אָמַר רַב פַּפָּא: כְּגוֹן שֶׁהָיוּ מוּפְלִין שְׁנֵיהֶן.

אמר רב פפא: כגון שהיו מופלין שניהן שגם הכהן המשיח וגם בית הדין היו גדולים בתורה ורשאים להורות.

סָבַר אַבַּיֵי לְמֵימַר: חָטָא בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעָשָׂה בִּפְנֵי עַצְמוֹ הֵיכִי דָמֵי? דְּיָתְבִי בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת וְקָא מוֹרוּ בִּתְרֵי אִיסּוּרֵי, אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אַטּוּ שְׁנֵי מְקוֹמוֹת גּוֹרְמִין? אֶלָּא אֲפִילּוּ יָתְבִי בְּחַד מָקוֹם, וְכֵיוָן דְּקָא מוֹרוּ בִּתְרֵי אִיסּוּרֵי – חָטָא בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא.

סבר אביי למימר [לומר] כך: מה שאמרו במשנה חטא בפני עצמו ועשה בפני עצמו היכי דמי [כיצד הוא בדיוק]? דיתבי [שיושבים] הכהן הגדול ובית הדין בשני מקומות שונים וקא מורו בתרי איסורי [והם מורים בשני איסורים שונים], אמר ליה [לו] רבא: אטו [וכי] שני מקומות הם הגורמין שייחשב כחטא בפני עצמו? אלא אפילו יתבי [יושבים] הכהן הגדול ובית הדין בחד מקום [במקום אחד], וכיון דקא מורו בתרי איסורי [שהם מורים בשני איסורים שונים] חטא בפני עצמו הוא.

פְּשִׁיטָא, הוּא בְּחֵלֶב וְהֵן בַּעֲבוֹדָה זָרָה – חָטָא בִּפְנֵי עַצְמוֹ הוּא, דְּהָא חֲלוּקִין בְּטַעֲמַיְיהוּ וַחֲלוּקִין בְּקָרְבָּנוֹת, דְּהוּא בְּפָר וְהֵן בְּפָר וְשָׂעִיר, דְּהָא קָא מַיְיתוּ הָנֵי שָׂעִיר וְהוּא לֹא מַיְיתֵי. וְכָל שֶׁכֵּן הוּא בַּעֲבוֹדָה זָרָה וְהֵן בְּחֵלֶב, דַּחֲלוּקִין בְּקָרְבְּנוֹתֵיהֶן [לְגַמְרֵי], דְּהוּא שְׂעִירָה וְאִינְהוּ פָּר.

ומעתה דנים: פשיטא [פשוט] הדבר, אם הוא הורה בחלב והן בעבודה זרה, הרי זה ברור שחטא בפני עצמו הוא, דהא [שהרי] חלוקין בטעמייהו [בטעמיהם], שלכל אחד מהם יש מקור אחר לדבריו מכתובים שונים וגם שהם חלוקין בקרבנות, שהוא הכהן הגדול מתכפר על שגגתו בחטא זה בפר, והן בית הדין בשגגת עבודה זרה מתכפרים בפר ושעיר, דהא קא מייתו הני [שהרי הללו מביאים הם] גם שעיר, והוא לא מייתי [מביא]. וכל שכן אם הוא שגג בעבודה זרה והן הורו בחלב, שחלוקין בקרבנותיהן לגמרי, שהוא מביא שעירה לחטאת, ואינהו [והם] מביאים פר,

אֶלָּא הוּא בְּחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְהֵן בְּחֵלֶב שֶׁעַל הַדַּקִּין, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: אַף עַל גַּב דְּקָרְבָּנָן שָׁוֶה, כֵּיוָן דְּמִתְּרֵי קְרָאֵי קָאָתוּ הָא פְּלִיגִין בְּטַעֲמַיְיהוּ, אוֹ דִּלְמָא שֵׁם חֵלֶב אֶחָד הוּא?

אלא הספק הוא כאשר הוא הורה למשל בחלב המכסה את הקרב והן הורו בחלב שעל הדקין (מעיים), מהו? מי אמרינן [האם אנו אומרים] במקרה זה: אף על גב [אף על פי] שקרבנן שוה, כיון דמתרי קראי קאתו [שמשני מקראות שונים באים, נובעים] האיסורים הללו הא פליגין בטעמייהו [הרי הם חלוקים בטעמיהם], או דלמא [שמא] שם חלב אחד הוא, והוא נחשב כחטא אחד?

אִם תִּמְצָא לוֹמַר שֵׁם חֵלֶב אֶחָד הוּא, הוּא בְּחֵלֶב וְהֵן בְּדָם, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: בְּטַעֲמַיְיהוּ הָא פְּלִיגִין, אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן דְּשָׁוִין בְּקָרְבָּן בָּתַר קָרְבָּן אָזְלִינַן? תֵּיקוּ.

אם תמצא לומר שם חלב אחד הוא, אם הורה הוא בחלב והן בדם, מהו? מי אמרינן [האם אנו אומרים]: בטעמייהו הא פליגין [בטעמיהם הרי הם חלוקים], שהרי יש לכל איסור מקור אחר בתורה, ואם מתירים אותם הרי זה מפני נימוקים שונים, או דלמא [שמא] כיון ששוין בקרבן (שכפרת חלב ודם שוה) בתר [אחר] הקרבן אזלינן [אנו הולכים]? שאלה זו לא נפתרה, ונשארה בתיקו [תעמוד] במקומה.

״שֶׁאֵין בֵּית דִּין חַיָּיבִין עַד שֶׁיּוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּים מִקְצָת״ וכו׳. מְנָלַן דְּעַד שֶׁיּוֹרוּ לְבַטֵּל מִקְצָת וּלְקַיֵּים מִקְצָת? כִּדְאָמְרִינַן בְּאִידָךְ פִּירְקִין: ״וְנֶעְלַם דָּבָר״, דָּבָר – וְלֹא כָּל הַגּוּף.

ומבררים את ההלכות האמורות במשנתנו. שנינו שאין בית דין חייבין עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת וכו'. ושואלים: מנלן [מנין לנו] שעד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת? ומשיבים: כדאמרינן באידך פירקין [כמו שאמרנו בפרק האחר הראשון במסכת שלנו]: "ונעלם דבר" (ויקרא ד, יג) לומר "דבר" — ולא כל הגוף.

״וְכֵן הַמָּשִׁיחַ״. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״לְאַשְׁמַת הָעָם״, הֲרֵי מָשִׁיחַ כְּצִבּוּר.

עוד שנינו: וכן המשיח. ושואלים: מנלן [מנין לנו] הלכה זו? דכתיב [שנאמר]: "לאשמת העם" (ויקרא ד, ג), לומר שהרי משיח כצבור.

״וְלֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה״ כו׳. מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: לְפִי שֶׁיָּצְאָה עֲבוֹדָה זָרָה לִדּוֹן בְּעַצְמָהּ, יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין עַל עֲקִירַת מִצְוָה כּוּלָּהּ?

עוד שנינו: ולא בעבודה זרה. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? דתנו רבנן [ששנו חכמים בברייתא]: לפי שיצאה עבודה זרה לדון בעצמה, שיש פרק מיוחד (במדבר טו) שנתייחד לשגגת עבודה זרה, יכול יהו חייבין בענין זה על עקירת מצוה כולה?

נֶאֱמַר כָּאן ״מֵעֵינֵי״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״מֵעֵינֵי״, מַה לְּהַלָּן בְּבֵית דִּין אַף כָּאן נַמִי בְּבֵית דִּין, וּמַה לְּהַלָּן דָּבָר – וְלֹא כָּל הַגּוּף, אַף כָּאן נַמִי דָּבָר – וְלֹא כָּל הַגּוּף.

ומשיבים: נאמר כאן בעבודה זרה "מעיני" (במדבר טו, כד) ונאמר להלן בהעלם דבר של ציבור בשאר עבירות "מעיני" (ויקרא ד, יג), מה להלן מדובר בבית דין, אף כאן נמי [גם כן] בבית דין, ומה להלן בשגגת ציבור, מדובר על העלם דבר מן המצוה ולא כל הגוף, אף כאן נמי [גם כן] דבר ולא כל הגוף.

מתני׳ אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת הַמַּעֲשֶׂה, וְכֵן הַמָּשִׁיחַ, וְלֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה – אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת הַמַּעֲשֶׂה.

אין חייבין בית הדין אלא על העלם דבר של טעות בהוראה עם שגגת המעשה ששגגו העם ועשו לפי הוראה זו, וכן המשיח אינו חייב אלא באופן זה, בטעות הוראה שהוא נוהג לפיה, ולא בעבודה זרה — אין חייבין בית דין להביא קרבן אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה.

גמ׳ מְנָלַן? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״יִשְׁגּוּ״ – יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין עַל שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר״, אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה.

ומבררים את ההלכות במשנתנו. שנינו שאין חייבים אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר "ישגו" (ויקרא ד, יג) — יכול יהו חייבין להביא פר על שגגת מעשה? תלמוד לומר: "ישגו ונעלם דבר" (ויקרא ד, יג), ללמד שאין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.

״וְכֵן הַמָּשִׁיחַ״. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״לְאַשְׁמַת הָעָם״, הֲרֵי מָשִׁיחַ כְּצִבּוּר.

עוד שנינו: וכן המשיח. ושואלים: מנלן [מנין לנו]? דכתיב [שנאמר] במשיח: "לאשמת העם" (ויקרא ד, ג), הרי למדנו כי משיח דינו כצבור.

״וְלֹא בַּעֲבוֹדָה זָרָה אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה״. מְנָלַן?

עוד שנינו במשנה: ולא בעבודה זרה אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה?

דְּתָנוּ רַבָּנַן: לְפִי שֶׁיָּצְאָה עֲבוֹדָה זָרָה לִדּוֹן בְּעַצְמָהּ, יָכוֹל יְהוּ חַיָּיבִין עַל שִׁגְגַת הַמַּעֲשֶׂה? נֶאֱמַר כָּאן ״מֵעֵינֵי״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״מֵעֵינֵי״, מַה לְּהַלָּן אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה, אַף כָּאן אֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה.

דתנו רבנן [ששנו חכמים]: לפי שיצאה עבודה זרה לדון בעצמה, יכול יהו חייבין בה על שגגת המעשה בלבד? ומשיבים: נאמר כאן "מעיני" ונאמר להלן "מעיני", מה להלן אין חייבין בית דין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה, אף כאן אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.

וְאִילּוּ מָשִׁיחַ בַּעֲבוֹדָה זָרָה לָא קָתָנֵי, מַתְנִיתִין מַנִּי? רַבִּי הִיא;

ומעירים: ואילו משיח בעבודה זרה לא קתני [שנה] ולא פירש שדינו כבית דין, ואם כן מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]? שיטת רבי היא;

דְּתַנְיָא: מָשִׁיחַ בַּעֲבוֹדָה זָרָה – רַבִּי אוֹמֵר: בְּשִׁגְגַת מַעֲשֶׂה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּהֶעְלֵם דָּבָר; וְשָׁוִין שֶׁבִּשְׂעִירָה, וְשָׁוִין שֶׁאֵין מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי.

דתניא [ששנויה ברייתא]: משיח ששגג בעבודה זרה — רבי אומר: מביא קרבן בשגגת מעשה, שאם שגג במעשה בלבד כשאר העם, מביא קרבן. וחכמים אומרים: בהעלם דבר. ושוין שניהם שמביא הכהן המשיח קרבנו לכפר על עבודה זרה בשעירה, ושוין שאין מביא אשם תלוי. וממה שמשנתנו השמיטה את דין הכהן המשיח בעבודה זרה נראה שהיא כדעת רבי האומר שלענין זה דינו כאדם פרטי.

וְתִסְבְּרָא? בִּזְדוֹנוֹ כָּרֵת וּבְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת מִי קָתָנֵי?

ודוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן] הרי את ההלכה שאין חייב הכהן משיח בעבודה זרה אלא על דבר שבזדונו כרת ובשגגתו חטאת מי קתני [האם שנה]?

אֶלָּא תָּנֵי הָא הוּא הַדִּין לְהָא, הָכָא נַמִי תָּנָא הָא וְהוּא הַדִּין לְהָא.

אלא תני הא [שנה דבר זה] שחייב בשאר עבירות על העלם דבר ושגגת מעשה הוא הדין להא [לזה], שחייבים בעבודה זרה על דבר שזדונו כרת, הכא נמי תנא הא [כך גם כן שנה זה] שדין המשיח כדין ציבור בשאר עבירות והוא הדין להא [לזה]. דינו של משיח בעבודה זרה. ואם כן אין להוכיח מכאן שמשנתנו איננה כדברי חכמים.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? אָמַר קְרָא: ״וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל הַנֶּפֶשׁ הַשֹּׁגֶגֶת בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה״, ״הַנֶּפֶשׁ״ – זֶה מָשִׁיחַ, ״הַשֹּׁגֶגֶת״ – זֶה נָשִׂיא, ״בְּחֶטְאָה בִשְׁגָגָה״ – רַבִּי סָבַר: חֵטְא זֶה בִּשְׁגָגָה יְהֵא,

ולגופו של דבר, מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? אמר קרא [הכתוב] בענין עבודה זרה: "וכפר הכהן על הנפש השגגת בחטאה בשגגה" (במדבר טו, כח), "הנפש" — זה משיח, "השגגת" — זה נשיא, "בחטאה בשגגה" — רבי סבר: חטא זה בשגגה יהא, ולא בהעלם דבר.

וְרַבָּנַן סָבְרִי: מִי שֶׁחַטָּאתוֹ בִּשְׁגָגָה, יָצָא מָשִׁיחַ שֶׁאֵין חַטָּאתוֹ בִּשְׁגָגָה אֶלָּא בְּהֶעְלֵם דָּבָר.

ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: הפסוק בא לומר שדין זה הוא במי שחטאתו בשאר עבירות היא בשגגה, יצא משיח שאין קרבן חטאתו המיוחד בשגגה בלבד אלא בהעלם דבר.

וְשָׁוִין שֶׁבִּשְׂעִירָה כְּיָחִיד. מְנָלַן? דְּאָמַר קְרָא: ״וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת״, אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד נָשִׂיא וְאֶחָד מָשִׁיחַ – כּוּלָּם בִּכְלַל ״נֶפֶשׁ אַחַת״ הֵן.

שנינו בברייתא: ושוין רבי וחכמים שהוא מביא שעירה כיחיד. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה? ומשיבים: שאמר קרא [המקרא]: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת" (ויקרא ד, כז), לומר: אחד יחיד סתם ואחד נשיא ואחד משיח — כולם בכלל נפש אחת הן.