אֶלָּא מֵעַתָּה, נַיְיתוּ פָּר בְּהוֹרָאָה! וְכִי תֵּימָא הָכִי נַמִי, טָפֵי לְהוּ שְׁבָטִים!

אֶלָּא אֲמַר רַב אַחָא בְּרַבִּי יַעֲקֹב: שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי לָא אִיקְרוּ קָהָל, דִּכְתִיב: ״הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים״ וגו׳, כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֲחוּזָּה אִיקְרֵי קָהָל, וְכָל שֶׁאֵין לוֹ אֲחוּזָּה לֹא אִיקְרֵי קָהָל.

הורה כהן משיח לעצמו להתיר דבר האסור מן התורה שוגג (מתוך טעות), ועשה בשוגג על פי הוראתו — מביא פר העלם דבר של כהן משיח. אם הורה לעצמו שוגג ועשה מזיד, או הורה מזיד ועשה שוגג — פטור מכל קרבן. שכלל הוא: הוראת כהן משיח שמורה לעצמו הלכה, הרי היא כהוראת בית דין שמורה לצבור. שרק במקרה שהיו מביאים פר העלם דבר של ציבור, מביא הכהן הגדול פר על שגגתו.

אִם כֵּן, חַסְרִי לְהוּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים! אֲמַר אַבַּיֵי: ״אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי״. אֲמַר רָבָא: וְהָא כְּתִיב ״עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם״, לְנַחֲלָה הוּקְּשׁוּ וְלֹא לְדָבָר אַחֵר!

שנינו במשנה: שוגג ועשה שוגג — מביא פר. ושואלים: פשיטא [פשוט] הדבר, שהרי הוא שוגג ודאי, וחייב קרבן כדינו הכתוב בתורה!

וְלָא? וְהָא חֲלוּקִין בַּדְּגָלִים! כְּנַחֲלָתָן כָּךְ חֲנִיָּיתָן, כְּדֵי לְחַלֵּק כָּבוֹד לַדְּגָלִים.

אמר אביי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שהורה להיתר, ושכח מאיזה טעם הורה, ובשעה שטעה ועשה מעשה אמר: הריני עושה על דעת הוראתו, שמהו דתימא [שתאמר], כיון שאילו מתידע ליה [היה נודע לו] הטעם באותה שעה שמא הדר ביה [היה חוזר בו], ואם שכח ובכל זאת עשה הריהו כמזיד דמי [נחשב] ולא לחייב [יתחייב] להביא קרבן על כך, קא משמע לן [משמיע לנו] שגם זה קרוי שוגג.

וְהָא חֲלוּקִים בַּנְּשִׂיאִים! הַהוּא לַחֲלוֹק כָּבוֹד לַנְּשִׂיאִים, דְּתַנְיָא: שְׁלֹמֹה עָשָׂה שִׁבְעָה יְמֵי חֲנוּכָּה, וּמָה רָאָה מֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת שְׁנֵים עָשָׂר יְמֵי חֲנוּכָּה? כְּדֵי לַחֲלוֹק כָּבוֹד לַנְּשִׂיאִים.

ושואלים: אם הכהנים קרויים קהל אלא מעתה, נייתו [שיביאו] פר על חטאתם בהוראה של בית דין, כמו שמביא כל שבט (לדעת ר' שמעון) שהרי גם הם קהל! וכי תימא, הכי נמי [ואם תאמר, אכן כך הוא גם כן], אם כן, טפי להו [התרבו להם] שבטים, שיש מעתה שלושה עשר שבטים!

מַאי הָוֵי עֲלָהּ?

אלא אמר רב אחא בר' יעקב: שבטו של לוי לא איקרו [נקראו] קהל, דכתיב [שנאמר]: "הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם" (בראשית מח, ד), לומר כל שבט שיש לו אחוזה נחלה בארץ — איקרי [נקרא] קהל, וכל שאין לו אחוזה — לא איקרי [נקרא] קהל, ושבט לוי אין לו חלק ונחלה בארץ, וכן הכהנים הבאים משבט לוי.

תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חָמֵשׁ חַטָּאוֹת מֵתוֹת: וְלַד חַטָּאת, וּתְמוּרַת חַטָּאת, וְחַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ, וְחַטָּאת שֶׁנִּתְכַּפְּרוּ בְּעָלֶיהָ, וְחַטָּאת שֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ. וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר וְלַד חַטָּאת בְּצִבּוּר – שֶׁאֵין צִבּוּר מַפְרִישִׁין נְקֵבָה, וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר תְּמוּרַת חַטָּאת בְּצִבּוּר – שֶׁאֵין תְּמוּרָה בְּצִבּוּר, וְאִי אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר חַטָּאת שֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ בְּצִבּוּר – שֶׁאֵין צִבּוּר מֵתִים.

ושואלים: אם כן, חסרי להו [חסרים להם] שנים עשר שבטים כיון שיש רק אחד עשר שבטים בלא לוי! אמר אביי: נאמר "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית מח, ה), והם נמנים כשני שבטים. אמר רבא, והא כתיב [והרי נאמר]: "על שם אחיהם יקראו בנחלתם" (בראשית מח, ו) לומר שדווקא לנחלה הוקשו (הושוו) לשבטים ולא לדבר אחר!

שֶׁנִּתְכַּפְּרוּ בְּעָלֶיהָ וְשֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ לֹא שָׁמַעְנוּ, יָכוֹל יָמוּתוּ? אָמַרְתָּ: יִלְמוֹד סָתוּם מִן הַמְפוֹרָשׁ, מַה מָּצִינוּ בִּוְלַד חַטָּאת וּתְמוּרַת חַטָּאת וְשֶׁמֵּתוּ בְּעָלֶיהָ – בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים וְלֹא בְּצִבּוּר, אַף שֶׁנִּתְכַּפְּרוּ בְּעָלֶיהָ וְשֶׁעָבְרָה שְׁנָתָהּ – בְּיָחִיד דְּבָרִים אֲמוּרִים וְלֹא בְּצִבּוּר.

ושואלים: ולא? וכי אינם נחשבים לשבטים אף לעניינים אחרים? והא [והרי] חלוקין הם בדגלים במסע בני ישראל במדבר, שבכל דגל היו שלושה שבטים, וגם אפרים ומנשה נמנו במנין השבטים בדגלים כשני שבטים נבדלים! ומשיבים: כנחלתן כך חנייתן סביב למשכן, כדי לחלק כבוד לדגלים.

וְכִי דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר? רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּחַד מָקוֹם גְּמִיר. הדרן עלך הורו בית דין

ושואלים: והא [והרי] הם חלוקים בנשיאים, שלשבט אפרים ומנשה היו נשיאים נבדלים! ומשיבים: ההוא, לחלוק כבוד לנשיאים, ומכאן אין ראיה שהם נחשבים לשני שבטים לענין אחר. דתניא [ששנויה ברייתא]: שלמה עשה שבעה ימי חנוכה בחנוכת בית המקדש, ומה ראה משה לעשות שנים עשר ימי חנוכה בחנוכת המשכן? כדי לחלוק כבוד לנשיאים, שכל נשיא שבט יקריב באחד מימים אלה, ומפני כבודם של נשיאיהם נחשבים אפרים ומנשה לשנים.

מתני׳ הוֹרָה כֹּהֵן מָשִׁיחַ לְעַצְמוֹ שׁוֹגֵג וְעָשָׂה שׁוֹגֵג – מֵבִיא פָּר; שׁוֹגֵג וְעָשָׂה מֵזִיד, מֵזִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג – פָּטוּר, שֶׁהוֹרָאַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ לְעַצְמוֹ כְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין לַצִּבּוּר.

ושואלים: לגופו של דבר, האם סבור ר' שמעון שחטאת השותפים שונה מחטאת הציבור, כפי שאמר רב יוסף, או כדברי אביי שאין הבדל ביניהם? מאי הוי עלה [מה היה עליה]?

גמ׳ ״שׁוֹגֵג וְעָשָׂה שׁוֹגֵג – מֵבִיא פָּר״. פְּשִׁיטָא!

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה, דתניא [ששנויה ברייתא]: ר' שמעון אומר, חמש חטאות מתות כלומר, גורמים להן למות, משום שאי אפשר להקריבן, והן: ולד חטאת, אם בהמת קרבן שהוקדשה לחטאת (שהיא נקבה) ילדה ולד, וולד זה יש בו קדושה אבל אי אפשר להביא אותו לקרבן. ותמורת חטאת, אם המירו בהמה אחרת בבהמה לחטאת, שנתקדשה באותה קדושה, אבל אי אפשר להקריבה. וחטאת שמתו בעליה. וחטאת שנתכפרו בעליה בקרבן אחר. וחטאת שעברה שנתה, שהיא צריכה להיות בת שנה, ועברה שנתה. ואי אתה יכול לומר ולד חטאת בצבור, שאין צבור מפרישין קרבן חטאת נקבה. ואי אתה יכול לומר תמורת חטאת בצבור, שאין תמורה בצבור, שדין התמורה הוא רק ביחיד. ואי אתה יכול לומר חטאת שמתו בעליה בצבור, שאין צבור מתים.

אֲמַר אַבַּיֵי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁהוֹרָה וְשָׁכַח מֵאֵיזֶה טַעַם הוֹרָה, וּבְשָׁעָה שֶׁטָּעָה אָמַר: הֲרֵינִי עוֹשֶׂה עַל דַּעַת הוֹרָאָתוֹ, דְּמַהוּ דְּתֵימָא, כֵּיוָן דְּאִילּוּ מִתְיַדַּע לֵיהּ, [שֶׁמָּא] הָדַר בֵּיהּ – כְּמֵזִיד דָּמֵי וְלָא לִחַיֵּיב, קָא מַשְׁמַע לָן.

שנתכפרו בעליה ושעברה שנתה לא שמענו מה דינם, יכול ימותו? אמרת (אומר אתה): ילמוד סתום מן המפורש, מה מצינו בולד חטאת ותמורת חטאת ושמתו בעליה שדין זה ביחיד דברים אמורים ולא בצבור, אף חטאת שנתכפרו בעליה ושעברה שנתה — ביחיד דברים אמורים ולא בצבור. ומאותו לימוד נלמד לענייננו לגבי חטאת השותפים, שכשם שמצינו בולד חטאת ותמורת חטאת שדינם ביחיד ולא בשותפים, כמו כן גם לגבי חטאת השותפים שמת אחד מהשותפים.

״מֵזִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג״ כו׳. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״לְאַשְׁמַת הָעָם״ – הֲרֵי מָשִׁיחַ כְּצִבּוּר, שֶׁיָּכוֹל, וַהֲלֹא דִּין הוּא.

ושואלים: וכי דנין אפשר משאי אפשר? הרי יש פה דברים שאינם יכולים להיות בציבור מעצם טבעו של הציבור, אבל אין ללמוד מכאן על דברים שהם אפשריים בציבור! ומשיבים: ר' שמעון בחד מקום גמיר [במקום אחד הוא לומד] שכל דיני חטאות המתות נמסרו כהלכה אחת, ובמקום שאי אפשר לקיים כולה — כל הדין הזה בטל.