Horayot

הוריות

Even if you are willing to overlook the slight to your honor, you cannot forgive the slight to your father’s house (Maharsha).

Your honor and the honor of your father’s house

כְּבוֹדְךָ וּכְבוֹד בֵּית אָבִיךָ

כלומר, גם אם רצונך למחול על כבודך שלך, אינך יכול למחול על כבוד בית אביך (מהרש"א).

כבודך וכבוד בית אביך

עיונים

it would not be sacrificed. Rabbi Yehuda HaNasi’s son said to him: Who are these Sages whose water we drink but whose names we do not mention? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: They are people who sought to abolish your honor and the honor of your father’s house. <note data-assoc="n"/>

לא היה קרב. שכל קרבן שאי אפשר לעשותו תמורה אינו ראוי להקרבה. אמר לו בנו: מי הם הללו אותם אחרים שמימיהם אנו שותים ושמותם אין אנו מזכירים? אמר ליה [לו]: אלה היו בני אדם שבקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך.

לֹא הָיָה קָרֵב. אָמַר לוֹ: מִי הֵם הַלָּלוּ שֶׁמֵּימֵיהֶם אָנוּ שׁוֹתִים וּשְׁמוֹתָם אֵין אָנוּ מַזְכִּירִים? אֲמַר לֵיהּ: בְּנֵי אָדָם שֶׁבִּקְּשׁוּ לַעֲקוֹר כְּבוֹדְךָ וּכְבוֹד בֵּית אָבִיךָ.

רש"י מפרש: אף כי האויב תמו, מכל מקום יש להשאיר חרבות לנצח, ואין ראוי להזכירם. והרמ"ה הקשה על פירוש רש"י, ולכן הוא מסביר שכך יש להבין: האויב תמו אף כי השאירו אחריהם חרבות לנצח. ועל כך סמך ר' שמעון בן רבי באומרו שדברים אלה אמורים כאשר הועילו מעשי האויב, אבל כאשר היו בכך רק כוונות — צריך הדבר להשכח עם הזמן.

האויב תמו

 דמשמע אע"פ שכבר מתו חרבות לנצח ואין יפה להזכירם:

אמר ליה האויב תמו חרבות לנצח 

 דעניו הוה הכא לא נהוג ענותנותא יתירא דאמר משום רבי מאיר ולא רצה לומר בהדיא אמר ר"מ:

אפי' רבי 

His son said to him, citing the verse: “Their love as well as their hatred and their envy is long ago perished” (Ecclesiastes 9:6): That was long ago and they have already died. Therefore, there is no harm in mentioning their names. Rabbi Yehuda HaNasi said to him: But it is also stated: “The enemy are come to an end; the wasted places are forever” (Psalms 9:7). Although the enemies died, the desolation that they created remains. Therefore, although they are dead, their names should not be mentioned. Rabban Shimon said to his father: These matters apply in a case where their actions were effective. In the case of these Sages, their actions were not effective. Rabbi Yehuda HaNasi then taught him: The Sages said in the name of Rabbi Meir: If it was considered a substitute, it would not be sacrificed. Rava said: Even Rabbi Yehuda HaNasi, who is humble, taught: The Sages said in the name of Rabbi Meir. But he did not say directly: Rabbi Meir said.

אמר ליה [לו] בנו בלשון הכתוב: "גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה" (קהלת ט, ו), כלומר שכבר מתו אותם חכמים ואפשר להזכיר את שמם! אמר ליה [לו] רבי: הלוא נאמר "האויב תמו חרבות לנצח" (תהלים ט, ז), כלומר אף על פי שאנשי האויב תמו, בכל אופן מקומותיהם נשארים חרבות לנצח, ואף אלו החכמים אין להזכירם למרות שמתו כבר. אמר ליה [לו]: הני מלי היכא דאהנו מעשייהו [דברים אלה אמורים במקום שהועילו מעשיהם] והצליחו, לכן מחריבים את מקומותיהם, ואילו אותם רבנן [חכמים] לא אהנו מעשייהו [הועילו מעשיהם] ולא קרה שום דבר! הדר אתני ליה [חזר והשנה לו] בלשון זו, אמרו משום (בשם) ר' מאיר: אילו היה תמורה לא היה קרב. אמר רבא: אפילו רבי דענוותנא הוא [שהיה ענוותן] תנא [שנה] "אמרו משום ר' מאיר", אבל "אמר ר' מאיר" לא אמר.

אֲמַר לֵיהּ: ״גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה״! אֲמַר לֵיהּ: ״הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח״. אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִלֵּי הֵיכָא דְּאַהֲנוּ מַעֲשַׂיְיהוּ, רַבָּנַן לָא אַהֲנוּ מַעֲשַׂיְיהוּ! הֲדַר אַתְנֵי לֵיהּ, אָמְרוּ מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אִילּוּ הָיָה תְּמוּרָה לֹא הָיָה קָרֵב. אֲמַר רָבָא: אֲפִילּוּ רַבִּי דְּעַנְוְותָנָא הוּא, תְּנָא ״אָמְרוּ מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר״, ״אָמַר רַבִּי מֵאִיר״ לֹא אָמַר.

Some explain that the statement of Rabbi Yoḥanan is an explanation of the incident that he had related concerning Rabban Shimon ben Gamliel. Rabban Shimon ben Gamliel was incisive but his knowledge was not as extensive as the knowledge of Rabbi Meir and Rabbi Natan; therefore, they found a reason to oust him. Rabban Shimon ben Gamliel considered incisiveness to be a superior quality.

Disagreed with regard to this matter, etc.

פְּלִיגוּ בָּהּ וכו׳

בב"ש ועוד מסבירים כי דברי ר' יוחנן הם כביאור למעשה שסיפר על רבן שמעון בן גמליאל. כי רבן שמעון בן גמליאל היה חריף אבל לא היה בקי כר' מאיר ור' נתן, ומשום כך מצאו סיבה ודרך להדיחו. ואילו הוא סבר שחריפותו היא מעלה יתירה.

פליגו בה וכו'

כלומר, מי ששנה הרבה והמשנה והברייתא סדורות לפניו כמי שקבלן מסיני. ור' ידעיה הפניני מסביר ש"סיני" הוא באמת מי שבקי ביותר, אבל אינו יכול לחדש דברים מן הסברה, ומשום כך כאשר תבואנה לפניו בעיות חדשות לא יוכל לפותרן כראוי.

סיני

כלומר, מי שהוא חריף ביותר ומפולפל (רש"י). ויש שהסביר את הביטוי כאמירה שאף קושיות חמורות הנראות כהרים הוא עוקר ממקומן (רמ"ה). ויש שהסביר שהוא כחוצב זהב ומתכות יקרות מן ההרים (ר' ידעיה הפניני).

עוקר הרים

 מי ששנה משנה וברייתא סדורין לו כנתינתן מהר סיני:

סיני עדיף 

 דחריף ומפולפל בתורה אע"פ שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך:

 וחד אמר עוקר הרים 

§ Rabbi Yoḥanan said: Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis disagreed with regard to this matter. <note data-assoc="n"/>One said: Sinai, i.e., one who is extremely knowledgeable, is preferable; and one said: One who uproots mountains, i.e., one who is extremely incisive, is preferable.

אמר ר' יוחנן: פליגו [נחלקו] בה במחלוקת זו רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים], חד [אחד מהם] אמר: סיני (חכם בקי גדול) עדיף, וחד [ואחד מהם] אמר: עוקר הרים (חכם חריף ביותר) עדיף. ומספרים שהבעיה הזו לא היתה רק בעיה עיונית אלא פעם היא נעשתה בעיה מעשית.

אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פְּלִיגוּ בָּהּ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן, חַד אֲמַר: סִינַי עָדִיף, וְחַד אֲמַר: עוֹקֵר הָרִים עָדִיף.

Rav Yosef bar Ḥama was a third- generation Babylonian amora who resided in the city Meḥoza and may have served as the rabbi of that community. A student of Rav Sheshet, he studied from and taught many other Sages as well. He often engaged in halakhic discourse with Rabbi Zeira. Rav Yosef’s son was the prominent amora Rava. During his father’s lifetime, he was already one of the most important Sages. There are several instances in the Talmud where Rava makes comments or suggestions to his father with regard to various halakhic matters, speaking respectfully, as a son addresses his father.

Rav Yosef

רַב יוֹסֵף

Everyone is in need of the basic fundamentals, i.e., the mishnayot and halakhic rulings (Rashi).

Everyone requires the owner of the wheat

הַכֹּל צְרִיכִין לְמָרֵי חִטַּיָּא

Bloodletting was a paramedical profession. The act of bloodletting was recognized throughout history as a treatment for various illnesses and as a method for bolstering one’s health. At times the bloodletter would perform minor surgeries, e.g., circumcision.

Bloodletter

אוּמָּנָא

שהכל נצרכים לידיעות הבסיסיות שהן המשנה ופסקי ההלכה (רש"י). וביאור המשל: בסופו של דבר, כסף וזהב ושאר רכוש אין מהם פרנסה לעצמם, אלא הכל צריכים לבסוף לבעל החטים כדי לאכול (רמ"ה). וכתב המאירי כי כעין זה כתבו בתלמוד הירושלמי: הסדרן קודם לפלפלן. משום שבסופו של דבר גם שונה ההלכות מדמה דבר לדבר, ואילו הפלפלן פעמים שהוא טועה בסברה, ואין בידו ידיעות מספיקות כדי להימנע משגיאות (מאירי). ור' ידעיה הפניני כותב כי אף שאין "סיני" מצליח לחדש הלכות חדשות, הרי דבר זה נצרך רק לעתים רחוקות. ואילו הלכה סדורה וברורה היא הנחוצה למי שמלמד לרבים.

הכל צריכין למרי חטיא

וראה הגרסה המצויה ברוב המקורות: לא קרא. ובביאור הדבר מסביר רש"י באופן אחד שרב יוסף לא נהג כל שררה בעצמו, ואפילו לא היה מזמין לביתו את מקיז הדם (אלא שהיה הולך לבית האומן רש"י בברכות, או שהיה הולך לבית רבה — רש"י כאן). ורב האי גאון פירש כי אף שנעשה רבה ראש הישיבה היה נוהג כבוד גדול ברב יוסף, והיה דואג לכל צרכיו, כך שאפילו כשהיה נזקק לאומן היה רבה דואג להזמין עבורו. ואילו הרמ"ה מפרש כי מפני שנהג רב יוסף מנהג ענוה זכה להיות בבריאות שלימה, כך שלא היה נזקק אפילו לטיפול מצוי כמו של מקיז הדם. וכעין זה מבואר בתוך פירוש הרמב"ן לתורה. וכן מסכים הרא"ש (הוא מתאים היטב לנוסח שלפנינו. דק"ס).

אומנא לביתיה לא חליף

מקצוע מעין־רפואי. בדרך כלל היתה מלאכתו של האומן הקזת דם (שנחשבה במשך דורות כאמצעי ריפוי למחלות שונות, וכדרך לחיזוק הבריאות בכלל). פעמים שהאומן היה עוסק גם בניתוחים פשוטים, כגון מילה וכיוצא בהם.

אומנא

החיים

(רב יוסף בר חמא) מאמוראי בבל בדור השלישי לאמוראים. רב יוסף בר חמא חי בעיר מחוזא, ואולי היה רבה של קהילה זו. רב יוסף בר חמא היה תלמידו של רב ששת, ועמד בקשרי לימוד התורה וההלכה גם עם חכמים אחרים, ומצאנוהו נושא ונותן בהלכה עם ר' זירא.
בנו של רב יוסף היה האמורא הגדול רבא, וכבר בחיי אביו היה מחשובי החכמים,  וכמה פעמים מוצאים אנו בתלמוד שהבן הגדול מעיר או מציע לאביו ענייני הלכה שונים, כדרכם של חכמים ובלשון כבוד, כדרך שצריך הבן לנהוג כלפי אביו.

רב יוסף

אישים

הוא רב אבא (בקצור רבה, אבל בירושלמי נקרא תמיד ר' אבא) בר נחמני הכהן, מגדולי אמוראי בבל בדור השלישי. רבה היה תלמיד מובהק לרב הונא, תלמידו של רב, וכל שיטתו בהלכה היתה על פי דברי רב. אכן הוא מקבל תורה גם מרב יהודה וגם מרב נחמן, והיה כתלמיד־חבר לרב חסדא. עוד בנעוריו היה נחשב כגדול כל בני דורו בחריפות, וכונה "עוקר הרים". לאחר מותו של רב יהודה נבחר רבה, אף כי היה צעיר לימים, להיות ראש הישיבה בפומבדיתא, אף כי לא קיבל על עצמו את המינוי השלם עד קרוב לזמן מותו. רבה נשא ונתן בהלכה עם כל גדולי דורו והמחלוקות המפורסמות שבינו ובין חברו רב יוסף (שבהן כמעט בכל מקום הלכה כרבה) הן מיסודות התלמוד הבבלי. רבה העמיד תלמידים הרבה, ולמעשה כל חכמי הדור הבא היו מתלמידיו, וביחוד היה בן אחיו, אביי, תלמידו המובהק. ידוע כי חייו הפרטיים היו מלאים יסורים, וכנראה מתו מבניו בחייו, ואף היה עני ביותר והתפרנס בדוחק מעבודתו החקלאית. אף אנשי  עירו רדפוהו. רבה נפטר בגיל צעיר יחסית, אבל הספיק להיות מעמודי התווך של התלמוד הבבלי. בנו, רבא בריה דרבה, היה אף הוא חכם חשוב בדור הבא.

רבה

רב יוסף קרו ליה סיני לפי שהיו משניות וברייתות סדורות לו כנתינתן מהר סיני אבל לא היה מפולפל כרבה:

 כלומר רב יוסף הוא מרי חטיא שמשנה וברייתא סדורין לו מפי השמועה כנתינתן מהר סיני דמשנה וברייתא אבוהון דהלכתא:

הכל צריכין למרי חטיא 

 שלא רצה לנהוג שררה בעצמו כל אותן השנים שמלך רבה אפילו בהאי שררותא שלא רצה להביא שום אומן בתוך ביתו אלא כשהוא רוצה להקיז דם היה האומן על לביתיה דרבה ושם היה מקיז ואית דגרסי שלא רצה לנהוג שררות בעצמו כל אותן שנים שמלך רבה כלומר שלא היה לו פנאי להקיז עצמו אלא היה עוסק כל שעה בתורה לפני רבה:

אומנא לביתיה לא קרא 

The Gemara relates that this is not merely a theoretical dispute; rather, at one point it had practical ramifications. Rav Yosef <note data-assoc="p"/>was Sinai; Rabba <note data-assoc="p"/>was one who uproots mountains. They sent a message from Babylonia to there, Eretz Yisrael: Which takes precedence? They sent in response: Sinai is preferable, as the Master said: Everyone requires the owner of the wheat, <note data-assoc="n"/>i.e., one who is expert in the sources. And even so, Rav Yosef did not accept upon himself the appointment of head of the yeshiva. Rabba reigned for twenty-two years, and then Rav Yosef reigned. The Gemara relates that in all those years that Rabba presided, Rav Yosef did not even call a bloodletter <note data-assoc="b"/>to his home. Rav Yosef did not assume even the slightest air of authority, in deference to Rabba, and would go to seek out the bloodletter rather than expecting that the bloodletter would accommodate him.

רב יוסף היה סיני ואילו רבה היה עוקר הרים, שלחו מבבל לתמן [לשם לארץ ישראל]: איזה מהם קודם? שלחו להו [להם] בתשובה: סיני עדיף, שאמר מר [החכם]: הכל צריכין למרי חטיא [את בעל החיטים], ומכיון שיש בידו הרבה הלכות ברורות הרי הוא עדיף, ואפילו הכי [כך] לא קביל [קיבל] רב יוסף עליה [עליו] את הגדולה, ומלך (התמנה ראש ישיבה) רבה עשרין ותרתי שנין [עשרים ושתים שנה], והדר [ואחר חזר] ומלך התמנה לראשות הישיבה רב יוסף. ומעירים: וכל אותן שני [השנים] שמלך רבה והיה ראש הישיבה, רב יוסף אפילו אומנא לביתיה [את מקיז הדם לביתו] לא חליף [היה מזמין] אלא היה הולך אליו, משום שנזהר שלא לקחת לעצמו גדולה כלל שלא לפגוע ברבה.

רַב יוֹסֵף סִינַי, רַבָּה עוֹקֵר הָרִים, שָׁלְחוּ לְתַמָּן: אֵיזֶה מֵהֶם קוֹדֵם? שָׁלְחוּ לְהוּ: סִינַי עָדִיף, דְּאָמַר מָר: הַכֹּל צְרִיכִין לְמָרֵי חִטַּיָּא. וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא קַבֵּיל רַב יוֹסֵף עֲלֵיהּ. מָלַךְ רַבָּה עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּי שְׁנִין, וַהֲדַר מָלַךְ רַב יוֹסֵף. וְכָל שְׁנֵי דְּמָלַךְ רַבָּה, רַב יוֹסֵף אֲפִילּוּ אוּמָּנָא לְבֵיתֵיהּ לָא חָלֵיף.

A fourth-generation Babylonian amora, his statements are cited several times in the Talmud, and he is known to have been a student of Rabba and Rav Sheshet. Some hold that Rabba bar Mattana is the amora typically called Rabbi Abba, who may have immigrated to Eretz Yisrael and then returned to Babylonia due to religious persecution in Eretz Yisrael. If it is the same person, his statements are cited in both the Babylonian Talmud and the Jerusalem Talmud.

Rabba bar Mattana

רַבָּה בַּר מַתָּנָה

יש שפירש שמדובר בראשות הישיבה אחרי פטירתו של רב יוסף, שאכן אביי הוא שהיה ראש הישיבה לאחר מכן (ב"ש ועוד). אבל הרמ"ה מפרש שהיו צריכים ראש לחבורתם, שרצו לעשות לעצמם סדר לימוד שבו האחד יהיה האומר את הדברים והאחרים יעירו הערות על דבריו.

צריכי רישא

ואף שידעו כבר מה ששלחו מארץ ישראל, ולפיכך היו צריכים למצוא רק את הבקי שביניהם, באמת לא רצו למצוא מי שמפלפל ומקשה על האחרים, אלא מי שיוכל לומר הלכה ברורה שאין לה פירכה כסיני (ב"ש). ויש שכתב כי בבקיאות היו כולם שווים, ולכן הוצרכו לחפש מי שיוכל לחדש (חק נתן).

דאמר מילתא ולא מיפריך

מדברי רש"י נראה שראה בו שיש לו הרמת ראש והתנשאות קצת. וכעין זה כתב הרמ"ה (המובא ברא"ש) שראה בו הצהלת פנים, לפי שדבריו לא נפרכו. אבל אחרים כתבו שראה בו רוממות כי מן השמים זכו לו (זרע אברהם, וראה גם בדומה לזה על דרך הסוד בבן יהוידע ועוד).

דגבה רישא

לפי רש"י קרא לו בשמו כדי לומר לו שאין זה מחמת חכמתו היתירה אלא שזכה לכך. ואחרים אמרו כי רבא שהיה חבירו הקרוב הוא שמצא מקום להזמינו להיות בראש, ורבא אכן קורא לאביי תמיד בשמו הפרטי (וראה בערוך, על פי דברי רב האי גאון).

נחמני פתח

חזייה לאביי דגבה רישיה 

 ואמור דרשא דמשמיא פסקו ליה רבותא אביי קרו ליה נחמני (ואיכא דאמרי דבלשון גנאי קרי ליה נחמני כלומר עדיין אתה תלמידו של רב נחמן):

נחמני פתח 

The Gemara relates: Abaye, Rava, Rabbi Zeira, and Rabba bar Mattana <note data-assoc="p"/>were sitting and studying in a group and were in need of a head for their group. They said: Let anyone who will say a matter that is not refuted be the head. Everyone’s statements were refuted, and the statement of Abaye was not refuted. Rabba saw that Abaye raised his head, i.e., he noticed that his statement was not refuted. Rabba said to him: Naḥmani, calling Abaye by his name rather than by his nickname, begin and say your lecture.

מספרים כי אביי ורבא ור' זירא ורבה בר מתנה הוו יתבי והוו צריכי רישא [היו יושבים כחבורה אחת והיו צריכים ראש] לחבורתם, אמרי [אמרו]: כל דאמר מלתא [שיאמר דבר] ולא מפריך [ישבר] לא יפרך על ידי קושיות, להוי רישא [שיהיה הראש]. דכולהו איפריך [של כולם הופרך], ושל אביי לא איפריך [הופרך]. חזייה [ראה בו] רבה לאביי דגבה רישא [שהורם ראשו], אמר ליה [לו]: נחמני, פתח ואימא [ואמור] את שיעורך, שקרא לו לאביי בשמו הפרטי ולא בכינוי שלו.

אַבַּיֵי וְרָבָא וְרַבִּי זֵירָא וְרַבָּה בַּר מַתָּנָה הָווּ יָתְבִי וְהָווּ צְרִיכִי רֵישָׁא, אָמְרִי: כָּל דְּאָמַר מִלְּתָא וְלָא מִפְרִיךְ לֶהֱוֵי רֵישָׁא. דְּכוּלְּהוּ אִיפְרִיךְ, דְּאַבַּיֵי לָא אִיפְרִיךְ. חַזְיֵיהּ רַבָּה לְאַבַּיֵי דְּגָבַהּ רֵישָׁא, אֲמַר לֵיהּ: נַחְמָנִי, פְּתַח וְאֵימָא.

שיש בו כח פלפול מרובה (רש"י). ויש שפירש: שכוחו גדול להקשות קושיות עד שאין איש יודע לתרץ את הקושיות הללו (מאירי).

חריף ומקשה

אינו חריף כל כך, אלא מתיישב הרבה בדברים עד שמגיע למסקנות על פי ההלכה (רש"י). והמאירי מסביר שאף שאינו חריף הוא מכל מקום מגיע לסיכום ואינו נשאר בקושיות. ומן הענין נראה שאין זה ממש כעין סיני ועוקר הרים. לפי שכאן אין אחד מהם בגדר "סיני", אלא יש הבדל ביניהם בדרכי הלימוד (וראה בצפנת פענח בענין זה).

מתון ומסיק

 מתוך פלפול יתירא דהוה ליה הוה מקשה ומתרץ אבל רבה בר מתנה לא הוה חריף כל כך אלא מתוך שהוא שוהה ומעיין יפה יפה מסיק אליבא דהלכתא:

חריף ומקשה 

In defining the nasi and the anointed priest, it was stated that with regard to the sin-offering brought for absence of awareness, the verses must be followed precisely. Only a High Priest anointed with the anointing oil is liable to bring a bull as a sin-offering. The nasi mentioned in the Torah is the king, one who heads a large congregation of Jews and with regard to whom no other Jew is in a superior position. Consequently, there could conceivably be several Jewish kings who simultaneously fall into the category of nasi, provided that they are not subject to one another’s authority. There is a difference between the High Priest and the king: The High Priest maintains his lofty status and brings his unique sin-offering even if he sinned after he was no longer serving as High Priest, while the king brings his unique sin-offering only if he sinned while he was king. The Gemara’s statement that a High Priest who was not anointed is on a lower level than an anointed High Priest applies only to the sin-offering brought for his own erroneous ruling and a transgression performed on the basis of that ruling. With regard to all other mitzvot stated in the Torah concerning a High Priest, there is no difference between them. A former High Priest maintains his status with regard to all aspects of the High Priesthood, except for the fact that he does not bring the tenth of an ephah meal-offering brought by the High Priest daily and does not sacrifice the bull of Yom Kippur. The status of a priest anointed for war is like that of a High Priest with regard to all the prohibitions that apply to a High Priest, but his level of sanctity is lower, and when he dies he does not restore the unwitting murderer to his home from the city of refuge. Apropos the definition of an anointed priest, the Gemara discussed the halakhot of the anointing of the priest and the king. The anointing oil prepared by Moses is especially sacred, and is used only to anoint the High Priest and kings from the house of David. A king who is the son of a king is anointed only when there is some controversy with regard to his ascendency to the throne. The Gemara briefly discussed the differences between a High Priest and an ordinary priest. It is prohibited for a High Priest to marry a widow, in addition to the prohibition against his marrying a divorcée, which applies to an ordinary priest as well, and a High Priest is commanded to marry only a virgin. A High Priest may not become ritually impure even to bury a close relative, while an ordinary priest may become ritually impure in that case. A High Priest does not rend his garments in the manner that one typically rends his garments as an expression of mourning. A High Priest performs the Temple service as an acute mourner, on the day that one of his relatives dies, even though he may not partake of the offerings sacrificed that day. The lofty status of the High Priest relative to the rest of the Jewish people applies with regard to his sanctity. In terms of deference, the deference due the king is greater than the deference due the High Priest. In terms of precedence, the principle is: With regard to rescuing individuals and the return of a lost item, one whose position in the Temple is more significant precedes one whose position in the Temple is less significant. Likewise, one whose lineage is noble precedes others, and one whose lineage is flawed is preceded by others. There are certain cases where a man precedes a woman, and others where a woman precedes a man. On a similar note, there are different levels among the Sages, both in terms of choosing the one who is appointed to a position and in terms of the deference due to each Sage. All these matters of precedence apply when the people in question are equals in Torah knowledge. A Torah scholar, even if his lineage is flawed, precedes all others, even a king and a High Priest. There are several aggadic passages in this chapter. Some relate to the anointing oil, specifically, how it was prepared, who was anointed with it throughout the generations, and how it was sequestered. In addition, the Gemara related different incidents that transpired with regard to various personalities in the Bible, and events that occurred during the tannaitic and amoraic eras.

A dilemma was raised before the Sages: Between Rabbi Zeira and Rabba bar Rav Mattana, which of them is preferable? Rabbi Zeira is incisive and raises pertinent difficulties, and Rabba bar Rav Mattana is moderate and not so incisive, but ultimately he draws the appropriate conclusions. What is the conclusion? Which is preferable? The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

איבעיא להו [נשאלה להם]: ר' זירא ורבה בר רב מתנה הי מנייהו [איזה מהם] עדיף? וצדדי השאלה היו: ר' זירא היה חריף ומקשה, ורבה בר רב מתנה היה מתון ולא חריף כל כך, אבל בסוף היה מסכם ומסיק שמועות כראוי, מאי [מה] עדיף ביניהם? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: רַבִּי זֵירָא וְרַבָּה בַּר רַב מַתָּנָה הֵי מִנַּיְיהוּ עָדִיף? רַבִּי זֵירָא חָרִיף וּמַקְשֶׁה, וְרַבָּה בַּר רַב מַתָּנָה מָתוּן וּמַסִּיק, מַאי? תֵּיקוּ.   הדרן עלך כהן משיח  וסליקא לה מסכת הוריות

A dilemma was raised before the Sages: Between Rabbi Zeira  and Rabba bar Rav Mattana, which of them is preferable? Rabbi Zeira is incisive and raises pertinent difficulties, and Rabba bar Rav Mattana is moderate and not so incisive, but ultimately he draws the appropriate conclusions. What is the c