וְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי מֵאִיר, דְּהוֹרָאָה תְּלוּיָה בְּבֵית דִּין וּמַעֲשֶׂה תָּלוּי בַּקָּהָל מְנָא לְהוּ? אֲמַר אַבַּיֵי, דְּאָמַר קְרָא: ״וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה״. רָבָא אֲמַר: מִ״לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה״.

ושואלים: ר' שמעון ור' מאיר, הלכה זו שהוראה תלויה בבית דין ומעשה תלוי בקהל מנא להו [מנין להם]? אמר אביי, שאמר קרא [המקרא] בלשון נפעל: "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" (במדבר טו, כד), כלומר שמעשה הקהל נעשה על ידי הוראת הסנהדרין. רבא אמר: לומדים זאת ממה שנאמר "לכל העם בשגגה" (במדבר טו, כו), שהשגגה היא של כולם, של בית הדין והקהל, בית הדין בהוראתו והקהל במעשהו.

וּצְרִיכָא, דְּאִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה״, הֲוָה אָמִינָא אֲפִילּוּ מִיעוּטָא, לְהָכִי כְּתִיב ״לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה״; וְאִי כָּתַב ״לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה״, הֲוָה אָמִינָא עַד דְּעָבְדִי בֵּית דִּין בַּהֲדֵי רוּבָּא, לְהָכִי כְּתִיב ״וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה״.

ומעירים: וצריכא [וצריכים] להיאמר שני המקראות, דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה", הוה אמינא [הייתי אומר]: אפילו חטא מיעוטא [מיעוט] של הקהל, גם כן יביאו קרבן זה, להכי כתיב [משום כך נכתב] "לכל העם בשגגה", ואי כתיב [ואם היה כותב] רק "לכל העם בשגגה", הוה אמינא [הייתי אומר]: עד דעבדי [שעושים] בית דין בהדי רובא [יחד עם רוב הקהל], שתהא שגגה אחת לכל העם, להכי כתיב [משום כך נאמר] "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" — שהשגגה נעשית על פי הוראה, ואין מעשה בית דין משמעותי בזה.

וְהָא כִּי כְּתִיבִי הָנֵי קְרָאֵי – בַּעֲבוֹדָה זָרָה הוּא דִּכְתִיבִי! יָלְפִינַן ״מֵעֵינֵי״ ״מֵעֵינֵי״.

ומקשים: והא כי כתיבי הני קראי [והרי כאשר כתובים המקראות האלה] בשגגת עבודה זרה הוא דכתיבי [שכתובים] ולא בשגגות של הוראות אחרות! ומשיבים: ילפינן [למדים אנו] בגזירה שווה "מעיני הקהל" (הכתוב בשגגת שאר עבירות) "מעיני העדה "הכתוב בשגגת עבודה זרה.

״הוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁל אֶחָד״ וכו׳. אִיבַּעֲיָא לְהוּ: שֵׁבֶט אֶחָד לְרַבִּי יְהוּדָה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין הַגָּדוֹל, מִי מַיְיתוּ שְׁאָר שְׁבָטִים אוֹ לָא? מִי אָמְרִינַן: שִׁבְעָה שְׁבָטִים הוּא דְּמַיְיתוּ שְׁאָר שְׁבָטִים בַּהֲדַיְיהוּ, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא רוּבָּא, אֲבָל חַד שֵׁבֶט דְּלֵיכָּא רוּבָּא לָא, אוֹ דִּלְמָא לֹא שְׁנָא?

שנינו במשנה שאם הורו בית דין של אחד מן השבטים, ר' יהודה אומר שאותו שבט מקריב פר ושאר השבטים פטורים. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: שבט אחד לדעת ר' יהודה כאשר חטאו בהוראת בית דין הגדול, מי מייתו [האם מביאים] קרבן גם שאר שבטים או לא? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו]: דווקא כאשר חטאו שבעה שבטים הדין הוא דמייתו [שמביאים] שאר שבטים בהדייהו [יחד איתם], משום דאיכא רובא [שיש רוב שבטים], אבל כאשר חטא חד שבט, דליכא רובא [שבט אחד, שאין רוב] — לא, או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]! ואף שבט אחד גורר את השאר!

תָּא שְׁמַע: מַה הֵן מְבִיאִין? פָּר אֶחָד, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁנֵי פָּרִים; בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא שֶׁחָטְאוּ שִׁבְעָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן תְּמַנְיָא בָּעֵי! אֶלָּא דְּחָטָא שֵׁבֶט אֶחָד. בְּמַאי? אִי בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּינוֹ, רַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ! אֶלָּא לָאו בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין הַגָּדוֹל.

ומציעים פתרון: תא שמע [בוא ושמע מברייתא]: מה הן מביאין? פר אחד, ר' שמעון אומר: שני פרים. ונברר: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו] בברייתא זו? אילימא [אם תאמר] במקרה שחטאו שבעה שבטים, אם כן לשיטת ר' שמעון תמניא בעי [שמונה פרים צריך], שהם אחד לכל שבט ועוד אחד לבית דין! אלא צריך לומר שחטא שבט אחד. ונברר: במאי [במה]? כלומר, על פי מי עשו אותו שבט? אי [אם] תאמר שחטאו בהוראת בית דינו של אותו שבט, ר' שמעון לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את הסברה שהוראת בית דין של שבט מחייבת קרבן! אלא לאו [האם לא] צריכים לומר שהכוונה שעשו בהוראת בית דין הגדול.

וְתַנָּא קַמָּא מַנִּי? אִי נֵימָא רַבִּי מֵאִיר, הָא רוּבָּא בָּעֵי! אֶלָּא לָאו רַבִּי יְהוּדָה, וּכְגוֹן שֶׁחָטָא שֵׁבֶט אֶחָד.

ונברר עוד: ותנא קמא מני [והתנא הראשון האומר שמביאים פר אחד מיהו]? אי נימא [אם תאמר] שר' מאיר הוא, הא רובא בעי [הרי רוב הוא צריך] ולא די לו בשבט אחד! אלא לאו [האם לא] שיטת ר' יהודה היא, ומדובר פה כגון שחטא שבט אחד ואף הוא אינו מחייב אלא פר אחד, ואין שאר השבטים מביאים קרבן.

אָמְרִי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁחָטְאוּ שִׁשָּׁה שְׁבָטִים וְהֵן רוּבָּן שֶׁל קָהָל, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא; דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: חָטְאוּ שִׁשָּׁה וְהֵן רוּבּוֹ שֶׁל קָהָל, אוֹ שִׁבְעָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן רוּבּוֹ שֶׁל קָהָל – מְבִיאִין פָּר.

את ההוכחה הזאת דוחים: אמרי [אומרים], אפשר להסביר את הברייתא בדרך אחרת: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שחטאו ששה שבטים והן רובן של קהל, ושיטת ר' שמעון בן אלעזר היא שמביאים במקרה זה פר. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר משמו של ר' מאיר: חטאו ששה והן רובו של קהל, או שבעה אף על פי שאינן רובו של קהל — מביאין פר.

תָּא שְׁמַע, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֵׁבֶט שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּינוֹ – אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט חַיָּיב וּשְׁאָר כָּל הַשְּׁבָטִים פְּטוּרִין, וּבְהוֹרָאַת בֵּית דִּין הַגָּדוֹל – אֲפִילּוּ שְׁאָר שְׁבָטִים חַיָּיבִים, שְׁמַע מִינָּהּ.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה מברייתא אחרת, ר' יהודה אומר: שבט שעשה בהוראת בית דינו — אותו השבט חייב ושאר כל השבטים פטורין, ובהוראת בית דין הגדול — אפילו שאר שבטים חייבים. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך היא דעת ר' יהודה במקרה זה.

אֲמַר רַב אַשִׁי: מַתְנִיתִין נַמִי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: וְעָשָׂה אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט עַל פִּיהֶם – אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט חַיָּיב וּשְׁאָר כָּל הַשְּׁבָטִים פְּטוּרִין, לָמָּה לִי לְמִיתְנָא ״וּשְׁאָר שְׁבָטִים פְּטוּרִים״? הָא תְּנָא ״אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט חַיָּיב״, וְכֵיוָן דִּתְנָא ״אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט חַיָּיב״, מִמֵּילָא יָדַעֲנָא שְׁאָר שְׁבָטִים פְּטוּרִין! אֶלָּא הָא קָמַשְׁמַע לָן, בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּינוֹ הוּא דִּשְׁאָר שְׁבָטִים פְּטוּרִים, אֲבָל בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין הַגָּדוֹל – אֲפִילּוּ שְׁאָר שְׁבָטִים חַיָּיבִין, שְׁמַע מִינָּהּ.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כשיטה זו, דקתני [ששנה בה]: ועשה אותו השבט על פיהם — אותו השבט חייב ושאר כל השבטים פטורין, ויש לדייק: למה לי למיתנא [לשנות] ושאר שבטים פטורים? הא תנא [הרי שנה] כבר אותו השבט חייב, וכיון דתנא [ששנה] אותו השבט חייב, ממילא ידענא [ידענו] כי שאר שבטים פטורין! אלא הא קמשמע לן [זה משמיע לנו], שבהוראת בית דינו הוא ששאר שבטים פטורים, אבל בהוראת בית דין הגדול — אפילו שאר שבטים חייבין. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן].

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: שֵׁבֶט אֶחָד שֶׁעָשָׂה בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין הַגָּדוֹל, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן מִי מַיְיתֵי אוֹ לָא?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: שבט אחד שעשה בהוראת בית דין הגדול, לדעת ר' שמעון מי מייתי [האם הוא מביא] קרבן או לא?

תָּא שְׁמַע: מַה הֵן מְבִיאִין? פָּר אֶחָד, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁנֵי פָּרִים; בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא שֶׁחָטְאוּ שִׁבְעָה, שְׁנֵי פָּרִים – שְׁמֹנָה פָּרִים בָּעֵי! אֶלָּא דְּחָטָא שֵׁבֶט אֶחָד, וּבְמַאי? אִילֵימָא בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּינוֹ, רַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ! אֶלָּא בְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין הַגָּדוֹל.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו: מה הן מביאין? פר אחד, ר' שמעון אומר: שני פרים. ונברר: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים]? אילימא [אם תאמר] שחטאו שבעה שבטים, אם כן במקרה זה שני פרים מביאים? שמנה פרים בעי [צריכים] להביא לשיטתו! אלא צריך לומר שחטא שבט אחד, ובמאי [ובמה] על פי הוראת מי חטאו? אילימא [אם תאמר] בהוראת בית דינו של אותו שבט, הלוא אמרנו שר' שמעון לית ליה [אין לו, אינו מקבל] סברה זו שהוראת בית דין של שבט מחייבת! אלא בהוראת בית דין הגדול. משמע שאף הוא היה מסכים שבמקרה זה שבט אחד מביא קרבן!

וְתִסְבְּרָא, תַּנָּא קַמָּא מַנִּי? אִי רַבִּי מֵאִיר – הָא רוּבָּא בָּעֵי! אִי רַבִּי יְהוּדָה – שְׁאָר שְׁבָטִים נַמִי מַיְיתוּ! אֶלָּא הָא מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא, וְכִדְתַנְיָא.

את הראיה הזו דוחים, ותסברא [ויכול אתה לסבור כן], שבמקרה כזה מדובר? אם כן, תנא קמא מני [התנא הראשון מיהו]? אי [אם] תאמר שר' מאיר הוא, הא [הרי] לשיטתו רובא בעי [רוב ישראל צריך] שיחטאו, ושבט אחד שחטא אינו מביא קרבן! אי [אם] ר' יהודה הוא, הרי לשיטתו שאר שבטים נמי מייתו [גם כן מביאים]! אלא הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' שמעון בן אלעזר היא, וכשחטאו ששה שבטים והן רוב הקהל, ובמקרה זה סובר ר' שמעון שמביאים שני פרים, אחד הקהל ואחד בית הדין, וכדתניא [וכמו ששנינו בברייתא] וכמו שהסברנו קודם. ואין ראיה מכאן לשאלה בשבט אחד שעשה בהוראת בית דין.

תָּא שְׁמַע, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא עַל הוֹרָאַת בֵּית דִּין הַגָּדוֹל. מַאן חֲכָמִים? אִילֵימָא רַבִּי מֵאִיר, רוּבָּא בָּעֵי! אֶלָּא לָאו רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, שְׁמַע מִינָּהּ.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה ממשנתנו: וחכמים אומרים: לעולם אינו חייב אלא על הוראת בית דין הגדול. ונברר: מאן [מיהם] חכמים אלה שנזכרו פה? אילימא [אם תאמר] ר' מאיר, הלא לשיטתו, אין צורך בסברה זו, שהרי לדעתו רובא בעי [רוב צריך]! אלא לאו [האם לא] שיטת ר' שמעון היא! ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שלדעת ר' שמעון שבט אחד שחטא בהוראת בית דין הגדול מביא פר.

וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, שֵׁבֶט אֶחָד דְּאִקְרִי קָהָל מְנָא לְהוּ? אָמְרִי, דִּכְתִיב: ״וַיַּעֲמֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלַיִם (נֹכַח חֲצַר בֵּית ה׳) [בְּבֵית ה׳ לִפְנֵי הֶחָצֵר] הַחֲדָשָׁה״. מַאי ״חֲדָשָׁה״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שֶׁחִידְּשׁוּ דְּבָרִים וְאָמְרוּ: טְבוּל יוֹם אַל יִכָּנֵס בְּמַחֲנֵה לְוִיָּה.

ומבררים ענין נוסף שהזכרנו קודם: ור' יהודה ור' שמעון שמחייבים שבט אחד שחטא, מפני שהוא "קהל", שבט אחד דאקרי [שנקרא] קהל מנא להו [מנין להם]? אמרי: דכתיב [אומרים: מפני שנאמר]: "ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים נכח חצר בית ה' החדשה" (דברי הימים ב כ, ה). אגב כך שואלים: מאי [מה פירוש] "חדשה"? אמר ר' יוחנן, שבאותו זמן חידשו דברים ואמרו: טבול יום כלומר, מי שנטמא וטבל ועדיין לא העריב השמש ולא נטהר לגמרי, אל יכנס אפילו במחנה לויה. ומכל מקום למדנו ששבט אחד (יהודה) נקרא קהל.

מַתְקִיף לָהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: מִמַּאי? דִּלְמָא שָׁאנֵי יְרוּשָׁלַיִם, דַּהֲוָה נַמִי בִּנְיָמִין! אֶלָּא אֲמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים״ וגו׳, מַאן אִתְיְלִיד לֵיהּ הַהִיא שַׁעֲתָא? בִּנְיָמִין, שְׁמַע מִינָּהּ הָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: מִתְיְלִיד לָךְ הָשְׁתָּא קָהָל אַחֲרִינָא.

מתקיף לה [מקשה על כך] על הוכחה זו רב אחא בר יעקב: ממאי [ממה] אתה מסיק ששבט אחד נקרא קהל, דלמא שאני [שמא שונה] היא ירושלים, דהוה נמי [שהיה גם כן] שבט בנימין בירושלים והיו בה שני שבטים ולא אחד! אלא אמר רב אחא בר יעקב, הראיה לכך היא דכתיב [שנאמר] ליעקב בבואו מפדן ארם: "ויאמר אלי הנני מפרך והרביתך ונתתיך לקהל עמים" וגו' (בראשית מח, ד). מאן אתיליד ליה ההיא שעתא [מי נולד לו באותה שעה] נוסף לבנים שהיו לו? רק בנימין, שמע מינה [למד מכאן] כי הכי קאמר רחמנא [כך אמר לו הקב"ה]: מתיליד לך השתא [יוולד לך היום] קהל אחרינא [אחר]. הרי ששבט אחד קרוי קהל.

אֲמַר לֵיהּ רַב שַׁבָּא לְרַב כָּהֲנָא, דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא: לְכִי מִתְיְלִיד לָךְ בִּנְיָמִין, הוּא דְּהָווּ שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים דְּמִתְקַרְיַית קָהָל! אֲמַר לֵיהּ: אֶלָּא שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים אִיקְרוּ קָהָל, אַחַד עָשָׂר שְׁבָטִים לָא אִיקְרוּ קָהָל?

אמר ליה [לו] רב שבא לרב כהנא, דלמא הכי קאמר ליה רחמנא [שמא כך אמר לו הקב"ה]: לכי מתיליד [כאשר יוולד] לך בנימין, הוא דהוו [שיהיו] לך אז שנים עשר שבטים דמתקריית [שאתה תיקרא] בכך קהל! אמר ליה [לו]: אלא לשיטתך שנים עשר שבטים איקרו [נקראו] קהל, אחד עשר שבטים לא איקרו [נקראו] קהל? והרי ודאי הוא שרוב ישראל נקראים קהל, אלא יש ללמוד מכאן שאף שבט אחד קרוי קהל.

תַּנְיָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת״? אִם לְלַמֵּד שֶׁהֵם שְׁנַיִם, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה לַה׳״! [אֶלָּא] יָכוֹל [תְּהֵא] נֶאֱכֶלֶת חַטָּאת לַלְוִיִּם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּפַר שֵׁנִי״, שֵׁנִי לָעוֹלָה, מָה עוֹלָה לֹא נֶאֱכֶלֶת,

תניא [שנויה ברייתא]: ר' שמעון אומר, מה תלמוד לומר: "ופר שני בן בקר תקח לחטאת" (במדבר ח, ח)? האמור אצל טהרת הלויים אחרי חטא העגל אם ללמד שהם שנים שיש עוד פר שני, והלא כבר נאמר: "ועשה את האחד חטאת ואת האחד עלה לה' "(במדבר ח, יב)! אלא יכול תהא נאכלת חטאת ללוים? שחטאת זו שהביאו עבור הלויים תאכל כשאר חטאות, תלמוד לומר: "ופר שני" שבא הכתוב להדגיש שהיא שני לעולה ודומה לה, מה עולה לא נאכלת