעוֹד תָּנֵי: כְּנָסָהּ בְּיָדוּעַ, וְנִמְצֵאת בְּיָדוּעַ – יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה, כְּנָסָהּ סְתָם – אֵין לָהּ כְּתוּבָּה. תְּיוּבְתָּא דְּרַב הוּנָא!

ועוד קשה, שהרי תני [שנה החכם] בברייתא אחרת במפורש: כנסה בידוע שיש בה פגם מסויים ונמצאת בידוע — יש לה כתובה, כנסה סתם — אין לה כתובה. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רב הונא!

רַב הוּנָא מַתְנִיתִין אַטְעִיתֵיהּ. הוּא סָבַר: מִדְּקָא מַפְלִיג בְּאַיְלוֹנִית וְלָא קָמַפְלִיג בְּאַלְמָנָה – מִכְּלָל דְּאַלְמָנָה אֲפִילּוּ בִּסְתָמָא נַמִי אִית לָהּ, וְלָא הִיא; כִּי קָתָנֵי לָהּ לְאַלְמָנָה – אַפְּלוּגְתָּא דְּאַיְלוֹנִית קָאֵי. הדרן עלך אלמנה ניזונת

ומסבירים: רב הונא מתניתין אטעיתיה [משנתנו הטעתה אותו], שמתוך דיוק שדייק בלשונה הגיע למסקנה זו, ועל פיה אמר דברים שלא כדין. הוא סבר: מדקא מפליג [מכיון שהמשנה מחלקת] באילונית ולא קמפליג [ואינה מחלקת] באלמנה, מכלל הדברים אתה למד כי אלמנה אפילו בסתמא נמי אית [בסתם גם כן יש] לה כתובה, גם אם לא ידע שהיא אלמנה, ולאמיתו של דבר ולא היא [ואינו כן] אלא כי קתני לה [כאשר שנה את דין] האלמנה, אפלוגתא [לגבי החלוקה] של אילונית קאי [הוא עומד], לומר שאלמנה דינה כאיילונית, שאף בה יש לחלק אם ידע בה או לא ידע בה מתחילה, אלא שהזכיר במשנה רק את האיילונית והוא הדין גם לאלמנה.

מתני׳ הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה וּפָסְקָה עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים – חַיָּיב לְזוּנָהּ חָמֵשׁ שָׁנִים.

נִיסֵּת לְאַחֵר וּפָסְקָהּ עִמּוֹ כְּדֵי שֶׁיָּזוּן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים – חַיָּיב לְזוּנָהּ חָמֵשׁ שָׁנִים. לֹא יֹאמַר הָרִאשׁוֹן: לִכְשֶׁתָּבֹא אֶצְלִי אֲזוּנָהּ, אֶלָּא מוֹלִיךְ לָהּ מְזוֹנוֹתֶיהָ לְמָקוֹם שֶׁאִמָּהּ.

הנושא את האשה ופסקה עמו, כלומר, קבעה איתו תנאי כדי שיזון את בתה שנולדה לה מאיש אחר, במשך חמש שנים — חייב לזונה חמש שנים בכל מקרה, שהרי התחייב לעשות כן.

וְכֵן לֹא יֹאמְרוּ שְׁנֵיהֶם: הֲרֵי אָנוּ זָנִין אוֹתָהּ כְּאֶחָד. אֶלָּא, אֶחָד זָנָהּ וְאֶחָד נוֹתֵן לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת.

ואם נתגרשה האשה בתוך הזמן הזה וניסת (נישאה) לאחר, ופסקה גם עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים — חייב אף הוא לזונה חמש שנים. ולא יאמר הראשון: לכשתבא הבת אצלי אזונה, אלא מוליך לה מזונותיה למקום שאמה נמצאת בו.

נִיסֵּת – הַבַּעַל נוֹתֵן לָהּ מְזוֹנוֹת, וְהֵן נוֹתְנִין לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת. מֵתוּ – בְּנוֹתֵיהֶן נִיזּוֹנוֹת מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, וְהִיא נִיזּוֹנֶת מִנְּכָסִים מְשׁוּעְבָּדִים, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְּבַעֲלַת חוֹב.

וכן לא יאמרו שניהם "הרי אנו זנין אותה כאחד", כלומר, ששניהם יזונו אותה בשותפות, אלא אחד זנה בפועל, ואחד נותן לה דמי מזונות.

הַפִּקְחִים הָיוּ כּוֹתְבִים: עַל מְנָת שֶׁאָזוּן אֶת בִּתֵּךְ חָמֵשׁ שָׁנִים כָּל זְמַן שֶׁאַתְּ עִמִּי.

ניסת (נישאת) אותה בת בתוך הזמן הזה — הבעל שנשא אותה הוא שנותן לה מזונות, כדין חובת הבעל לאשתו, והן שניהם נותנין לה דמי מזונות. אם מתו שני הבעלים הללו — בנותיהן שלהם ניזונות מנכסים בני חורין משום תנאי כתובה, והיא, בת אשתו, ניזונת מנכסים משועבדים, מפני שהיא כבעלת חוב, שהרי נתחייב לה בשטר ושטרה קודם.

גמ׳ אִתְּמַר, הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: חַיָּיב אֲנִי לְךָ מָנֶה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פָּטוּר.

הפקחים שנשותיהם היו מתנות איתם שיזונו את בנותיהן, היו כותבים ומפרשים: על מנת שאזון את בתך חמש שנים כל זמן שאת עמי, שלא יצטרכו לזון בת שאינה שלהם, בזמן שאמה אינה נשואה עוד להם.

הֵיכִי דָּמֵי? אִי דַּאֲמַר לְהוּ ״אַתֶּם עֵדַיי״ – מַאי טַעֲמָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ דְּקָפָּטַר? אִי דְּלָא אֲמַר לְהוּ ״אַתֶּם עֵדַיי״ – מַאי טַעֲמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּקָמְחַיֵּיב?

אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: האומר לחבירו "חייב אני לך מנה". ר' יוחנן אמר: חייב לתת לו, וריש לקיש אמר: פטור.

לְעוֹלָם דְּלָא קָאָמַר לְהוּ ״אַתֶּם עֵדַיי״, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּאָמַר לֵיהּ: חַיָּיב אֲנִי לְךָ מָנֶה בִּשְׁטָר. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב, אַלִּימָא מִילְּתָא דִּשְׁטָרָא כְּמַאן דַּאֲמַר לְהוּ ״אַתֶּם עֵדִים״ דָּמֵי. רֵישׁ לָקִישׁ אֲמַר: פָּטוּר, לָא אַלִּימָא מִילְּתָא דִּשְׁטָרָא.

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי [אם] שאמר להו [להם] לנוכחים שם "אתם עדיי שאני מודה לו " — מאי טעמא [מה הטעם] של ריש לקיש דקפטר [שפטר], הרי בפירוש הודה בפני עדים! אי [אם] שלא אמר להו [להם] "אתם עדיי" — מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוחנן דקמחייב [שמחייב]? והרי בלא שאומר במפורש "אתם עדי" אין בדבריו כלום!

תְּנַן: הַנּוֹשֵׂא אֶת הָאִשָּׁה וּפָסְקָה עִמּוֹ לָזוּן אֶת בִּתָּהּ חָמֵשׁ שָׁנִים – חַיָּיב לְזוּנָהּ חָמֵשׁ שָׁנִים. מַאי לָאו כִּי הַאי גַּוְונָא?

ומשיבים: לעולם תפרש שלא קאמר להו [להם] "אתם עדיי", והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] — שאמר ליה [לו] "חייב אני לך מנה בשטר". ר' יוחנן אמר: חייב, ומדוע — אלימא מילתא דשטרא כמאן דאמר להו [חזק הדבר שמזכיר ענין שטר כמו שאומר להם] "אתם עדים" דמי [נחשב]. ריש לקיש אמר: פטור, כי לדעתו לא אלימא מילתא דשטרא [אין חזק הדבר של הזכרת השטר] כדי שייחשב כהודאה של ממש.