גִּיהוּץ שֶׁלָּנוּ כְּכִבּוּס שֶׁלָּהֶם. וְאִי אָמְרַתְּ נִיעֲבַד גִּיהוּץ – מַעַבְּרָא לֵיהּ חוּמְרְתָא.

גיהוץ שלנו בבבל, שמעבירים אבן רכה על הבגד לשפשפו הוא ככיבוס שלהם בארץ ישראל, שרק אז מגיעים אנו לאותה דרגה של נקיון הבגד. ואין אנו יודעים לכבס בגדים במים כפי שהם עושים. ואי אמרת ניעבד [ואם אתה אומר שנעשה אנו] גיהוץ ואחר כך נבדוק — מעברא ליה חומרתא [מעבירה אותו, את כתם הדם, האבן] שבה משפשפים בשעת הגיהוץ. ולכן אין אנו יכולים לבדוק בדיקה זו.

הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּר רַבִּי, אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, בָּעַלְתִּי וְלֹא מָצָאתִי דָּם. אָמְרָה לֵיהּ: רַבִּי, עֲדַיִין בְּתוּלָה אֲנִי. אָמַר לָהֶן: הָבִיאוּ לִי שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת, אַחַת בְּתוּלָה וְאַחַת בְּעוּלָה. הֵבִיאוּ לוֹ, וְהוֹשִׁיבָן עַל פִּי חָבִית שֶׁל יַיִן. בְּעוּלָה – רֵיחָהּ נוֹדֵף, בְּתוּלָה – אֵין רֵיחָהּ נוֹדֵף, אַף זוֹ הוֹשִׁיבָהּ, וְלֹא הָיָה רֵיחָהּ נוֹדֵף, אָמַר לוֹ: לֵךְ זְכֵה בְּמִקָּחֲךָ.

ועוד מעשה מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבן גמליאל בר רבי, אמר ליה [לו]: רבי, בעלתי ולא מצאתי דם. אמרה ליה [לו] האשה הנתבעת: רבי, עדיין בתולה אני. אמר להן: הביאו לי שתי שפחות, אחת בתולה ואחת בעולה לצורך נסיון. הביאו לו, והושיבן על פי חבית של יין, ומצא שהבעולה — היה ריחה של החבית נודף מפיה, והבתולה — אין ריחה נודף. לאחר מכן אף את זו האשה שטענה שהיא בתולה הושיבה ולא היה ריחה נודף. אמר לו לבעל: מסתבר שצודקת היא ובתולה היא — לך, זכה במקחך.

וְנִבְדוֹק מֵעִיקָּרָא בְּגַוָּוהּ? גְּמָרָא הֲוָה שְׁמִיעַ לֵיהּ, מַעֲשֶׂה לָא הֲוָה חָזֵי, וְסָבַר דִּלְמָא לָא קִים לֵיהּ בְּגַוָּוהּ דְּמִלְּתָא שַׁפִּיר, וְלָאו אוֹרַח אַרְעָא לְזַלְזוּלֵי בִּבְנוֹת יִשְׂרָאֵל.

ושואלים: מאחר שידע רבן גמליאל דרך זו של בדיקה, ונבדוק מעיקרא בגווה [ושיבדוק מתחילה בה] ומדוע לא בדק מיד את האשה, וניסה תחילה בשתי השפחות? ומסבירים: גמרא הוה שמיע ליה [מסורת היה לו משמיעה], ואולם מעשה לא הוה חזי [ראה] שהדבר אמנם כן הוא, וסבר דלמא [שמא] לא קים ליה [ברור לו] בגווה דמלתא שפיר [בתוך, בפרטי, הדבר יפה], שאי אפשר להבחין היטב בבדיקה זו, ולאו אורח ארעא לזלזולי [ואין זו דרך ארץ לזלזל] בבנות ישראל ולהושיבן כך, וכיון שניסה וראה שהבדיקה עולה יפה — בדק באופן זה אף את האשה ההיא.

הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, אָמַר לוֹ: רַבִּי, בָּעַלְתִּי וְלֹא מָצָאתִי דָּם. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, מִמִּשְׁפַּחַת דּוֹרְקְטִי אֲנִי, שֶׁאֵין לָהֶן לֹא דַּם נִדָּה וְלֹא דַּם בְּתוּלִים. בָּדַק רַבָּן גַּמְלִיאֵל בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וּמָצָא כִּדְבָרֶיהָ. אָמַר לוֹ: לֵךְ זְכֵה בְּמִקָּחֲךָ, אַשְׁרֶיךָ שֶׁזָּכִיתָ לְמִשְׁפַּחַת דּוֹרְקְטִי.

ועוד מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבן גמליאל הזקן, אמר לו: רבי, בעלתי ולא מצאתי דם, אמרה לו האשה הנתבעת: רבי, ממשפחת דורקטי אני, שאין להן לא דם נדה ולא דם בתולים. בדק רבן גמליאל בקרובותיה אם אמנם נכון הדבר לגבי המשפחה, ומצא כדבריה. אמר לו: לך, זכה במקחך, אשריך שזכית למשפחת דורקטי, שאין לך בעיות עם דמים אלה.

מַאי דּוֹרְקְטִי – דּוֹר קָטוּעַ. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: תַּנְחוּמִים שֶׁל הֶבֶל נִיחֲמוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לְאוֹתוֹ הָאִישׁ. דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: כְּשֵׁם שֶׁהַשְּׂאוֹר יָפֶה לָעִיסָּה כָּךְ דָּמִים יָפִים לָאִשָּׁה. וְתָנָא מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: כָּל אִשָּׁה שֶׁדָּמֶיהָ מְרוּבִּין – בָּנֶיהָ מְרוּבִּים.

ומסבירים: מאי [ומה היא לשון] "דורקטי" — כעין קיצור של המלים: דור קטוע. ומעירים: אמר ר' חנינא: תנחומים של הבל ניחמו רבן גמליאל לאותו האיש. כלומר, דברי תנחומים אלה אין בהם ממש, משום שבאמת יש חסרון באשה זו. דתני [ששנה] ר' חייא: כשם שהשאור יפה לעיסה, כך דמים יפים לאשה. ותנא [ושנה החכם] משום (משמו של) ר' מאיר: כל אשה שדמיה מרובין — בניה מרובים. ואשה זו שאין לה דמים — מן הסתם גם לא יהיו לה בנים מרובים.

אִתְּמַר, רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אֲמַר: ״זְכֵה בְּמִקָּחֲךָ״ אֲמַר לֵיהּ. וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין אֲמַר: ״נִתְחַיֵּיב בְּמִקָּחֲךָ״ אֲמַר לֵיהּ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דַּאֲמַר ״נִתְחַיֵּיב״ – הַיְינוּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אֶלָּא לְמַאן דַּאֲמַר ״זְכֵה״ – מַאי זְכוּתָא? דְּלָא אָתֵי לִידֵי סְפֵק נִדָּה.

אתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בגירסת הדברים. ר' ירמיה בר אבא אמר: "זכה במקחך" אמר ליה [לו], ור' יוסי בר אבין אמר: "נתחייב במקחך" אמר ליה [לו]: ומבררים: בשלמא למאן שאמר [נניח לשיטת מי שאומר] "נתחייב" — היינו [זהו] שאמר ר' חנינא שתנחומים של הבל הם, משום שאשה זו שדמיה מעטים יש פגם בפריון שלה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] "זכה", מאי זכותא [מה הזכות שבכך]? ומשיבים: יש בכך זכות מצד אחר, דלא אתי [שאינו בא] על ידה לידי ספק נדה, שהרי אין לה דם נידה.

הַהוּא דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי, אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי, בָּעַלְתִּי וְלֹא מָצָאתִי דָּם. אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, עֲדַיִין בְּתוּלָה הָיִיתִי, וּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת הֲוָה. רָאָה רַבִּי שֶׁפְּנֵיהֶם שְׁחוֹרִים, צִוָּה עֲלֵיהֶן וְהִכְנִיסוּם לַמֶּרְחָץ, וְהֶאֱכִילוּם וְהִשְׁקוּם, וְהִכְנִיסוּם לְחֶדֶר, בָּעַל וּמָצָא דָּם. אָמַר לוֹ: לֵךְ זְכֵה בְּמִקָּחֲךָ. קָרֵי רַבִּי עֲלֵיהֶם: ״צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ״.

ועוד מסופר מעין אלה: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבי, אמר ליה [לו]: רבי בעלתי ולא מצאתי דם, אמרה לו האשה הנתבעת: רבי עדיין בתולה הייתי. ומעירים: שבזמן מעשה זה שני [שנות] בצורת הוה [היו] השנים ההן, ראה רבי שפניהם שחורים מפני הרעב. צוה עליהן והכניסום למרחץ, והאכילום והשקום, והכניסום לחדר ושם בחדר בעל האיש ומצא דם. אמר לו: לך, זכה במקחך. שלא מצא עד אז דם משום ששניהם היו חלושים מאד. קרי [קרא] רבי עליהם מקרא זה: "צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ" (איכה ד, ח), עד שאין הדם יצא מהם.

מתני׳ בְּתוּלָה כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מָנֶה. בְּתוּלָה, אַלְמָנָה, גְּרוּשָׁה, וַחֲלוּצָה מִן הָאֵירוּסִין – כְּתוּבָּתָן מָאתַיִם, וְיֵשׁ לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִים.

בתולה — כתובתה מאתים זוז, ואלמנה — כתובתה מנה (מאה זוז). בתולה אלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין, כל עוד היא בתולה — כתובתן מאתים ויש להן טענת בתולים, שהרי לא נישאו, והן עדיין בחזקת בתולות.

גמ׳ מַאי אַלְמָנָה? אָמַר רַב חָנָא בַּגְדָּתָאָה: אַלְמָנָה – עַל שֵׁם מָנֶה. אַלְמָנָה מִן הָאֵירוּסִין מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אַיְּידֵי דְּהָא קָרֵי לָהּ אַלְמָנָה – הָא נַמִי קָרֵי לָהּ אַלְמָנָה.

מסבירים: מאי [מה הוא לשון] "אלמנה" — אמר רב חנא בגדתאה [מבגדד]: "אלמנה" — על שם מנה. שהוא כעין נוטריקון "אל מנה" — שמקבלת רק מנה. ושואלים: אם כן, אלמנה מן האירוסין שכתובתה כאמור מאתים, מאי איכא למימר [מה יש לומר], מדוע נקראת אף היא אלמנה! ומשיבים: איידי דהא קרי לה [כיון שזו, מן הנישואין, קוראים אותה] אלמנה, הא נמי קרי לה [זו, מן האירוסין, גם כן קוראים אותה] אלמנה.

אַלְמָנָה דִּכְתִיבָא בְּאוֹרַיְיתָא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? דַּעֲתִידִין רַבָּנַן דִּמְתַקְּנִי לָהּ מָנֶה. וּמִי כָּתַב קְרָא לֶעָתִיד? אִין, דִּכְתִיב ״וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהוֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר״, וְתָנָא רַב יוֹסֵף: אַשּׁוּר זוֹ סִלֵיקָא. וּמִי הֲוַאי? אֶלָּא דַּעֲתִידָה, הָכָא נַמִי – דַּעֲתִידָה.

ושואלים: זה הסבר למנהג דורות אחרונים, אבל אלמנה דכתיבא באורייתא [שנאמרה בתורה], מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי אז לא היתה תקנה זו של כתובת אלמנה! ומשיבים: אף בתורה קראו לה כך, על שם שעתידין רבנן דמתקני [חכמים שיתקנו] לה כתובה של מנה. ותוהים: ומי כתב קרא [והאם נאמר מקרא] על שם העתיד? ומשיבים: אין [כן], דכתיב [שנאמר]: "ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההלך קדמת אשור" (בראשית ב, יד), ותנא [ושנה] רב יוסף: אשור זו העיר סליקא. ויש לשאול ומי הואי [והאם היתה] עיר זו בזמן התורה? אלא נאמר כן בתורה משום שעתידה להיות עיר זו. הכא נמי [כאן גם כן] נקראה "אלמנה" משום שעתידה אשה כזו לקבל כתובה בשווי של מנה.

וְאָמַר רַב חָנָא בַּגְדָּתָאָה: מָטָר מַשְׁקֶה, מַרְוֶה, וּמְזַבֵּל, וּמְעַדֵּן, וּמַמְשִׁיךְ. אֲמַר רָבָא בַּר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאִיתֵּימָא רַב יֵימַר בַּר שֶׁלֶמְיָא: מַאי קְרָא – ״תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת גְּדוּדֶיהָ בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ״.

כיון שהזכרנו את דברי רב חנא בגדתאה, מזכירים דרשה אחרת משמו, ואמר רב חנא בגדתאה [מבגדד]: מטר — משקה, מרוה, ומזבל, ומעדן את הפירות, וממשיך (מוסיף, מרבה אותם). אמר רבא בר ר' ישמעאל, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב יימר בר שלמיא: מאי קרא [מהו הכתוב] שממנו למדים דבר זה — שנאמר: "תלמיה רוה נחת גדודה ברביבים תמגגנה צמחה תברך" (תהלים סה, יא). "תלמיה רוה" — משקה ומרוה, "ברביבים תמוגגנה" — מזבל, "צמחה תברך" — מעדן, וממשיך.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִזְבֵּחַ – מֵזִיחַ, וּמֵזִין, מְחַבֵּב, מְכַפֵּר. הַיְינוּ מְכַפֵּר הַיְינוּ מֵזִיחַ! מֵזִיחַ גְּזֵירוֹת וּמְכַפֵּר עֲוֹנוֹת.

אמר ר' אלעזר מדרש בדרך דומה: מזבח הוא כעין נוטריקון של מזיח (מזיז) את החטאים, ומזין, שבזכותו ניזונים הכל, מחבב את ישראל על אביהם שבשמים, ומכפר. ושואלים: היינו [זהו] מכפר היינו [זהו] מזיח, שהרי לשניהם אותה משמעות! ומסבירים: אין הדבר כן, מזיח פירושו שהוא מזיז ומסלק את הגזירות, ומכפר הוא לעונות. ועוד מביאים מה ש

וַאֲמַר רַב חָנָא בַּגְדָּתָאָה: תַּמְרֵי מְשַׁחֲנָן, מַשְׂבְּעָן, מְשַׁלְשְׁלָן, מְאַשְׁרָן וְלָא מְפַנְקָן. אָמַר רַב: אָכַל תְּמָרִים אַל יוֹרֶה. מֵיתִיבֵי: תְּמָרִים, שַׁחֲרִית וְעַרְבִית – יָפוֹת, בְּמִנְחָה – רָעוֹת, בַּצָּהֳרַיִם – אֵין כְּמוֹתָן. וּמְבַטְּלוֹת שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: מַחֲשָׁבָה רָעָה, וְחוֹלִי מֵעַיִם, וְתַחְתּוֹנִיּוֹת!

אמר רב חנא בגדתאה [מבגדד]: תמרי [תמרים] יש בהן כמה מעלות, שהן: משחנן [מחממות], משבען [משביעות], משלשלן [משלשלות], מאשרן ולא מפנקן [מחזקות ואינן מפנקות]. אמר רב: אכל תמרים — אל יורה הלכה, משום שהתמרים יש בהן כדי לשכר. מיתיבי [מקשים] על כך: תמרים, שחרית וערבית — יפות לאוכל אותן, במנחה — רעות לאוכל אותן, בצהרים — אין כמותן לטוב, ומבטלות שלשה דברים: מחשבה רעה (דאגה), וחולי מעים, ומחלת התחתוניות (טחורים). הרי שתמרים בדרך כלל טובים הם!

מִי אָמְרִינַן דְּלָא מַעֲלוּ? עַלּוּיֵי מַעֲלוּ, וּלְפִי שַׁעְתָּא טָרְדָּא. מִידֵי דַּהֲוָה אַחַמְרָא, דְּאָמַר מָר הַשּׁוֹתֶה רְבִיעִית יַיִן אַל יוֹרֶה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לָא קַשְׁיָא; הָא – מִקַּמֵּי נַהֲמָא, הָא – לְבָתַר נַהֲמָא. דַּאֲמַר אַבַּיֵי, אָמְרָה לִי אֵם: תַּמְרֵי מִקַּמֵּי נַהֲמָא – כִּי נַרְגָּא לְדִיקּוּלָא, בָּתַר נַהֲמָא – כִּי עַבְרָא לְדַשָּׁא.

ומשיבים: זו איננה סתירה, מי אמרינן דלא מעלו [האם אמרנו שאינן מעולות]? עלויי מעלו, ולפי שעתא טרדא [מעולות הן, ולפי שעה גורמות הן טירדה ושכרות]. מידי דהוה אחמרא [כשם שהוא הדבר לגבי יין]. שאמר מר [החכם]: השותה רביעית יין — אל יורה, למרות שהוא משקה טוב. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] — כשאוכל אותן מקמי נהמא [לפני הלחם], יכולות הן להזיק והן משכרות. הא [זה] — כשאוכל אותן לבתר נהמא [אחרי הלחם], ואז מעולות הן. שאמר אביי, אמרה לי אם (אומנתי): תמרי מקמי נהמא [התמרים שאוכלים לפני הלחם] — הן כי נרגא לדיקולא [כמו גרזן לדקל], כלומר, מזיקות ביותר. אבל האוכלם בתר נהמא [אחרי הלחם] — הרי הן כי עברא לדשא [כמו בריח לדלת] שמחזקות ומועילות.

דַּשָּׁא, אֲמַר רָבָא: דֶּרֶךְ שָׁם. דַּרְגָּא, אֲמַר רָבָא: דֶּרֶךְ גַּג. פּוּרְיָא, אֲמַר רַב פַּפָּא: שֶׁפָּרִין וְרָבִין עָלֶיהָ. אֲמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק:

כיון שהוזכרה המלה דשא, ועסקנו בדרשות של מילים, מביאים דרשה על המלה דשא [דלת], אמר רבא, הוא נוטריקון של המילים: דרך שם, כלומר, דרך שם נכנסים. דרגא [סולם, מדרגה] — אמר רבא, נוטריקון: דרך גג. פוריא [מיטה] — אמר רב פפא: אף זו כלשון קיצור, מפני שפרין ורבין עליה. אמר רב נחמן בר יצחק: