״לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה׳ וָהָלְאָה לְדוֹרוֹתֵיכֶם״, אֵיזוֹ הִיא מִצְוָה שֶׁהִיא נֶאֶמְרָה בִּתְחִלָּה? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ עֲבוֹדָה זָרָה. וְהָא אָמַר מָר: עֶשֶׂר מִצְוֹת נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בְּמָרָה (דִּכְתִיב: ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךָ״)! אֶלָּא, מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנֵּינַן מֵעִיקָּרָא.

"למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם" (במדבר טו, כג), איזו היא מצוה שהיא נאמרה בתחלה ראשונה לכל המצות? הוי אומר: זו עבודה זרה שנאמרה ראשונה בעשרת הדברות. ומקשים: והא [והרי] אמר מר [החכם]: עשר מצו‍ת נצטוו ישראל בהיותם במרה ביציאתם ממצרים, קודם למתן תורה דכתיב [שנאמר] שם: "והיה אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך. . .והאזנת למצוותיו" (שמות טו, כו), ואם כן היו מצוות קודמות לכך? אלא, מחוורתא כדשנינן מעיקרא [ברור כמו שתירצנו מתחילה].

מתני׳ אֵין חַיָּיבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, וְאֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ;

אין בית דין חייבין פר העלם דבר של ציבור על הוראת עשה ועל לא תעשה שבמקדש הנאמר בדין טומאת מקדש, והוא בעשה שצריך להוציא את הטמאים מן המקדש, ובלא תעשה שאסור להיכנס למקדש כשהוא טמא, ואין מביאין כלל אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבמקדש.

אֲבָל חַיָּיבִין עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבְּנִדָּה, וּמְבִיאִים אָשָׁם תָּלוּי עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁבְּנִדָּה. אֵיזוֹ הִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁבְּנִדָּה? פְּרוֹשׁ מִן הַנִּדָּה, וּמִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה? אַל תָּבֹא עַל הַנִּדָּה.

אבל חייבין בית דין על עשה ועל לא תעשה שבנדה, ומביאים אשם תלוי על עשה ועל לא תעשה שבנדה. איזו היא מצות עשה שבנדה? פרוש מן הנדה, שאם בא על אשה ונטמאה הנדה — חייב לפרוש ממנה, ומצות לא תעשה? אל תבא על הנדה. אם יודע אתה שהיא טמאה.

גמ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי דְּצִבּוּר לָא מִחַיְּיבִי קָרְבָּן בְּעָלְמָא, וְיָחִיד אָשָׁם תָּלוּי נַמִי לָא?

על האמור במשנתנו שואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שצבור לא מחייבי [חייבים] קרבן בעלמא [בכלל] על חטא כמו זה של טומאת המקדש שיש בו רק לאו ואין חייבים על שגגתו חטאת, ויחיד אשם תלוי נמי [גם כן] מניין שלא מביא בטומאת המקדש?

אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: נֶאֱמַר ״וְאָשֵׁם״ בְּחַטָּאת וּבְאָשָׁם תָּלוּי, וְנֶאֱמַר ״וְאָשֵׁמוּ״ בְּצִבּוּר, מַה ״וְאָשֵׁם״ בְּיָחִיד בְּחַטָּאת קְבוּעָה, אַף ״וְאָשֵׁמוּ״ בְּצִבּוּר בְּחַטָּאת קְבוּעָה;

אמר רב יצחק בר אבדימי: נאמר "ואשם" (ויקרא ד, כז) בחטאת ובאשם תלוי (ויקרא ה, יז), ונאמר "ואשמו" (ויקרא ד, יג) בצבור, מה "ואשם" האמור ביחיד הרי הוא בא על חטא שהוא בחטאת קבועה, כמפורש שם, אף "ואשמו" האמור בחטא של צבור הרי הוא דווקא בחטא שיש עליו חטאת קבועה, להוציא טומאת המקדש וקדשיו, שהיא בחטאת עולה ויורדת ואינה קבועה.

וּמַה צִּבּוּר בְּחַטָּאת קְבוּעָה, אַף אָשָׁם תָּלוּי נַמִי אֵין בָּא אֶלָּא עַל סְפֵק חַטָּאת קְבוּעָה. אָמְרִי: אִי הָכִי, קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד נַמִי הָא כְּתִיב: ״וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה״! דָּנִין (אָשֵׁם מִן אָשֵׁמוּ): [״אָשֵׁמוּ״ מִן ״אָשֵׁם״] וְאֵין דָּנִין ״אָשֵׁם״ מִן ״יֶאְשַׁם״.

ומה צבור דווקא בחטאת קבועה, אף אשם תלוי נמי [גם כן] אין בא אלא על ספק חטאת קבועה, ומכאן למדנו שבטומאת המקדש וקדשיו אין הציבור מביא, ואין היחידים מביאים כלל אשם תלוי. אמרי [אומרים]: אי הכי [אם כך], אם על הלימוד ממלה זו אתה נסמך, קרבן עולה ויורד נמי [גם כן] הא כתיב [הרי נאמר בו]: והיה כי יאשם לאחת מאלה" (ויקרא ה, ה)! ומשיבים: דנין "אשם" מן "אשמו" ואין דנין "אשם" מן "יאשם", אף ששניהם בלשון יחיד נאמרו. ומקשים: ומאי

וּמַאי נָפְקָא מִינָּהּ? וְהָא תָּנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״וְשָׁב הַכֹּהֵן״ ״וּבָא הַכֹּהֵן״ – זוֹ הִיא שִׁיבָה זוֹ הִיא בִּיאָה! וְעוֹד, נֵילַף מִן ״וְאָשֵׁם״ מִטּוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, דִּכְתִיב: ״וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם״!

נפקא מינה [ומה יוצא מכאן] שיש הבדל? והא תני דבי [והרי שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: "ושב הכהן" (ויקרא יד, טו) "ובא הכהן" (ויקרא יד מב) — זו היא שיבה זו היא ביאה שעניינם אחד, ויש כאן גזירה שווה, למרות שהמילים אינן דומות כלל! ועוד אפשר להקשות: נילף [נלמד] מן "ואשם" מטומאת מקדש וקדשיו, דכתיב [שנאמר]: "והוא טמא ואשם" (ויקרא ה, ב)!

אָמַר רַב פַּפָּא: דָּנִין ״וְאָשֵׁם וּמִצְוֹת ה׳״ מִן ״וְאָשֵׁם וּמִצְוֹת ה׳״. אֲמַר לֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר אַשִׁי לְרַב פַּפָּא: וְנֵילַף ״וְאָשֵׁם״ וּנְשִׂיאַת עָוֹן מִן ״וְאָשֵׁם״ וּנְשִׂיאַת עָוֹן!

אמר רב פפא: דנין מקום שכתוב בו "ואשם" וגם "מצות ה' "באשם התלוי (ויקרא ה, יז) מן קרבן הציבור שכתוב בו "ואשם" ו"מצות ה' "(ויקרא ד, יג) ולא מקרבן עולה ויורד שלא נאמר בו "מצות ה' ". אמר ליה (לו) רב שימי בר אשי לרב פפא: ונילף [ונלמד] "ואשם" ונשיאת עון מן "ואשם" ונשיאת עון שכתוב בטומאת מקדש ובאשם תלוי!

אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: דָּנִין ״וְאָשֵׁם״ וּ״מִצְוֹת ה׳ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה״ מִ״וְאָשֵׁם״ וּ״מִצְוֹת ה׳ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה״, וְאַל יוֹכִיחַ שְׁמִיעַת קוֹל וּבִיטּוּי שְׂפָתַיִם וְטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בָּהֶם ״וְאָשֵׁם״ וּ״מִצְוֹת ה׳ אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה״.

אלא יש לדחות מה שאמרנו, אמר רב נחמן בר יצחק: דנין מקום שכתוב בו "ואשם" ו"מצו‍ת ה' אשר לא תעשינה" באשם תלוי ממקום שכתוב בו "ואשם" ו"מצו‍ת ה' אשר לא תעשינה", בחטאת קבועה, ואל יוכיח שמיעת קול וביטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו (שכולם בעולה ויורד) שלא נאמר בהם "ואשם" ו"מצו‍ת ה' אשר לא תעשינה".

מתני׳ אֵין חַיָּיבִין עַל שְׁמִיעַת קוֹל וְעַל בִּיטּוּי שְׂפָתַיִם וְעַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו; וְהַנָּשִׂיא כַּיּוֹצֵא בָּהֶם, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי; רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: הַנָּשִׂיא חַיָּיב בְּכוּלָּן חוּץ מִשְּׁמִיעַת הַקּוֹל, שֶׁהַמֶּלֶךְ לֹא דָּן וְלֹא דָּנִין אוֹתוֹ, [לֹא מֵעִיד וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ].

אין בית דין חייבין בהוראה על שמיעת קול (שבועת העדות), שדורשים מאדם להעיד על מה שידע ואינו מעיד, ועל ביטוי שפתים (שבועת שקר), ועל טומאת מקדש וקדשיו. והנשיא כיוצא בהם, שגם הוא פטור מלהביא קרבן על חטאים אלה, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ר' עקיבא אומר: הנשיא חייב בכולן חוץ משמיעת הקול, והטעם אינו משום פטור מהותי אלא משום שהמלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, וכיון שכך לא שייך בו הציווי שיבוא להעיד עדות.

גמ׳ אֲמַר עוּלָּא: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? אָמַר קְרָא: ״וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה״, כָּל שֶׁמִּתְחַיֵּיב בְּאַחַת מִתְחַיֵּיב בְּכוּלָּן, וְשֶׁאֵין מִתְחַיֵּיב בְּאַחַת אֵין מִתְחַיֵּיב בְּכוּלָּן.

על האמור במשנה אמר עולא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יוסי הגלילי? אמר קרא [המקרא] בקרבן עולה ויורד: "והיה כי יאשם לאחת מאלה" (ויקרא ה, ב) לומר: כל שמתחייב באחת מהן מתחייב בכולן, ושאין מתחייב באחת אין מתחייב בכולן. וכיון שהמלך פטור מאחת (שמיעת קול) הריהו פטור גם מן האחרות.

וְאֵימָא: מִתְחַיֵּיב בְּאַחַת מֵהֶן וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְחַיֵּיב בְּכוּלָּן!

ומקשים: מדוע נאמר כך? ואימא [ואמור] אחרת: מי שמתחייב באחת מהן ואף על פי שאין מתחייב בכולן!

אֶלָּא טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מֵהָכָא; דְּתַנְיָא, הָיָה רַבִּי יִרְמְיָה אוֹמֵר: נֶאֱמַר

אלא טעמא [הטעם] של ר' יוסי הגלילי מהכא [מכאן], דתניא [ששנויה ברייתא], היה ר' ירמיה אומר: נאמר